המושג "טלוויזיה" מוקדש למר חיים יבין, "מר טלוויזיה", שפרש בפברואר 2008 משידור מהדורת "מבט" בטלוויזיה הישראלית, לאחר 40 שנות הגשה!

בן גוריון לא אהב את רעיון הטלוויזיה, ולכן הטלוויזיה הישראלית התחילה את שידוריה רק בשנת  1968. עד אז היה בישראל מקלט טלוויזיה למתי מעט ויחידי סגולה בלבד.

לפני בואה של הטלוויזיה הישראלית לעולם, היה אפשר לצפות בשידורים ששודרו מהתחנות הערביות של לבנון וירדן. שם צפינו במיקי מאוס, בצמד העורבים אקל וג'קל, בפופאי ואוליב, וגם בתכניות משעממות בערבית, שלוו באין ספור פרסומות בערבית אותן למדנו ושיננו אנו הילדים. הנה למשל דוגמא לפרסומת לסכיני גילוח בתחנה הלבנונית:  "...האדא שיק - שיק אינג'קטור... האדא שיק - האדא קביר"....

היו גם כאלה שהרכיבו על הגג בביתם אנטנות נוספות שקלטו את קפריסין, את התחנה האנגלית של ירדן ואת מצרים ואז היה קצת יותר עניין. אבל העניין בטלוויזיה עד סוף שנות ה-60 היה בעיקר בקסם המופלא הזה, ולא דווקא בתוכניות.

היו חנויות חשמל שמשכו לפתחם קהל על ידי הצבת מקלט טלוויזיה בחלון הראווה, כאשר המסך פונה כלפי הרחוב ומציג ללא קול תוכניות ערביות שונות, להנאת הקהל הרב שצבא על חלון הראווה, ועסק בצוותא ובמרץ רב בניחושים וניסיונות פענוח של פשר ההצגה בערבית שהוקרנה על המסך...

החל מסוף שנות ה-60, ובמיוחד לאחר תחילת פעילותה של הטלוויזיה הישראלית ב - 1968, היה אפשר לראות בבתים הישראליים יותר ויותר טלוויזיות.

בתחילה שידרה הטלוויזיה הישראלית מספר שעות בלבד, בערב. היינו חסרי סבלנות לתחילת השידורים, ולעיתים היינו מדליקים את הטלוויזיה זמן לפני תחילת השידור, וממתינים לתחילתו כאשר על המסך הייתה תמונה לא ברורה של קווים וצבעים, אם כי גם את הצבעים ראינו בשחור לבן...

כניסתן של הטלוויזיות לחיי המשפחה הישראלית יצרה שינוי גדול במבנה חדר הסלון המשפחתי: עד שהופיע הטלוויזיה שימש הסלון כחדר המרכזי של הבית, ובסלונים רבים היה אפשר למצוא גם את שולחן האוכל של המשפחה, בעיקר בבתים בהם המטבחים היו קטנים.

על השולחן הייתה מפה לבנה רקומה גאוות האם, שהייתה מסירה לפני הארוחה. לאחר פרוץ הטלוויזיה סולק השולחן המרכזי מחיינו, כיוון שמיקומו במרכז חדר הסלון חסם את שדה הראיה לכיוון הטלוויזיה. הטלוויזיה הוצבה על שולחן או שידת טלוויזיה, עליה מפית תחרה עם פורצלן או כלי  קריסטל לתפארת או גמל מעץ, והטלוויזיה הפכה להיות המוקד של הסלון.

בני המשפחה החלו לשבת אחד ליד השני עם מבט לכיוון הטלוויזיה, במקום לשבת אחד מול השני, כפי שהיה לפני כניסתה. בעקבות זאת התפתח השולחן הסלוני הנמוך, שהוצב לפני הספה עליה היו ישובים בני המשפחה, ועל השולחן הסלוני הועמסו הפיצוחים ושאר מוצרי הבליסה שונים, ועמישראל התחיל את דרכו הבוטחת לכיוון ההשמנה היתרה.

הטלוויזיה הישראלית היה המצעד הצבאי ביום העצמאות של שנת 1968. אך 8 שנים לפני כן, בשנת 1960, הוצגה המצאת הטלוויזיה ביריד המזרח, ששימש כמקום בו הציגו הפירמות השונות בגאווה את החידושים הטכנולוגיים האחרונים. באותה שנה הציגה חברת "אמקור" בביתנה  את "המצאת המאה". במסגרת זאת הקימה החברה אולפן טלוויזיה במעגל סגור בתוך הביתן. באולפן ישב משה טימור וריאיין אישים חשובים וידועים - שרי הממשלה עמדו בתור כדי להתראיין אל מול מצלמות הטלוויזיה. (דבר לא השתנה בעניין הזה מאז...) הקהל המרותק עמד מאחורי קיר זכוכית שבחזיתו עמד מכשיר טלוויזיה או צפה במסכי ענק שבהם ניתן היה לראות את השידורים. במשך חודש ימים שודרה שם מידי ערב מהדורת חדשות שכללה צילומים של סוכנות ידיעות מחו"ל. לראשונה שודרו גם פרסומת בשידור חי. מכיוון שהאולפן הוקם על ידי חברת "אמקור" פורסמו מוצרים נוספים של אמקור כמו לדוגמה מכשיר גילוח חשמלי. דוגמנית הבית  לפרסומת אלה הייתה קרין דונסקי.   

הטלוויזיות הראשונות היו גדולות מימדים עם מסך קטן, והיה אפשר לקלוט משהו רק לאחר שבעל המקלט התקין על הגג עמוד מתכת כאנטנה לטלוויזיה, אליו הוצמדו מספר אנטנות קטנות, אנטנה לכל תחנת שידור אותה רצו לקלוט.

השנים הראשונות של הטלוויזיה אופיינו בתכניות פומפוזיות, בשלג וב...שחור לבן. איכות הקליטה הייתה מוגבלת באזורים רבים, והמסך נראה  פעמים רבות כאילו הטלוויזיה משדרת מאתר סקי, ולא משכונת רוממה שבירושלים. הצעקות "...יש שלג??? אין שלג???..." היו נשמעות יום יום מבית זה או אחר, עת עלה בעל הבית לגג לסובב את האנטנה, ואשתו הייתה מודיעה לו בצעקות מלמטה האם הזזת האנטנה עוזרת לסילוק השלג או מגבירה אותו.

הייתה גם "אנטנה ביתית" שנקראה גם "אנטנה פנימית", ששימשה כתחליף לאנטנה על הגג, או לחיזוק עוצמתה. היה זה מעין צינור אלומיניום דקיק שכופף למן קונסטרוקציה משונה שדמתה לפסל סביבתי קטן. אנטנה זאת הייתה תקועה על בסיס פלסטי, אותו היינו מעמידים על הטלוויזיה. לנו הילדים היה אסור בתכלית האיסור לגעת באנטנה הביתית, חלילה אם נקלקל את ה"...כיוון של הטלוויזיה...". זה לא כל כך עזר, כיוון שה"כיוון" היה משתנה כל הזמן מעצמו.

צפייה בטלוויזיה בימים ההם הצריכה מיומנות גופנית לא קטנה: היה צריך לקום כל הזמן לכוון את האנטנה, וגם...לא יאומן...מאחר ולא היה שלט-רחוק - גם הזיפזופ הצריך קימה, במגמה ללחוץ על הלחצנים של בורר תחנות, שהיה צמוד לקיר.

השידורים היו בשחור לבן ואפור ולשיפור הצפייה היו מרכיבים על המקלט "מסך לטלוויזיה" שפיזר בחלל החדר אור כחלחל ומשווקי המסך המצחיק הזה טענו שהוא "...בנוסף לכל המעלות גם מגן נגד הקרינה של הטלוויזיה...".

כך היו יושבות להן משפחות שלמות מול הטלוויזיה הישראלית בתחילת דרכה, בחדר חשוך ובו  מנורת מסך כחולה מרצדת, מביטות מהופנטות בתוכניות שהפילו עליהן תנומה קלה, עד כי נראו כקבוצת אנשים המקבלת טיפול היפנוטי משולב עם טיפול במנורה כחולה...

היו שטענו שהטלוויזיה מקלקלת את העיניים וגם מקלקלת את הנוער, והיו משפחות שטמנו את הטלוויזיה בתוך ארון והצפינו את המפתח, כל זה עד שערוצי טלוויזיה רבים שטפו את חיינו בנחשול עצום  והביאונו על גליו עד הלום.... 

לצפיה בכל התגובות - לחצו כאן

ביקורת:
כך כתב מבקר הטלוויזיה של "הארץ" יהודה קסטן באוגוסט 1968 על מגיש החדשות הטרי, מר חיים יבין.

סוף סוף מגאזין חדשות

"...אמש הטעימה אותנו הטלוויזיה לראשונה טעמה של תכנית חדשות והטעם ערב לחיכנו... מגיש התכנית, מר חיים יבין, יודע את מלאכתו. הופעתו הייתה נעימה, דיבורו קולח והוא לא הטרידנו בהתחכמויות. "השהות הניתנת לעורכים להכין את המגאזין קצרה אמנם, אך היא צריכה להספיק להכנת סרטוני חדשות להקרנה, זימון פרשנים וסיכום המאורעות. במבחנים אלה עמד המגאזין אמש.  לתכניות מסוג זה - אולי מגובשות יותר ומעמיקות יותר - אנו מצפים...".

משחקים:

ספרות:

"...פקיד המכס קם ממקומו בעייפות, ניגש לארון המתכת, פתח את דלתו שמחתה בחריקה, הוציא קלסר שחור מרופט, הרכיב את משקפיו שהיו רכובים עד אז על קודקודו, דפדף ודפדף ולבסוף אמר:
- יש לכם פה ארגז שנשלח אליכם מאנגליה על ידי אדם בשם אצ'י שטרול
-ומה יש בארגז???
הפקיד הציץ בצידו השני של הדף ואמר:
-אה...יש לכם פה...אה...טלוויזיה!
-טלוויזיה??? מה אני אעשה עם טלוויזיה ??? מה אני צריך טלוויזיה על הראש שלי???...בשביל לראות פרסומות בלבנון וקפריסין???...".
מתוך הספר בשבוע הבא - אמריקה!!! מאת דייויד סלע

זכרונות:
"...לאלי בן האמידים - אבא מהבנק, אמא מהפרפומריה - היה מקלט הטלוויזיה הראשון, ובו היינו צופים שעות בשידורים יווניים אפופי "שלג" מקפריסין. בלי להבין מלה.."

גדעון לוי, הארץ. 10.4.2009

מטבעות לשון:

יש לי שלג
תיאור מצב עגום של בעל טלוויזיה, שהאנטנה או מקלט הטלוויזיה שלו אינם תקינים, ובמקום לראות תמונה ברורה הוא צופה ב"פתיתי שלג" על המסך.
"...חרה של טלוויזיה מכר לי הגיס שלך...יש לי כל הזמן שלג..."

האיור מתוך הספר אבא שלך לא זגג - סלנג בניחוח נוסטלגי  דייויד סלע / הוצאת מודן.
מאייר: אמי רובינגר

תגובות:
בשנת 1956 אבי ואני ביקרנו קרובי משפחה בעיר ריגה שבלטויה. היה להם מכשיר טלויזיה עם מסך קטן מובנה. בקידמת מכשיר הטלויזיה היה מסך נוסף גדול מאד שבנוי כמיכל ובו נוזל שקוף. המסך הנ"ל היה מותקן על מסילות וע"י הזזת המסך לכוון הצופה התמונה היתה מוגדלת משמעותית מאד.

יוסי צופריק
yossi19461@walla.co.il

בקרו בעמוד הפייסבוק של אתר נוסטלגיה אונליין

הטלפון של אז, היה עשוי מבקליט שחורה ועבה, היה כבד ובעל אפרכסת גדולה מגושמת וכבדה.

כדי לחייג היה צריך להכניס את האצבע בחור של הספרה הראשונה במספר אליו רצית להתקשר, לסובב את החוגה עד שהיית מגיע למעצור בו היית עוזב את החוגה וזו הייתה חוזרת למקומה, וכך הלאה עם שאר המספרים, עד שהיית מחבר בפעולה זו את כל הספרות של מספר הטלפון שרצית להתקשר אליו. זה היה מסובך לעומת היום, לקח זמן, אבל זמן היה בשפע...

הטלפונים הראשונים היו כבדים ומגושמים. היה אפשר לקבל אותם במגוון רחב של צבעים, בתנאי שהצבע היה שחור...
רק לאחר שנים החלו להופיע טלפוני חוגה בעלי טעם עיצובי כל שהוא, בצבע לבן-קרם.
היו משפחות שמאסו בצבע החד-גוני של הטלפון, ורכשו לעצמן "ציפוי לטלפון". היה זה מן מלבוש לטלפון אותו היו מרכיבים על המכשיר, כמו הסוודרים הקטנים שמלבישות בהן הפולניות של היום את כלבי הפודל שלהן. הציפוי לטלפון היה מסריגה מבד או מקטיפה, בשלל צבעים וגוונים, וכדי להביא את הקיטש לשיאו היו משפחות שהיו מתאימות את צבע הציפוי לצבע הטפטים.

בתקופה ההיא כשרק הרמת את שפופרת הטלפון כבר פנו אליך בטרוניה: "...כמה אתה מדבר? זה עולה הון!!!..." בחלק מהבתים היה אפשר למצוא על הטלפון "מנעול לטלפון". היה זה מן מנעול קטן שהיה מתלבש על החוגה, נועל אותה ולא מאפשר שימוש בלתי מורשה בטלפון על ידי הילדים או השכנים או דייר המשנה. המפתח היה נשמר בקפדנות, בצרור המפתחות של בעלי הבית. אנחנו הילדים התגברנו על המנעול בזה שרכשנו מיומנות לחייג ע"י נקישת המספר במהירות על לחצני עריסת הטלפון, זה עבד נהדר, לפעמים היינו טועים במספר והיכרנו כך בנות ויצא מזה גם רומן מעניין.

עד שנות אמצע שנות ה-60 הטלפון היה מכשיר נדיר בדירות הישראליות. החזיקו בו פקידים בכירים, פרוטקציונרים, קציני צבא ורופאים. רק באמצע שנות השישים החלו בני המעמד הבינוני להזמין לעצמם טלפון.
ההמתנה לקו טלפון בזמנים ההם הייתה ארוכה ומייגעת, היא נמשכה שנים וכאשר היה מגיע סוף סוף המכשיר המיוחל ומחובר לשקע בקיר, הוא היה הופך לרהיט חשוב בבית, בדרך כלל בהול,  מונח לאחר כבוד על השידה לטלפון ולידו האלפון וספר הטלפונים, שהיה התנ"ך של הימים ההם, כשעוד לא היה שירות מודיעין 14. (לימים 144). 

לחץ לשמיעת הג'ינגל 

גם כשהיה לך סוף סוף טלפון, זה לא אמר שאתה יכול תמיד להתקשר. זאת כיוון שבימים ההם, בשל המחסור הכרוני של קווים, המציא משרד הדואר "פטנט" שנקרא "שותף". לכל קו טלפון היה שותף, בדרך כלל  שכן סמוך, שפירושו שכאשר השותף מדבר בטלפון שלו - הטלפון שלך חסום לשיחות. או אז היו ההורים מורים לילדם: "...מושיקו, רוץ לגברת אפשטיין ותגיד לה להפסיק לדבר בטלפון, גם אנחנו רוצים לדבר קצת...".

עד לאמצע שנות השמונים כל החפץ להתקשר בטלפון לחו"ל היה צריך "להזמין שיחה". היית צריך להתקשר למוקד 18 - דבר שדרש סבלנות רבה, כיון שפעמים רבות נתקלת בצליל תפוס. כשסוף סוף ענתה המרכזנית היית מזמין שיחה לחו"ל לשעה מבוקשת. בהגיע המועד המבוקש, או בסמוך לו, היה הטלפון בביתך מצלצל והמרכזנית היתה מקשרת אותך עם המספר המבוקש בחו"ל. בשנים יותר מאוחרות כבר היה ניתן להתקשר למוקד ולקבל חיבור מיידי למספר טלפון בחו"ל. חיוג ישיר למספרי טלפון בחו"ל החל רק בשנות השמונים.
לפני המצאת הטלפון חוגה שכלל פומיות דיבור והאזנה באפרכסת אחת - היה מכשיר כבד וגדול שהוצמד לקיר, ובו פומיות דיבור ושמע נפרדות.

מנגנוני הצלצול של הטלפונים בזמנים ההם היו מכאניים ובעלי צליל בעל עוצמה מוגבלת.
אי לכך, במקומות בהם היה צורך בצליל חזק יותר מהרגיל - התקינו פעמון מיוחד.

למעטים היה טלפון בימים ההם. רובנו היינו הולכים למכולת, בעל המכולת היה מפעיל את המונה. בזמנים ההם כל פרק זמן של כמה עשרות שניות היה מתבצע חיוב נוסף, מספר השניות לשיחה היה על פי המרחק מהמקום ממנו התקשרו למקום אליו הגיע השיחה. בתום השיחה היה בעל המכולת בודק את מספר השיחות שחויבו על פי המכשיר, ומחייב בהתאם.

בזמנים ההם בהם מכשיר הטלפון היה אביזר חדשני, הייתה מצורפת לחשבון הטלפון חוברת קטנה בשם "חוגה", ובה הנחיות, חידושים, הצעות ומידע בנוגע לשימוש במכשיר.

"... עברו כבר שבועיים מיום התקנת הטלפון בביתו של שטיינר, והוא בקושי הצליח להשחיל שיחה אחת. זאת כיוון שה"שותף" שלו לקו שוחח ללא הפסקה, וחסם לו את הקו. שטיינר החליט לעשות לזה סוף, ויום אחד לפני שעזב את הבית עם משפחתו בחופשת הפסח לתקופה של שבוע ימים - הרים את אפרכסת הטלפון והניחה על השידה, וכך חסם ל"שותף" שלו את האפשרות להתקשר לאורך כל חול המועד פסח. הלקח נלמד מהר..."
מתוך הספר בשבוע הבא - אמריקה!!! מאת דייויד סלע

רבקה מיכאלי ויוסי בנאי במערכון "הטלפון"

מטבעות לשון:

יש טלפון בדירה?
בגלל זמן ההמתנה הארוך לקו טלפון, אחת השאלות הראשונות ששאלנו כשהתעניינו בדירה כזאת או אחרת היא: "האם יש קו טלפון בדירה?"

רטרו:

מעבר לתצוגת אוסף טלפונים

אנא שלחו אלינו חומר בנוגע לערך זה.

פריט הכרחי בזמנו אצל משפחות פולניות רבות: כיסוי מפלסטיק שקוף שהיה מוצמד לרהיטי הסלון, הספה הכיסאות והפוטל. שמר על הריפוד של הרהיט שלעיתים היה מקורדורוי ולעיתים מקטיפה, אלוהים ישמור... מנע מאבק מלהתישב על  הספה, והיה תעודת הביטוח לילדים, כשנכנסו הביתה בריצה עם מכנסיים קצרים ממשחק כדורגל בחצר, והתישבו בהיסח הדעת על הספה בסלון. אם היא הייתה בלי כיסוי - הסטירה הייתה מגיע חיש קל...

הכיסוי היה מוסר כמה דקות לפני שהאורחים היו מגיעים. התשבוחות היו מתבקשות: "... סוניה, איפה יופי את שומרת על הריפוד שלך, זה נראה ממש חדש, איך את עושה את זה???..." כולם ידעו היטב איך היא הייתה עושה את זה, אך בעלת הבית הייתה מפטירה בצניעות מזוייפת, "...אוייש, הספה הזאת...כבר מזמן אמרתי לולדק שצריך להחליף את הריפוד...".
כמו שאמרנו...פולנים....

רטרו:

מטבעות לשון:

אצלה הכל עם כיסוי מפלסטיק
תיאור של מישהי קפדנית, דקדקנית, פדנטית.
"...אתה חושב שהיא תסכים לעשות אצלה מסיבה??? מה פתאום, תשכח מזה, אצלה הכול עם כיסוי מפלסטיק..."

האיור מתוך הספר אבא שלך לא זגג -סלנג בניחוח נוסטלגי, דייויד סלע / הוצאת מודן.
מאייר: אמי רובינגר

לא קריסטלים , אולי זכוכית מורנו, אך לא הכרנו אז עדיין את השם הזה של הזכוכית האיטלקית היוקרתית. כלים כאלה ניתנו כמתנה לחתונה ולרגל כניסה לדירת חדשה (''חנוכת בית''), ולכן שימשו לקישוט בהרבה בתים.

בכל בית שכיבד את עצמו, ובוודאי אם מדובר בבית פולני, היו מספר כלי כסף. הכלים הללו היו בדרך כלל מונחים במזנון, לאחר כבוד ליד הפורצלנים והקריסטלים.

פריט שהיה בכל בית בזמנים ההם.

אחד או שניים או רבים - כלי נוי שנוצקו ממתכת, מאפרות, מפיונים, מחזיקי ספרים וכו' מעובדים במגושמות מסוימת, צבועים בצבעי בסיס או אמייל, משלבים בתוכם מוטיבים ארץ-ישראליים שונים.

מעבר לתצוגת אוסף כלי נוי ממתכת

אמנות שימושית שפותחה על ידי בית הספר בצלאל בירושלים כבר בשנים הראשונות של המאה הקודמת, תוך שימוש בעץ הזית כחומר גלם וקישוט החפץ במוטיבים יהודיים, כנעניים וישראלים רבים.

מעבר לתצוגת כלי נוי מעץ זית

מוצרים אלה, שנוצרו מסוג של סגסוגת מתכת שהורכבה מנחושת ואבץ, הצטרפו לשאר קישוטי הבית, כגון הפורצלנים, הקריסטלים, מוצרי הקרמיקה ומוצרי עץ הזית.

ברבים מהבתים בזמנים ההם היה אפשר למצוא את הצלחות על הקירות, בדרך כלל בהול שבכניסה או בפרוזדור.

המוצר היה פשוט ועממי, זול במחירו, ושילב מוטיבים ארץ ישראליים שונים כגון סמלי מגן דוד, שמות של ישובים וותיקים ועוד...

מוצרי הפליז נחשבו לנחותים מכל השאר, אך שימשו לא מעט כמתנות לאירועים שונים.
מהפליז הזה יצרו מאפרות, חנוכיות, קישוטי קיר ועוד שכאלה. אם המקבל היה יכול למחזר המתנה במהרה לבר המצווה של הבן דוד - מה טוב. אם לא אז מוצר הפליז הזה היה נתקע בבית לשנים על גבי שנים, ואין בו כל חן או הדר.

מעבר לערך כלי נוי מפליז בפרק תצוגות של אספנים

בקרו גם בפרק פריטים אישיים 

להבדיל מהקריסטלים והפורצלנים וכלי הנוי מפליז - כל אלה שהיה צריך לרכוש בחנות ולהביא כמתנה - מוצרי הנוי מקרמיקה יכלו לשלב בנתינת המתנה גם גאווה אישית של מעניק המתנה, שכן רבים, יותר נכון רבות, הלכו לחוגי קרמיקה (בנוסף לסריגה ומקרמה ועוד ועוד), ומשם היו הן יוצאות עם ערימות של מוצרים שאיפה אפשר לשים אותן בבית הקטן של הזמנים ההם? הפתרון - מתנות.

מעבר לערך כלי נוי מקרמיקה בפרק תצוגות של אספנים

אנא שלחו אלינו חומר בנוגע לערך זה

בזמנים ההם, בהם הדירות היו זעירות, פיתחו כל מיני פריטים ואביזרים שמטרתם הייתה לחסוך מקום, כמו מיטה נפתחת, מיטה מתקפלת ועוד.

ה"כיסא מגירה" היה עוד פריט בסדרה הזאת, היה זה כיסא ישיבה ללא משענת גב, כאשר משטח הישיבה המרובע עליו היו יושבים היה מחובר בחלקו האחד לציר בגוף הכיסא, כך שאפשר היה להרים אותו ולגלות מתחת חלל לאכסון חפצים בו השתמשו בדרך כלל לאחסון כלי ניקוי  כמו מברשת ומשחת נעליים, וכו'.