הדר הכרמל (המכונה גם "הדר") היא אחת השכונות הוותיקות בעיר חיפה. השכונה הוקמה כ"עיר גנים" על פי תכנונו של ריכרד קאופמן בשנת 1922. בין שנות ה-30 לשנות ה-60 שכונת "הדר" נחשבה למרכז העיר.
בשנת 1959, הונח מתחת לשכונה הקו היחיד של הכרמלית, כלי התחבורה הייחודי לעיר חיפה שקישר את תושבי השכונה עם מרכז הכרמל על ראש ההר ועם העיר התחתית ונמל חיפה בקרבת חוף הים התיכון. לימים ירדה מגדולתה, ותושביה המבוססים נטשו אותה. כיום מעמדה הסוציו-אקונומי אינו גבוה כבעבר.
זכרונות:
"...ילדותי בהדר הכרמל ליד קולנוע ארמון. למדנו בבי"ס עממי א'.
הזכרונות נעימים וסוערים מתקופת מלחמת השחרור. שכנות טובה עם ערבים נוצרים. תנועת נוער המחנות העולים ליד שכונת גאולה גיבשה והפעילה את הנוער. המדריכים היו פלמחניקים, המורל היה גבוה, כך גם ערכי תרבות וחברה. המשכנו בגיוסנו לנח"ל וחברות בקבוץ. ילדות מרתקת היתה לנו...".
"...שכונת הדר שנות 50-70, בפינת קולנוע עצמון רחוב הרצליה 1 היו מתאספים בימי שישי כל הבליינים, כל אחד בחברה אליו הוא שייך. היו חברה מהכרמל מהדר מקרית אליעזר. כל אחד במיטב מחלצותיו, ביניהם סלבריטאים מלכות יופי (חוה לוי, עדנה לב, יגאל לב איה ועוזי חיטמן ז"ל) ומשם היו מתפזרים או למסיבות או למועדונים. אני יודעת כי גרתי בדיוק בהרצליה 1, בית עם מרפסת ענקית הצופה לכל הדר. נ ו ס ט ל ג י ה !!...".
"...גרנו ברחוב השלום פינת אבן עזרא. מול ביתנו גרו ערבים שבסיום הפסח הביאו לנו לחם. היחסים היו יפים. כילדים הצלחנו לריב לא מעט. בית הספר העממי ג' היה ברחוב לבונטין. בדרך כלל שחקנו ברחוב השלום או ברחוב בן-יהודה בו תמיד היה שכן שצעק עלינו שאנחנו רועשים. הילדות הייתה מלאה חוויות כולל במלחמת העולם. הכל בערך נעלם עם בוא המלחמה והגיוס לצה"ל.
זכרון אישי קשה יש לי שכגדנעי הוצבתי בכניסה לואדי ניסנס ופגשתי ערביה מבוגרת שאיבדה את בני ביתה...".
"...בהדר הכרמל, בסוף רחוב הרצל, מול רחוב קישון נמצאת חצר פנימית גדולה שהיוותה למעשה שכונה קטנטונת בשם: פינת הרצל. את החצר מקיפים ששה בנינים שהמען שלהם הוא: פינת הרצל 1, 2, 3 וכן הלאה.
במרכז החצר יש 2 ככרות וילדי השכונה שיחקו בהן ובחצר במשך כל השנה. שם הוקמה מדורת ל"ג בעומר מרכזית לכל השכונה. החצר שמשה קצור דרך לרח' תבור (אח"כ שמו הוסב למיכאל). השובבים/המנהיגים שביננו יזמו מתיחת חוט שפגט בין עמוד החשמל לגדר ואנו התחבאנו והמתנו ל"קורבנות" שיתקלו בדרכם בחוט (מיותר לציין את שמחתנו כשזה קרה) בחצר זו עברה עלינו ילדותנו עם קבוצה גדולה של ילדים מכל הגילאים. רובנו למדנו בביה"ס יל"ג וחלקנו באליאנס (כי"ח)...".
"...רחוב הרצליה 1, קומת קרקע, דירה בת 2 חדרים. זוג הורים: דליה וניסים - ישנים בסלון הבית. סבתא מצד אבא-פרחה-ישנה בפינה הצמודה לבית המרקחת. 3 בנים: רוני, יוסי ואלון ישנים בחדר השני, כאשר בלילה פותחים את המיטה ו-3 בנים בה זה לצד זה. ברקע עד שעה 23:00 בוקעים קולות המוסיקה הערבה מאולם הארועים ממול של להקה המורכבת ממשפחת בנימין הרומנית, שהיו שכנים שלנו בבלוק מצד שמאל.
מחוץ לחלון הדירה, משתרעת חצר שבה בילינו את כל המשחקם שלנו: כדורגל, קלאס ותופסת. אחה"צ היו משחקים בה הילדים הקטנים, כאשר בערב הגיעו הבוגרים יותר, שכמובן, צועקים יותר ורבים, ואז...מתחילה החגיגה. השכנים יוצאים לצעוק, האמהות צועקות זו על זו מהמרפסות, חלקן ברומנית וחלקן בעיראקית. הבנים עומדים בצד וצוחקים.
כך בילינו את ילדותנו עד שעברנו דירה לאחר שנולדה הבת הראשונה למשפחה. יפהפיה קטנה ומתוקה בשם גלית, אשר נפטרה מאוחר יותר בגיל 16 מלוקמיה. יהי זכרה ברוך.
סיפור על המשפחה הצבעונית הזו מוקדש לה מכל הלב המתגעגע...".
"...היינו גרים בחיפהבעיר התחתית, כל שנה עברנו דירה כי גרנו בשכירות לבסוף גרנו ברחוב יפו, בשנת תרצ"ח פרצו מאורעות, היה מסוכן לגור בין ערבים אז עלינו להדר הכרמל. גרנו ברחובות החלוץ, שפירא, ביאליק.
הלכתי לביה"ס עממי א' (היום בחצר המשחקים שלנו יש מגרש חניה גדול ,זה מבנה של העיריה). מנהל ביה"ס היה זאב כרמי - הוא כנראה היה איש חינוך מיוחד. כל יום ששי אסף את הכיתות הגבוהות לקבלת שבת, סיפר לנו כל פעם משהו אחר, תמיד מרתק, כנראה שרנו קצת, אבל תמיד הסיפור חדר ללבנו. היה לנו ועד תלמידים שהוא נהל (הייתי ראש ועד התלמידים בשנה מסוימת). היתה גם אגודת הבריאות שעזרנו לאחות לשים יוד על הפצעים. וגם עיתון היה -עתון קיר- עתון בי"ס שיצא אולי פעם בחודש. את הסיפריה נהלה "המורה כרמלה". היא היתה גם שרתית-שמשית אבל נתנו לה כבוד רב על תפקידה. למדה אותנו בשעורים במערכת לנקות את הכתה. בשעורי המלאכה למדנו לתפור לסרוג, לרקום עם המורה רוט, שהיתה מספרת לנו סיפורים בהמשכים כדי שיהיה שקט. עבדנו במסעדת בי"ס בתורנוית. הזמנו את אמא והאחים הקטנים לאכול בחדר קטן בו ערכנו לפי כללי השולחנים האציליים ביותר. היתה גינה בביה"ס שבה עבדנו ממש וגדלנו ירקות.
המחנכת שלי היתה שולמית קליבנוב
, יהודית פודולית הייתה המחנכת בכתה מקבילה. המורה כרמית, מורה יוסף ניר, המורה אילון (בנו נהרג בצפת במלחמת השחרור), המורה להנדסה הלחמי, הצייר שמי למד אותנו ציור, שעורזמרה לימד המורה פרידמן לבוב, שעורי התעמלות המורה צורי, מורה לתנ"כ אברהם הלוי. מבית הספר העממי עברתי ל"גמנסיה באליק".
"...ברחוב הרצל הייתה גם גלידה שניר, בבית השעון. קריר ושניר התחרו של מי הגלידה טובה יותר. גביע (וופל) עלה חצי גרוש. גן בנימין היה המקום אליו הלכתי בכל יום אחה"צ לשחק, בעקר בחול. הגן השתרע בין רחובות נורדאו ופבזנר (ע"י הספרייה המפורסמת) והיו כניסות גם מרח ירושלים וארלוזורוב. היום, צומצם הגן ולא נשאר ממנו כמעט כלום, כמו מכל רח' נורדאו...".
"...ברח' חורי 18- 20 היו שני בניני מגורים ארוכים שחיבר ביניהם גשר ענק - הגשר הזה היה מגרש המשחקים שלנו. הבתים נבנו בשנות ה - 50 פלוס - המשפחה שלי הגיעה לבנין בערך בשנת ה - 60 .
הבניינים היו מאוכלסים רק ביהודים - אלה היו דירות של 2 וחצי חדרים. היינו קבוצה מאוד גדולה של ילדים מכל הגילאים. בכניסה לבנינים האלה מהרחוב - חברת מיטווך ובניו רכשה את המשרד שפניו אל הרחוב וחלונותיו של המשרד בקומה השנייה...
גדלתי ברחוב ירושלים מס' 31. בשנות ה - 50, בערבים החמים, היינו יושבים על המרפסת וסביבנו מוסיקה מכל עבר: ליד ביתנו היה "צריף הפועל" לימים נבנה במקומו "ביתנו" של ההסתדרות. בצריף הייתה שרה מקהלת הפועל בניצוחו של משה ביק. הם תרגלו שוב ושוב את השיר "...עגבנייה עגבנייה, אתמול רק באנו באוניה..." עד שבאוזנינו נהיה כבר סלט שלם. מהעבר השני, ברחוב פבזנר הייתה תחנת מכבי אש ושם נערכו חזרות של תזמורת כלי הנשיפה של מכבי האש. ואנו יושבים על המרפסת בתווך ונהנים מכל העולמות...".
"...גרתי בהדר בסמטת צור הגובלת ברח' י.ל.פרץ, שהיה פעיל מאוד. שם הייתה לשכת קצין העיר וכל היום הייתה פעילות של חיילים זקופי קומה וגאים מעצם היותם משרתי האומה. הם גם קיבלו יחס מאוד מוערך ובהחלט הייתה גאווה לאומית.
גם בניין השק"ם ממוקם שם, ורק חיילים ומשרתי קבע יכלו להנות מהנחות גדולות בתמורה ל"בולים" שקיבלו כל חודש מעצם שירותם בצבא. ברחוב הזה הייתה המכולת של ברל'ה, המכבסה של יעקוב, האטליז של מורדוך והדגים של סלמה. בכל יום היינו מחכים לאוטו הלחם, ואנו היינו אוספים את הפירורים וזוללים. בין לבין היינו צריכים ללכת לרח' החלוץ לחנות הקרח ולקנות חצי/רבע בלוק קרח. עוד תפקיד שהיה לנו זה לשמוע את הפעמון יד של עגלת ואחר כך מכונית הנפט. היינו יורדים עם ג'ריקנים ומחכים בתור למלא נפט לבישול על הפתיליות.
אני זוכרת את החגים. למשל את ערב יום כיפור אחרי הכפרות, היינו לוקחים את העופות לשוחט (כשבדרך התרנגולות ניקרו לנו את הידיים), שימחת תורה - היינו מודים כל כך להורים שטרחו וקנו לנו דגל שמחת תורה כדי שנשים תפוח ונר דולק בדרך לבית הכנסת. את ל"ג בעומר עם מדורה ענקית שכל השכנים, הגדולים וקטנים לקחו בה חלק. את חג השבועות שבו שפכנו מים על כל מי שעבר בשכונה.
היה כבוד לזקנים. כשמבוגר עלה לאוטובוס מייד קמנו ונתנו לו לשבת, גם לאישה הרה, לאדם מוגבל, היה רגש של ביחד, של כבוד והתחשבות לזולת. היו שלטים ופתגמים בכל מקום וגם באוטובוסים "מפני שיבה תקום", והדרת פני זקן"...".
"...גרנו ברחוב צידון 4 פינת רחוב הנביאים בדיוק על יד קולנוע ארמון. בבית שבו גדלתי עד לגיל 24 היינו כ-45 ילדים, ואת כולנו מוכר הסחלב הידוע הכיר מצויין (היה ממוצא תורכי), וידע תמיד לעדכן אותנו היכן נמצא כל ילד בכל נקודת זמן. כמעט בכל יום שישי בערב היינו יורדים לבית דולפין בבת גלים ברגל לריקודים סלונים (טכסי היה יקר מידי). במוצאי שבת הדר הייתה מלאה באנשים אשר נהרו לרכוש כרטיסים לבתי הקולנוע הרבים אשר היו פזורים בהדר. ילדותינו הייתה פשוט נפלאה, ואני מדבר על שנות החמישים והשישים בעיקר. אז ורק אז ידענו את המשמעות של אושר ושמחת חיים עם כל החוסר שאפיין את חיינו שהתנהלו ללא כל החידושים של היום כמו לפ-טופ, אי-פון פלפון וכו, כן אז היו חיים טובים...".
"...כמו בערים אחרות, גם בחיפה היו אנשים מוזרים בהתנהגותם. אחד מהם עמד במשך שעות רבות ליד דואר הנביאים. הוא היה רזה, הפנים שלו אדומות והיה לו חיוך של ביישן. הכי חשוב, הוא מכר "יו-יו". זה היה כדור גומי קטן שקשור לגומייה ארוכה, ובמשיכת יד הכדור היה עולה ויורד. האיש הזה היה מקפיץ את הכדור בכוונה מול העיניים המוקסמות של הילדים, כדי שהם ישכנעו את האימא או את האבא לקנות להם יו-יו.
איש מוזר אחר, שהיה שמן למהדרין, נהג לעמוד ברחוב הרצל מול קולנוע "אורה" ולהכריז על מרכולתו בקול מתנגן: "ט-ר-מו-מ-ט-ר, ט-ר-מו-מ-ט-ר".
והיה גם איש מוזנח אחד, שגם אם כבר איננו בחיים, לא אציין את שמו, כדי לא לפגוע בכבודו. הוא היה נמוך קומה, שחור עיניים, בעל זקן-פרא, בגדיו מטונפים, והוא תמיד לבש מעיל גשם ארוך, גם בחורף, ובעיקר בקיץ. שמועה סיפרה שהאיש הזה היה פעם מורה למתמטיקה בבית ספר ידוע בחיפה. ובאמת - הוא ידע מתמטיקה ברמה כזאת שהילדים בחיפה היו פונים אליו לעתים מזומנות ומבקשים שיפתור להם בעיה במתמטיקה. והאיש הזה היה נענה ברצון לכל ילד, אבל בקשה קטנה בכל זאת הייתה לו: "אולי יש לך בשבילי משהו לאכול?".
אורי שרון שודר בתוכנית "שישי אישי", רשת ב', 12 בספטמבר 2009
"...גרתי בין השנים 1937-1955 ברחוב השלום 4 פינת אבן עזרא. המכולת שלנו הייתה של ויצנר ברחוב בן יהודה פינת השלום, מולו הייתה המכולת של יענקל'ה.
זכורות לי מהשכונה המשפחות: לופו, אוסטרוב, קצלניק, קפלנסקי, אבוטבול, רוטמן, הרב מרקר, פלורסהיים, שטולצברג, טויסטר פפר ועוד. אשת הרב מרקר הייתה דופקת על התריסים בתקופת הסליחות ומעירה את אנשי השכונה באידיש: "...שטייט אויף צי סליחעס...". כשרצינו לצלצל בטלפון למישהו (למי היה בכלל טלפון?..) היינו הולכים לבית המרקחת ברח' הרצליה 1 (זוכרים את הפרק בספרו של ע.עוז על אהבה וחושך?..). גן הילדים הראשון שלי היה הגן ע"ש ארנולד רוזנטל לבני העדה הספרדית ברח' אחד העם. ממנו זכור לי ביקורו של הראשון לציון ?הרב עוזיאל, והחיילים האוסטרלים ששרתו בצבא הבריטי והיו מתבוננים בנו לפעמים מעבר לגדר ורוקדים איתנו. הגננת הייתה לאה פולק -1941. בהמשך רח' אחד העם היה סניף קופת חולים בבנין שהיה פעם וילה, ובו מדרגות עץ ומעקה עץ יפיפה. רופא הילדים - ד"ר קנולר, עיניים - ד"ר פייג והאחות - סלה. למטה בחצר היה סניף טיפת חלב, ובו היו מחלקים מרק ירקות בצבע גזר לתינוקות של משפחות נזקקות.
גן הילדים השני היה של ארגון אימהות עובדות ברח' בן יהודה 12 מול המדרגות שעולות לרח' מסדה. באחד הבתים ברח' זה גרה משפחתה של המורה האגדית בלה ליפשיץ אשר לימדה בבית הספר היסודי - בית החינוך לילדי עובדים ברח' מלצ'ט 8. בית הספר הזה היה אכן מיוחד. קראנו למורים בשמם הפרטי ולא - "המורה". זכרו לטוב המנהל צבי צמחוני ?בוכמן, שמואל שדה, יעקוב איצקוביץ, רבקה נמירובסקי, לילי גולדנברג, חנה פדרבוש, ד"ר רחל גוייטן, חיים אהרנוביץ, אברהם יעקובסון תרצה הולין, חיים ליפשיץ וצבי השמש (השרת), ויסלחו לי משפחות המורים הנפלאים באם שכחתי את שמם, שכן מרביתם כבר אינם בינינו.
במלחמת השחרור נתפס מבנה בית הספר ע"י תושבי שכונות הספר, והתלמידים נדדו במשמרת שנייה בכל מבני בתי הספר של חיפה- "גימנסיה גרינשפן" " חוגים" ברח פבזנר, עממי א', הטכניון והריאלי ברח' קסל. ואז קיבלנו את המבנה של בית הספר האנגלי לבנות ברח' שבתאי לוי, שהפך לבית חינוך לילדי עובדים, ובקומות העליונות קם- בית חינוך תיכון. נוספו לנו המורים- אסתר זקין, תרצה הולין, אברהם אמרנט, אברהם גור ?המנהל , מיכאל קצ'לסקי ועוד.
אינני מזכירה את משחקי השכונה, כי לא כל כך היו. רח' השלום ואבן עזרא טרם נסללו, ובזמן האזעקות של מלחמת העולם השנייה, היינו רצים לבית בן שחר ברח' אבו עזרא, זה היה הבית היחידי עם מקלט!
ביתי הנוסף היה " השומר הצעיר" במקלט שברח' פבזנר ובהמשך עברנו למבנה במעלה רח' הפועל פינת עקיבא, בהדר העליון. (היום יש שם ישיבה...). "השומר הצעיר" הייתה תנועה שמילאה את נפשנו ליבנו ומוחנו. היינו שם בכל רגע של פנאי- אף מחוץ לפעולות הרשמיות.
קבוצת הגיל שלנו הייתה שכבת "יחיעם". בשלושת המקומות האלה- הבית, ביה"ס, והשומר הצעיר ספגנו ערכים רבים ? חברתיים, ציוניים והכרת השתייכות למעמד הפועלים, מרבית ילדי חיפה באותה תקופה, השתייכו לתנועות הנוער- השומר הצעיר- המחנות העולים, התנועה המאוחדת, הנוער העובד, הצופים והצופים החלוציים...".
"...בית הספר לפקידות "במעלה" או כפי שלפעמים נקרא בשם חיבה "הסטאלג", שכן לו אחר כבוד ליד הטכניון, ברחוב שמריהו לווין. רובם של הלומדים היו בנות, ומעטי הבנים הסתובבו כמו תרנגולים בחצר המלוכה ...
כמו בכל בית ספר, התברכנו בצרור מורים. חלקם אהודים וחלקם שמשו כמטרה לחיצי הרעל ותעלולים שאנו התלמידים יצרנו "בחדוות נעורים". אך לאף מורה לא הייתה הצלחה מסחררת כפי שהייתה למורה לספרות יפה הלשון והתואר וילנר - גבוה, חטוב פנים עם בלורית שער שופעת, עיניים חודרות ומהפנטות, וכדי להוסיף לדמות הגברית המחוזרת הזאת תמיד בצבצה בזוית פיו מקטרת בעלת ניחוח מרטיט שמלאה את חלל האוויר. אך יחד עם כל המעלות הנ"ל, כל אלה שלמדו ספרות בהדרכתו, יעידו שהוא נהג ביד קשה ובזרוע נטויה, ולא עזרו שום "חיינדלך". באם זכיית בציון של "כמעט טוב" נחשבת לברת מזל...".
"...הוא נקרא בפי כל "שמוליק השמן". הוא התגורר ברחוב ירושלים, וכמעט ואין איש שלא הכיר אותו. שמוליק חביב רחב וגדול גוף עד מאד, תסרוקת קצרצרה כיסתה את פדחתו, ותמיד התהלך עם טרנזיסטור שהוחזק בדרך קבע ליד אוזנו. שמוליק היה תמיד מחייך מולך, וכשחלפתה על פניו תמיד אמר לך משהו.
אך לא היה דבר בכל היקום שעניין את שמוליק יותר מאשר קבוצת מכבי חיפה! שמוליק קם, והלך ושב, ובא, מבלי להוריד את הטרנזיסטור מאוזנו וברוב המקרים הקשיב ל חדשות הספורט, לעיתים עובר היית ברחוב ירושלים ואז ראית אותו יושב במרפסת ביתו בקומה השנייה, עם מכנסים קצרים וגופיה לבנה, ומקלט הרדיו היה משדר בקול רועם את אותו משחק שבו השתתפה מכבי חיפה, ותמיד ידעת מי נצח במשחק. והיה וממכבי חיפה הייתה המנצחת, אין לתאר את אושרו של שמוליק. יום חג ועליזות ושמחה שאין כמותה מלאו את ליבו ואזי בקול רם ונישא היה יוצא מגדרו ועלז עד אין סוף, ולכל העוברים ושבים היה מספר את גדולתה של הנבחרת ומצב רוחו הרקיע שחקים. ובאותו קנה מידה, והיה ומכבי חיפה הפסידה, אוי לו ואבוי לו לזה שנקרא בדרכו כשור זועף ומנגח הסתובב הוא ברחוב העיר מסתגר בעצבו הנוראי על כך שקבוצתו האהובה הפסידה, אפילו תריסי המרפסת ברחוב ירושלים סגורים היו עד לרצפת האבן הקרה ללא חריץ של אור עד לכדי כך אהב ונאמן היה לנבחרתו האהובה.
שמוליק השמן בהחלט היה אחד הדמויות החיפאיות המוכרות והחביבות על אלה שהכירו אותו ולא במקצת. לפני שנים ספורות פגשתי פה בלוס אנגלס שבה אני חיה שנים רבות, אחד ממכרי החיפאים ושאלתי בין היתר מה עלה בגורלו של שמוליק? אותו אדם סיפר לי שהוא נפטר בגיל די צעיר. מכיוון שנבחרת מכבי חיפה ידעה על היותו אחד ממעריציו הגדולים ביותר, ועד כמה שחי את הנבחרת יום וליל, הם ערכו עבורו טקס אזכרה באחד המשחקים עם היוודע על דבר מותו. תהיה מנוחתו עדן...".
"...בתקופת חיי הראשונה עד פרוץ מלחמת השחרור התגוררו הורי למטה בהדר ברחוב הקישון 9 בין הרחובות יל"ג וברזילי בהדר הכרמל "התחתון", כאשר בחצר הבית היה אותו גן ילדים - גן חיה..
אני זוכר חלק משמות הילדים שמופיעים בתמונות: יוסף אבוטבול (בודי) שהתגורר ברחוב ברזילי ליד המכולת של דובז'ינסקי, זוהר מאנה, איציק שרייבר, יונתן, אלה ואורה פרנס. הגננת חיה עומדת בתמונות מימין. אני נשען על הארובה מימין.
"...גרתי ברחוב השלום פינת בן יהודה.בשכונה מעורבת ערבית יהודית. בילדותי שיחקנו עם ערבים והיינו ממש חברים, עד אשר יום אחד (זה קרה הרבה פעמים) הילדים שמעו בבית "איטבח איל יהוד". למחרת היכו אותנו כמובן לא שמנו ידנו בצלחת הכינו אותם בחזרה...יום לאחר מכן הם שוב חברים.
פעם בשבוע בערך התארגנו מספר חברים והלכנו לראות סרט בקולנוע ארמון. היהודים ישבו בצד שמאל של הבמה והערבים צד ימין (בעצם אולי להפך) ולמה התרגום בעברית היה בצד היהודי והערבי בצד שני. לא פעם תוך כדי הצפייה זרקנו אלו לכיוונם של העם השני קליפות גרעינים ועוד מיני אשפה. גם לאחר שעברנו לשכונת תל עמל בדרך לנווה שאנן(לפני שחרור העיר) פקדתי את חבריי בהדר.
"...אימי וסבי היו בעלי מספרת "ברקוביץ" לנשים ברחוב שפירא 13. אנחנו גרנו מעל למספרה ולידינו היה פוטו ברנר. ממול הרחוב, בפינת שפירא והחלוץ, ליד תחנת המוניות לטירה היה את "כל דבר 10 גרוש". אני זוכר שהוא התחיל עם עגלה קטנה שאותה היה מחביא בחצר מידי לילה ושאותה הפך לאימפריה. אני זוכר את העגלונים עומדים בשורה ברחוב סירקין ומחכים לפרנסה. כדורגל ובלורות היינו משחקים במורד המדרגות מאחורי המספרה. אח, איזו ילדות נהדרת. כל כך תמימה. געגועים לעבר בשפע"...
"...בגן בנימין היו "שדרות" ארוכות של צמחיית "גדר" עמוקה, שבמרכזה היה חלל ארוך שהיה "מקורה" ע"י הצמחיה ממעל, וכילדים, אהבנו לשבת ולזחול ב"מנהרות" האלו, ולארגן לנו "מחנות" ע"י חתיכות קרטון גדולות. ועוד הרפתקאות כיד הדמיון הטובה... אחח... זה עושה טוב להיזכר...".
"...גן בנימין מזכיר לי את סבא ז"ל, שם היה יושב ונהנה מהאויר והאוירה והיינו נעמדים לידו למשך כרבע שעה. הגן היווה מעבר בדרך הביתה והיינו הולכים רק משם כדי לפגוש את סבא...".
"...אני זוכרת שכל שבת סבי שהיה גר ברח' יוסף 38, היה לוקח אותי ואת אחי במוצאי שבת לאכול גלידה. בגן בנימין היה ממוקם בית קפה קטן וחביב ולידו היתה מזרקה קטנה. ליד גן בנימין היתה חצר של גנון ושם היתה איילה! כל פעם היו לוקחים אותי לתת לאיילה לאכול וכמובן שגם אותי לא שכחו להאכיל...".
"...גן בנימין הממוקם באותו רחוב בו גרתי בראשית ילדותי - רח' פבזנר, מחזיר אותי עד היום לתקופה ההיא, בה עדיין היה אותו רחוב מאוחד ולא חצוי - ז.א. לפני שנבנה שם בנין התיאטרון העירוני. מהלך כ - 3 דקות היה בין הגן לבין הבית בו גרתי, ובאותו גן - רחבה עם ספסלים ירוקים עם כניסה ישירה מרח' פבזנר שימשה גם מקום ל'גן-ילדים', שפעל שם, וגם אני וילדי שכנים שלנו דאז - היינו באותה מסגרת של גן-ילדים זה, בימי הקיץ בעיקר. בימי החורף הגשומים פעל אותו גן-ילדים בבנין ברח' השילוח...".
"...אי אפשר לשכוח את הבריכה שעמדה במרכז הגן עם הפסלים שבתוכה. אמנם מים לא עמוקים, אבל היה בה משהו יפה לנו הילדים הקטנים, שלא היו צריכים לנסוע רחוק, אלא רק ללכת כמה דקות מהבית ולהתענג בצל של הגן.
ספסלים מפוזרים, אנשים מבוגרים היושבים וקוראים ספרים ועיתונים בשפות שונות. כמובן, שליד הגן ממוקמת הספריה העירונית ע"ש "פבזנר", ולכן, גם יריד "שבוע הספר, היה ממוקם בגן עצמו, דבר שהוסיף לצבעוניות של הגן, אליו הגיעו תושבי חיפה הרבים מכל הדתות.
כשבגרתי מעט, אהבתי להסתובב בגן בדרכי אל התאטרון העירוני שממוקם מעל הגן. אזור שקט ורגוע שתמיד נתן לי תחושה טובה של שלווה ורוגע...".
"...יצחק "המשוגע" עמד בד"כ ליד השירותים הציבוריים של גן "בנימין" ברח' נורדאו פינת ארלוזורוב. הוא הסריח, אבל כל הילדים באו לקבל ממנו עזרה בלימודים. הוא ישן עם כל העיתונים שלו מתחת לחדר המדרגות באחד הבניינים. גילה, הספרית מרחוב ארלוזורוב ריחמה עליו ומדי פעם נתנה לו בגדים נקיים אבל הוא סירב להסתפר...".
כל הכותבים שכחו משום מה להזכיר את המגדל הנישא במרכזו של הגן ובקצה המגדל "חנוכיה" ענקית. כמו כן ליד אותו בית הקפה עם הגלידה הזכורה לטוב, קיים אתר אזכרה לפבזנר, עם תבליט דמותו וספסל ישיבה. נזכרים ?
"...גרנו ברחוב ירושלים 6 ואחי ואני היינו מבקרים שם בכל מוצאי שבת, שומעים נגינת תזמורת קטנה ואוכלים במסעדה הקטנה בפינת נורדאו לבן עם פירה הכי טוב. ישבנו על כסאות נמוכים מעץ עם משענות, וכשגמרנו לאכול הרשו לנו לרוץ בתוך הגן. לימים, נפגשתי שם עם בעלי לעתיד לאחר ארוחת ערב אצל הורי. בימים חמים טיילתי שם עם בני הבכור והרשיתי לו לטבול בבריכה הקטנה שתמיד הייתה מלאה בילדים. לא היה הכי נקי, אבל...לא הייתי בגן מאז.
"...גן בנימין... איך אוכל לשכוח את גן בנימין... מי לא היה שם ומה לא קרה שם!
גן בנימין שימש כמקום מפגש לבאות: מטפלות עמוסות בפעוטות שישבו שם בשעות אחר הצוהרים מפתות ומדרבנות את הזעטוטים לפתוח את הפה ולאכול מין הנפלא הזה כדי שיפרחו ויגדלו. הורים הביאו את ילדיהם כך שיוכלו להתענג "ולהתנדנד" על הקרוסלה המסתובבת סחור סחור, וכמו כן שיטפסו על סולמות הברזל המקושתים בהם אהבנו להתלות כך שראשנו התדלדלו מטה. אך האטרקציה הגדולה ביותר היתה "נדנדת הסוס". תור ארוך נשרך ליד סוס זה, וכל ילד או ילדה חיכו בקוצר רוח לתורם כדי שיוכלו לרכב עליו ושמישהו "ינדנד" אותם לגובה, וכמה שגבוה יותר טוב יותר. צהלות שמחה נשמעו מעבר לסוס הנ"ל, אך לא פעם פרצו תיגרות בין הילדים ולעיתים בין ההורים, כשאיזה זעטוט סרב לפנות את מקומו לבא בתור אחריו, ולא פעם הגיע המצב ללוחמה של ממש!
והבריכה? איך אפשר לשכוח את שלום המציל. אדם רחב כתפים ממוצא עירקי ששלט ורדה בנו ביד קשה, ועל פיו ישק כל שוחה ושוחה בבריכה של גן בנימין. הוא היה זה שהחליט מי יכול לטבול במימיה, למי אסור להכנס לתוכה, ולמי אסור בכלל להיות בסביבה. הוא הוציא אותנו מהבריכה להפסקות קצובות, והוא היה זה שאישר שמותר לנו שוב לטבול במימיה ביום קיץ לוהט.
ובפרוס הליל על גן בנימין ברחוב נורדאו בחיפה חל שינוי מהותי בדורשיה. אז או אז, חדרו אל תוככי הגן עטור הצמחיה וספסלי העץ הירוקים חומר אנושי שונה ואחר. לא עוד זעטוטים זבי חוטם ולא עוד דרדקים. הלילה עטור הכוכבים, קרא לבואם של האוהבים הצעירים. אותם ספסלי עץ ירוקים שסיפורים רבים שגורים בין קורותיהם. ועוד מי כיבד את הגן בשעת המחשכים? בצעדי גנב, חרש חרש נסרחים אל פינה מחופה בצמחיה עבוטה הגיעו "נשות הלילה" עם לקוחותיהם שחפצו בקצת "אהבה לקניה". אנו ילדי קבוצת קמ"ל ראשי תיבות של "קבוצת משחקי לילה" נהגנו לעקוב אחריהם בשמחת נעורים, ומה רבה היתה הנאתנו כשבאמצע "האקט" ממש ממש באמצע, צרחנו "זונות המשטרה באה". ואז שולות היו הן את נעלי העקב המחודדות כמו עפרון עם עקבים בגובה רב, ומתחילות במנוסה אדירה.
ואחרון אחרון חביב, הקטע המעוגל בפינת הגן שהיה מקום מפגש אהוב על הקהילה הקטנה די אז של ההומוסקסואלים נוהגים היו לבוא לשם ולשבת לשוחח להתווכחולהחליף רשמים. כן כן, אלה היו הימים שבם גדלנו ללא טלוויזיה, ללא מחשב, ללא כל טכנולוגיה מתקדמת כפי שקיימת היום, ידענו לעבור ילדות, ילדות של ממש שובבה, עליזה, ומחוקקת זכרונות מתוקים...".
"...סבא וסבתא שלי ז"ל גרו ליד גן בנימין אז כשהיינו באים אליהם לביקור לא החמצנו הזדמנות לבקר גם בגן. כילד כמובן לא ידעתי אבל היום אני יודע שהגן היה חלק מתוכנית "עיר גנים" שעל פיה נבנתה שכונת הדר בזמנו. הגן היה אמור לתת מנוחה ושעשוע לתושבי השכונה הגדולים והקטנים כאחד: חלקו העליון היה מוקף בעצי זית (אם אני זוכר נכון) והמון צמחייה ירוקה ששבילים חוצים אותה לאורך ולרוחב. בין העצים עמדו ספסלים - זה היה האזור שהיה "מיועד למבוגרים" מעליו התנשא תיאטרון חיפה ולידו ספריית פבזנר. ברחוב ליד אני זוכר שהייתה תחנת כיבוי קטנה עם ניידת אחת או שתיים. החלק התחתון של הגן יועד לילדים. בין שני החלקים חצצה בריכה שבקיץ מילאו אותה מים לרחצה. ובמרכזה עמד פסל גדול של "צב מים". הגן עצמו היה מלא במתקנים: נדנדות, קרוסלות מגלשות ועוד. מתחת לגן היה שביל כפול מימין ומשמאל שהוביל לשער יפה שהיה יציאה מהגן לרח' נורדאו. לצערי ברגע שבנו את המדרחוב בנורדאו הרסו את החלק התחתון של הגן ואת כל התפיסה שלפיה הוא נבנה - חבל. זה באמת היה מקום נפלא...".
"...גן הזיכרון שכן מול רחבת בניין העירייה, היה המקום אליו נמשכתי באופן מיוחד יותר מכל מקום אחר בשכונה זו. הן בגלל עיצובו המיוחד של הגינון, הן בגן עצמו והן סביב בניין העירייה, וכן המזרקה שהיתה פועלת באותו גן, ומראה הייחודי משך אותי ועשה עליי רושם חזק ביותר (מזרקה דומה לזו, אף כי גדולה בהרבה ראיתי רק ברומא, בכיכר הריפובליקה כאשר ביקרתי שם זמן ארוך לאחר מכן), וכן פינת המשחקים, והמיתקנים לילדים בגן זה משכו אותי יותר מכל מיתקנים בגן אחר בחיפה, ואף פעם לא רציתי לחזור הביתה כאשר ביקרתי באותו גן.
כן משך אותי מיתקן הפנורמה שצפה לעבר נוף נמל חיפה וכאשר נחנו בספסלים במיתקן זה דימיתי לעצמי שזהו אינו אלא - אוטובוס ענק, המרחף מעל חיפה, ו"נסעתי על כנפי דמיוני לעולמות רחוקים באותו 'אוטובוס'.
גם הרחבה ליד בניין העירייה שימשה לנו מקום מפגש בו היינו - כל המשפחה - אני אחותי והורי ז"ל, עם סבתי ז"ל, שגרה לא רחוק משם - ברח' שפירא, או יותר נכון: פינת שפירא, מעין פסז' שהיה בעצם - חצר שהזכירה מאד חצרות מגורים גם בשכונת מאה שערים בירושלים. סבתי לא היתה אף פעם מהססת לטרוח לבוא לרחבה כאשר אנחנו הינו שם, והיתה מביאה לנו פירות טריים - שלא יהיה לנו משעמם בגרון...".
"...גן הזיכרון היה גולת הכותרת של הבילוי הקייצי שלנו כילדים.
היינו יוצאים בשעות אחה"צ, גם בשבת, עם ההורים, מצויידים באוכל, שתיה, וכמובן, פיצוחים, וצועדים לנו בכיף לכיוון בניין העיריה, שנמצא ממול הגן.
לא בכל מקום על הדשא היה ניתן לשבת. וכן, היו פקחים של העיריה במדיהם החומים וכובע מיוחד, אשר שמרו על הסדר. במיוחד ניתן לציין את "נפתלי", בעל השפם העבות, אשר הטיל את אימתו עלינו הילדים, ודאג לידע את הורינו על כך שאנו לא נשמעים להוראותיו ומשתוללים על הדשא.
בהמשך הגן, ממש ממול להיכן שהיתה "לשכת הגיוס", שכן גם המשחקים של גן הזכרון, כאשר ראויים לציון ה"קרוסלה", בה נהגנו להסתובב שעות ובמהירות רבה ככל האפשר. בנוסף היו "סוסים" שאהבנו לרכוב עליהם ולהרגיש כמו ה"קאובוי" שראינו בסרט שהוקרן בקולנוע "אוריון" ברחוב הרצליה.
לעת ערב, עם רדת החשיכה, היינו אוספים את שמיכת הפיקה שהיתה על הדשא וחוזרים לביתנו, כאשר אנו מבטיחים ל"נפתלי" שנגיע גם מחר, אז שיתכונן...".
"...שתי גלידריות היו קיימות ברח' הרצל. האחת: "קריר" - לא רחוק מקולנוע "אורה", והשנייה: גלידה "שלג" - בפינת הרצל-סוקולוב. שתי גלידריות שהתחרו זו בזו בגלידות האיכותיות שלהן, ובשפע הטעמים שהיו מוצעות לנו, תושבי חיפה.
בילדותי, היינו הולכים בימי הקיץ הלוהטים - כל פעם לשם, וקניית גלידה בכל אחת מהגלידריות הנ"ל היתה אטרקציה בפני עצמה, בין אם ישבנו בגלידריה על-מנת להנות מהגלידה ובין אם לקחנו לדרך. בכל מצב - את טעמן הנפלא של גלידות אלו ("קריר" או "שלג") איני יכול לשכוח לעולם, אפילו "ארטיק" (ובוודאי גם הגלידות של שטראוס ונסטלה המצויות בימינו) לא התחרו בהן...".
חצר הטכניון (כיום: מדעטק), רח' עמק הזיתים, רח' בן יהודה - פינות חמד של הילדות. לא חששנו מפגיעת מכוניות (שכמעט ולא היו...) או מנהגים לא זהירים, והאמת, גם גנבים כמעט ולא היו... היו זמנים!...".
בענין שכונת הדר בחיפה - הדודים והסבים שלנו עלו לארץ לפנינו וכמובן שלחו מכתבים שהתקבלו בשמחה בביתנו שבבוקרסט, רומניה. הכתובת ממנה נשלחו המכתבים הייתה רחוב בן יהודה פינת השלום. לתומנו חשבנו שכל כתובת בא"י מסתיימת ב"פינת השלום". כשעלינו ארצה והצטרפנו למשפחה ,התגוררנו 8 נפשות ברחוב בן יהודה פינת רחוב השלום.
"...עליתי מגרמניה בפברואר 1939, עם הורי ואחותי. היטלר, כמובן, כבר היה די פעיל ואבי החליט בעקבות המצב שהוא ציוני וממש בדקה האחרונה נסענו לטרייסט, איטליה, ובאופן לגאלי עלינו על ה"גליל". שתי אוניות היו אז בארץ ישראל: "גליל" ו"ירושלים".
דודי, שעלה כבר לפני כן, הכין לנו בחיפה דירה בדמי מפתח ברח' ארלוזורוב 100 - הדר הכרמל העליון. הדירה היתה בת 3 חדרים ולאחר פרוץ המלחמה, לקחו לנו חדר אחד ? הקימו בו עמודים כבדים מעץ ובנו חומה קטנה לפני החלון וכל זה שימש מקלט לדיירי הבית.
בתור ילדה קטנה לא סבלתי במיוחד מהמלחמה, בזמן האזעקות באו הדיירים למקלט והיתה אוירה חברותית ונינוחה. בכל זאת נפלו כמה "שרפנלים" (רסיסי פצצות) מאחורי החומה ושמרנו אותם למזכרת.
מעלינו גרו בני משפחת זייטלבך ? עם בנם היחיד ? לימים המשורר, בעל פרס ישראל, נתן זך. שיחקנו פעמים רבות ב"תופסת" בתוך הדירות ופעם אחת, תוך כדי משחק, נפלנו שנינו ולכל אחד מאיתנו נשברה חתיכה קטנה מהשן.
מול הבית היתה מכולת, אדון שטרן, עם העיפרון הקבוע מאחורי האוזן. לבוש יפה, "ייקה" דייקן, ישר ונעים. ליד המכולת היתה חנות הירקות, של האדון רזניק, בעל זקן, מכובד ועם חוש הומור תמידי.
גם האטליז היה לידם, מר גולדשמידט היה בעליו ובכל שבת ניפגשנו בבית הכנסת "אהבת תורה" של ה"ייקים" ברח' מיכאל, אז ? תבור. בית הספר היסודי "הלל" היה קרוב לבית, אך אותי הדוד הדתי שלח לבית הספר"בית יעקוב" מרחק חצי שעה הליכה, עד רח' מיכאל.
עגלת הקרח עברה פעמיים בשבוע (חצי בלוק) ובחורף באה עגלת הנפט והגברים עמדו בתור, עם הפחים, למילוי. לפי הזמנה הגיע מוכר ביצים, עם תבניות גדולות, ישב אצל אמי במטבח ושתה קפה עם עוגיות. הוא היה איש משכיל, כמו רוב אנשי העלייה החמישית, ה"ייקים".
שיחקנו בבלורות, מחניים, כדור הקפה, חבל, 5 אבנים, מחבואים, עמודו וקלאס. סביבתי כללה את רחובות הלל, מסדה, הס, בר ? גיורא, בן יהודה, מלצ'ט ותל ? חי. ברח' מלצ'ט 4 גרה משפחתו של עזר ויצמן, לימים מפקד חיל האויר ואח''כ נשיא המדינה. האב יחיאל וייצמן היה ייזם ותעשיין חיפני, ממקימי בית החרושת לגפרורים ''נור''.
חברתי הטובה יפה, (עד היום) גרה בדירת קרקע ללא דלת כניסה. היה שם שער נמוך מעץ עם בריח ידני ? בהרמת רגל אפשר היה לעבור ולהיכנס. לא זכור לי על פריצות כל שהן.
בשכונה היו הרבה עצי זית ותאנים. חברתי ואני ישבנו שעות על גבי שעות על עצי התאנה ואכלנו אותם כחולים, בשלים וטעימים להפליא ? ישר מן העץ.
היו הרבה שטחים ריקים, לא בנויים וללא אספלט, היום זה היה ניקרא מוזנח, אבל אז, בעינינו זה היה מקום של בית, של שייכות, מוכר, אהוב, בטוח ובלתי נישכח...".
אפילו עלייה למצדה בשביל הנחש, היתה הרבה פחות אימתנית וקלה מהעלייה ברח' בלפור. מדובר בקטע הרחוב מצומת מסדה ועד סוף הרחוב במפגש עם רחוב ארלוזורוב.
כבר עם העלייה מרח' הרצל, הן ברגל והן ברכב (ברכב זה היה אפילו יותר מפחיד) הורגש השיפוע החד, אבל ברגע שהגענו להצטלבות רח' מסדה זה כבר הפך לסיוט.
במיוחד ריחמתי על הנהגים ה"מעפילים" ברחוב זה עד ארלוזורוב, וביחוד - על אלו שנסעו באוטובוסים מטיפוס: שסון, ורק לראות כיצד מתנהלים אוטובוסים אלו היה גורם לסחרחורת, היה נדמה: הנה עוד שנייה יגלוש השסון אחורה - עד שייעצר עצירת פתאום בסוף רח' ביאליק, פינת חסן שוקרי, וייתקע בגדר של גן הזכרון...".
"...סיפור ששמעתי מאבא שלי , יוסף וימן , שהגיע לחיפה בשנת 1925 וחי בשכונת גאולה, וגם מחבר שלו, דב (ברלה) קרסנובסקי שהגיע לרחוב יוסף בשנת 1921 וחי שם עד היום. בשנות ה - 20 היה כל האזור מטע זיתים ענק של ערבי בשם חאג' חאסן. הראשונים שהגיעו בראשית שנות ה - 20 החלו לבנות את "שכונת הצריפים" (רחוב "הגדם" , תל חי , מלצט). רחוב "הפועל" נקרא בפיהם "רחוב המעיין". ליד בריכת הפועל היה עץ תות ענק ולידו נבע מעיין ושם היתה באר ממנה שאבו מים וסחבו בדליים לבתים. את המים היו מסננים דרך סדין כדי שהעלוקות לא יכנסו למי השמיה (המים במעיין שימשו גם לבהמות). לפני פסח הילדים הערבים היו זורקים לחם למים כדי שהיהודים לא יוכלו לשתות, אבל גם לזה מצאו פתרונות. הבריטים נתנו רשיונות עסק לפי רחובות. רחוב "הגידם" היה רחוב חנויות המכולת והיו שם 13 חנויות ששירתו את כל הסביבה (גאולה והדר)...".
המושבה הגרמנית בחיפה נבנתה על ידי גרמנים חברי כת הטמפלרים בשנת 1868. הייתה זו הראשונה במושבות שבנו הטמפלרים בארץ. מושבות נוספות היו בקרבת יפו (שרונה), ירושלים ובגליל (בית לחם הגלילית)..
בעקבות הכיבוש הבריטי השתנה יחסם של הטמפלרים לשלטונות המקומיים, ובשנות ה - 30 תושבי המושבה תמכו ברובם בגרמניה הנאצית. עם תחילת מלחמת העולם השנייה הועברו התושבים למחנות הסגר, ובשנת 1944 גורשו מהארץ והוחלפו בתמורה ליהודים מהונגריה.
בתי המושבה הפכו להיות אזור תעשייה נטוש. מספר יוזמות של אבא חושי, ראש עיריית חיפה, לשפץ את המושבה הגרמנית לא צלחו. המושבה שוקמה בשנות ה-90 במסגרת פרויקט בניית גני המרכז הבהאי העולמי, וכיום בתי המושבה מהווים אזור בילויים ותיירות.
המושבה הייתה בנויה בסגנון עיר גנים - כאשר סביב כל מבנה מגורים הייתה גינת נוי, ולאורך הרחוב נשתלו עצים במטרה להצל על העוברים ושבים.
זכרונות:
"...בשכונה זו עברה עלי ילדותי. הגעתי לשם מיד עם הפינוי הבריטי . למדתי תחילה בבית הספר שהיה במבנה של הטמפלרים ליד התחנה המרכזית הישנה
. אני זוכרת היטב את הבתים היפים של הטמפלרים שמיד נעשו למגורי עולים חדשים והפכו להמון דירות. לאט לאט נהרסו החלונות היפים. השכונה היתה מלאה עולים חדשים אבל גם נזירות שהלכו לבית החולים האיטלקי...".
"...בקצה שדרות בן-גוריון (אז שדרות הכרמל) אשר בלב המושבה הגרמנית, במקום בו מגיע הכביש לים (וחסום היום ע"י הגדר של "דגון") היה פעם גשר. חוף הים שם נקרא "החוף הגרמני". על הגשר עמד שומר ולא נתן לערבים ויהודים להכנס לחוף. רק לגרמנים ולחיילים הבריטייים. ילדי חיפה היהודים היו מצליחים להתגנב לשם ולפעמים היה גם השומר נותן לילדים יהודים להכנס. לגשר הם קראו "הגשר הגרמני"...".
זכרונות: "...הקשבתי לקולות המתארים את שכונת המעיין בחיפה והזיכרונות עלו. אני ילידת השכונה, הורי התגוררו בה בתקופת מלחמת העולם השנייה וכשאמי נכנסה להריון איתי, אמרו לה השכנות שבזמן מלחמה לא מביאים ילדים לעולם. היא טענה שמה שיעלה בגורלה יהיה גם גורל הוולד שהיא נושאת בקרבה. שפרה חרל"ף-קמינסקי היא בת דודתי, אמה ואמי היו אחיות. גרנו באחד הצריפים מתחתם יחד עם משפחת שטימלר, משפחת אפטרגוד - שלש משפחות בצריף שהיה של אריה פיינברג.
זכרונות: "...אני ילידת חיפה. הורי הגיעו כניצולי שואה לחיפה התחתית. גרנו ברחוב המכס ליד הנמל. הדירה כללה חדר אחד עם מרצפות מצוירות והמטבח היה משותף לנו ולמשפחת גריזק.
למדנו בבית ספר מוריה - בית ספר דתי עם מורים מאוד לא נחמדים, נוקשים וחסרי חום. רוב הילדות הייתה כמובן בחוץ, וזכור לי במיוחד יום העצמאות אותו חגגנו בנמל. היינו הולכים לבלות (במושגים של אז) במלון וינזור,שם אכלנו גלידה, או ברחבה ליד הרכבת. אשמח מאוד אם מישהו חי באותה שכונה בתקופה זו ויצור איתי קשר...".
"...חיפה, עיר תחתית. פאתי השכונה הגרמנית. גרתי בילדותי ברח' אלנבי פינת רח' מאיר. בית ערבי ישן מוקף חומת אבן עם חצר גדולה והמבוא אליו היה דרך שער ברזל מקושת מרח' אלנבי. גרנו, אנחנו - יהודים, מעלינו בקומה שנייה משפחה נוצרית מרונית, ומאחור גרו שתי משפחות ארמניות.
החיים היו הרמוניים ושכנות טובה שררה בבית הזה. לשכנים הערבים מלמעלה היה טבון בחצר, וכל מוצאי פסח היינו מקבלים פיתות חמות ישר מהטבון. הם היו מבקרים אותנו בחגינו ואנחנו אותם בחגיהם. היה סבבה. הלוואי על כולם ככה...".
ואדי ניסנאס שכונה מעורבת בעיר התחתית של חיפה, שגבולותיה הם שדרות הציונות במערב, רחוב שבתאי לוי בדרום, רחוב י.ל. פרץ במזרח ורחוב אלנבי בצפון.
סמי מיכאל תיאר אותה בין היתר בספרו "חצוצרה בואדי".
זכרונות:
"...גרתי כל ילדותי בקצה הואדי, בבית שתושביו המקוריים ברחו במלחמת השחרור. רוב הדירות בבית אוכלסו בעולים מיד עם רדתם לחוף חיפה. היו עוד כמה בתים ברחוב שאוכלסו ע"י עולים, אבל רוב תושבי השכונה היו הערבים שלא ברחו. מוסלמים ובעיקר נוצרים. החיים המשותפים היו שקטים בדרך כלל. במלחמת סיני ישבנו בחדר המדרגות ימים רבים עם שכננו הערבים. היינו בין המשפחות האחרונות שעזבו אז השכונה חזרה להיות ערבית...".
השכונה הוקמה בשנות ה-20 של המאה ה-20 וגרו בה מוסלמים. במלחמת העצמאות השכונה ננטשה, והתושבים שנשארו בחיפה עברו לואדי ניסנאס, עד אז שכונה נוצרית הומוגנית יחסית. עם שוך הקרבות שבו ואוכלסו בתיה של ואדי סליב בבאי העלייה ההמונית. ב - 1959 התפרץ עשור של מתח עדתי כשדיירי השכונה מבין יוצאי מרוקו התקוממו נגד הממסד האשכנזי בשל תנאי הדיור המפלים לכאורה שמהם סבלו.
בתחילת שנות ה-60 פונו הדיירים לדיור משופר בשכונות אחרות, והחל משנות ה-70 השכונה עמדה ברובה הרוסה ובתיה, בתי אבן עם קשתות, עיטורים ומרפסות גדולות, נאטמו בלבני בניין כדי למנוע פלישות.
אירועי ואדי סאליב
אירועי ואדי סאליב היו סדרת הפגנות רחוב ומהומות שאירעו בשנת 1959 בשכונת ואדי סאליב בחיפה. האירועים היו מרי חברתי כנגד קיפוח ואפליה על רקע עדתי של המזרחים, ונגד הממסד של מפא"י ששלט במדינה באותם ימים...
שכונת זיו הוקמה מספר שנים אחרי הקמתה של נווה שאנן.
בשנות ה - 30 של המאה ה - 20 עלה אבא זיו (נפטר ב - 1946) מריגה, לטביה לחיפה, הקים (יחד עם יוסף (כץ) כצנלבוגן) את חברת "בוני חיפה" ורכש כ - 300 דונמים מערבים ומקהילת ציון אמריקאית ועליהם בנה שכונה. הבתים הראשונים אוכלסו בשנת 1936.
השכונה המורחבת כוללת את החלק המערבי של שדרות טרומפלדור, את הרחובות שלום עליכם וגלבוע וכן את השכונות הקטנות "שחר" (בהקמתה נקראה "נאות שחר", כיום רחבת בן-ארצי) ו"במסילה" (שיכון סולל בונה). במפגש שדרות טרומפלדור ורחוב שלום עליכם הייתה בעבר כיכר תנועה ובה מזרקה, אלא שעם הרחבת הכביש הועברה המזרקה לרחבת המרכז המסחרי הצמוד, ובהמשך בוטלה לחלוטין. הזיהוי של "כיכר זיו" נעשה עם הרחבה ועם הצומת.
הרחובות היוצאים מהכיכר, היינו שדרות טרומפלדור והרחובות שלום עליכם וברל, שימשו מאז ומתמיד כמרכז עסקים ראשי לנווה שאנן כולה, וניתן למצוא בהם סניפי בנקים, משרדים, בתי אוכל וחנויות מכל הסוגים. סמוך לכיכר שכן בעבר בית הקולנוע "זיו", שנסגר, וכן סופרמרקט שהיה במשך עשרות שנים של האגודה השיתופית "הצרכן" וכיום מנוהל על ידי רשת "בר כל" החרדית.
הבנייה נמוכה ברובה, מאופיינת בחצרות רחבות ובמרחק גדול בין בית למשנהו. רוב המבנים הם משנות ה - 50 וה-60 של המאה ה - 20.
זכרונות:
"...שמי שמחה גביש לשעבר גלסמן יליד 1945. גרתי בשכונת זיו משנת 1953 ולמדתי בב"ס תל חי ובבי"ס בארי מחזור "ד". אלכסנדר רגב ז"ל היה המחנך שלנו.
לפני מספר חודשים קיימנו פגישת מחזור של רוב ילדי הכיתה וכן מורות שלימדו אותנו. הילדות שלנו היתה חוויה מיוחדת וכל יום אחרי הלימודים הינו מטיילים ביערות סביב הטכניון ונהנים משפע פירות הבר. קונים גרעינים בחמשה גרוש אצל צרפתי. את לילות ערב שישי הינו מבלים בגן שחר ובשבת אחר פעולה בתנועת הנוער הינו הולכים במרוכז לקולנוע עממי. בכלל הילדות שלנו הייתה חוויה נהדרת...".
הייתה חנות אתא, שאחר כך הפכה לחנות פרטית. בחנות בריג'יט היו בגדי נשים ונערות יפהפיים וחלון הראווה היה מושקע תמיד. מעבר לכביש הייתה עוד חנות לבגדי נשים שאיני זוכרת את שמה - בעלת החנות הייתה לא נחמדה, את זה אני זוכרת. נעליים היו אצל משה, מאחורי מסעדת זיו. על ידו היה פוטו חיה. היה קצב והייתה חנות דגים וקונדיטוריה ובה גם ממתקים שונים. היו שתי חנויות לצעצועים ומכשירי כתיבה, אחת עוד קיימת - מעיין הספר, והשנייה הייתה איפה שהיום המוניות. הייתה המספרה של וייסמן, קומה תחתונה לגברים והנשים למעלה. על ידן הייתה פרפומריה ובה היו גם אבזרים ותכשיטים לא יקרים. לא נשכח את בית הקפה וקונדיטוריה בפינה על יד קולנוע זיו שהיה. היו שתיים או שלוש מכולות, וצרכניה. הייתה חנות למוצרי חשמל ושתי חנויות לחמרי בנין - הקיימות גם היום. הייתה חנות פרחים ובית מרקחת, וקיוסק לעיתונים ופיצוחים על יד הצרכנייה - גם הוא עוד קיים. היה פלאפל, והיה צרפתי עם עגלת הפיצוחים החמימים שלו. היו בנקים - פחות מהיום. היה סנדלר וחנות תכשיטים ושען ביחד - שם קנו לי טבעת זהב עם לב וראשי התיבות שלי עליה מתנה ליום ההולדת 8.
החיים היו פשוטים יותר וכולם אכלו והתלבשו די דומה, היו פערים כלכליים אך הם לא היו קיצוניים...".
שכונת חליסה נמצאת במזרח חיפה על מורדות הכרמל. לאחר גירוש תושבי השכונה המקוריים ב-1948, עברו בתי השכונה לבעלות המדינה ושוכנו בהם עולים חדשים. בשנות החמישים והשישים נבנו בשכונה מספר שיכונים; במקביל, רבים מבתי האבן המקוריים של השכונה הוזנחו ונהרסו. יחד עם ההזנחה הפיזית של בתי השכונה והשטחים הפתוחים בה, הוזנחה השכונה גם מבחינה חברתית. כיום (2013) כ-70% מתושבי השכונה הם ערבים. תושבי השכונה היהודים, כוללים משפחות ותיקות המתגוררות בשכונה משנות החמישים ועולים חדשים מברית המועצות ומאתיופיה.
ב-1994 צורפה השכונה לתכנית לשיקום שכונות, והחלה השקעה בשיקום התשתיות הפיזיות ובשיפור השירותים החברתיים. עם זאת, גם כיום יש פערים ניכרים בין המצב הפיזי ורמת השירותים בחליסה לעומת מרבית שכונותיה האחרות של חיפה.
זכרונות:
"...בחודש ספט' - אוק' 1948 הגענו לחליסה לאחר שהיינו זמן מה במעברת אגרובנק בפרדס חנה-חדרה. אני ילד בן 3 והורי שרידי השואה, ללא קרובים. שלוש שנים במחנות עקורים באירופה המדממת לאחר המלחמה. את החורבות שהשאירו ערביי חליסה שברחו, היה צורך לשפץ. אבי שהיה צבעי, יחד עם עוד כמה שכנים ניצולי שואה, עזרו לשפץ בית נטוש, חרב, ומט ליפול. שם גרנו כ - 8 שנים עד שעברנו לשכונת נוה שאנן ב - 1956.
זכורני, כילד חיים פשוטים. צנע, שתייה מכדי חלב מאלומיניום/פח של פעם, בתים וחצרות פתוחים, אין גנבים, ושכנים שרידי השואה המביאים אחד לשני מאכלי עדות מיוחדים ויושבים בצוותא ומדברים ועוזרים איש לרעהו. כאלה היו הורי, אנשי עבודה ועמל שחיו בצניעות. היינו הולכים לטיולי שבת אחר הצהרים ברח' עירק ליד רח' העצמאות, שם התגוללתי על מדרכות הרחוב כשסירבו לקנות לי פעם צמר גפן ממותק, ופעם אחרת תפוח מצופה נוזל דביק-אמבה עיראקית. זאת כי לא תמיד הייתה הפרוטה מצויה בכיסם, ואני רציתי רק ללקק משהו מתוק ובכיתי.
היו טיולים בשכונת הדר ברח' הרצל, הנביאים, החלוץ, אלו היו הרחובות הראשיים בהם הסתובבו אנשים בסופי שבוע. כל זאת לאחר שהיינו חוצים את גשר רושמייה הישן מטפסים במדרגות לבית התעשייה ומשם עולים להדר להסתובב. זכורני את השלג של שנת 1950. השכונה התכסתה בלבן, ותמונות שנצרבו בזיכרוני, הכול מושלג ובין היתר את אימי אוחזת בידי והולכים לרח' חטיבת גולני (ההמשך של רח' עירק), היכן שעברו פסי הרכבת לפני חוף שמן, שם היו רפתות והיינו מקבלים חלב בכדים שהבאנו ושבים הביתה.
גרנו ברח' ד' מס' 15 המדרגות בין רח' ג לרח' הירדן (שהיה רח' ראשי בשכונה), והמשכו עד הגיבורים שהיה כביש ראשי לכניסה ויציאה מחיפה.
היינו משחקים חבורות ילדים לאור הפנס הבודד כמו בשיר, ועד היום יש לי דמעות כשאני שומע אותו. הכול היה אפור, תמים ובתולי, וחשבנו שאנו מרכז העולם. דיברנו עברית, רוסית, רומנית ואידיש. תושבי השכונה היו מכל הגלויות, רובם פליטי השואה שהגיעו עם מזוודה ובנו איכשהו חיים חדשים.
לא פעם במשחקי הרחוב נתלינו על האוטו קרח שבא לשכונה למכור, ואנחנו קופצים הצידה/לאחור ברגע שהנהג היה מבחין בנו. לצערנו ילד אחד נפל במשחקים אלה ונדרס למוות. שיחקנו משחקי ג'ולות בחול, השמות היו ראסיות,פרפריות, חלנגיות ועוד, כשפגיעה של גולה באחרות כונתה מינג'וס, או פגיעה מדויקת מינג'וס חלנגי. המשחקים היו רבים. בקרנות הרחובות בשכונה, כדורגל, הטחת אבנים קטנות בקלע יד, בין חבורות ילדים אחת לשנייה. הצצות מבין השיחים והעצים לחורשות וגנים לזוגות מאוהבים. היינו מתגנבים לגדר ליד מועדון הגיבורים, שם היינו צופים בסרט על מסך שהוקרן לקהל שישב על טרסות הגבעה ליד המועדון וצופה לעבר ואדי רושמייה בסרט - כמו בסינמה פרדיסו, עם גלגל הקול וגלגל הפילם, כשבקושי היה סנכרון ביניהם.
היו גם טיפוסים שכונתיים כמו ג'קי השמן הגבוה שתום העין, שהיה גדול בכמה שנים מאיתנו. היינו בני 8-12, והענק הזה אסף מבתי ההורים כספים לקניית תלבושות לקבוצת כדורגל של נערי השכונה במועדון הגיבורים שנפתח בשנות החמישים כמועדון ספורט לילדים ונוער. מעולם לא ראינו, לא תלבושות, לא כדורגל ולא נעליים. רק הורים שכעסו על העקיצה שנעקצו והפסידו איזה לירה או שתיים.
היינו חבורה שחוותה יחד ילדות מאושרת נטולת דאגות בימי הצנע הקשים ובתחילת שנות החמישים. כשבקשיים האמיתיים נשאו ההורים שעבדו קשה, הרוויחו מעט ונתנו לנו ילדות תמימה, צנועה ובתולית של ילדים בני עולים חדשים, שמתוך בליל השפות מתגבשים איכשהו לילד צבר, הצומח וגדל בת בבת עם המדינה הצעירה עם כל הקשיים והמשברים.
והיה לא רע עד כמה שאני זוכר את התקופה בגעגוע. הלכנו לגן דתי כמדומני בקצה רחוב הירדן. ברוב ביישנותי באחת החגיגות בפורים או חנוכה,לא זוכר בדיוק, עת הייתי צריך להופיע על הבמה, לעסתי מבלי משים תוך מבוכה איזה גיר או שניים שהיו לי ביד. כל כך התביישתי לשמע הצחקוקים שהיו בקהל ההורים, שנדמה לי שמאז הייתה לי שנים רבות אימת קהל ובמה.
מכיתה א-ג למדנו בבי"ס אמונה (דתי) מתחת לגשר רושמייה, לשם הלכנו כמחצית השעה לכל כיוון, בחום ובגשם. לא קיטרנו. הייתה מציאות דלה ואפורה, ולא היה גם למי. כמובן היינו מתלכלכים במלחמות בוץ בשלוליות הרפש, וחוטפים זעקות מהאימהות כששבנו הביתה.
בגיל 5-6 זכורני שאחה"צ הייתי הולך לחדר - כן אז היה מושג כזה, ולא היינו דתיים. שם הרביץ בנו איזה מלמד עבדק שהגיע ישירות מהשטייטל, תורה ותלמוד, תוך גערות ומכות קלות של זרדים על גופנו, למי שלא הקשיב. המבנה עדיין קיים מול בי"ס צפרירים, במרתף של בית ישן אטום כולו כיום ומט ליפול. מכיתה ד' ואילך למדתי בהדר, באליאנס עד כיתה ח', וגם לשם היה הלכנו לכל כיוון כשעה תוך חציית גשר רושמייה וטיפוס לבית התעשייה ולרחוב הרצל שם עמד בית הספר.
פעם ננשכתי ע"י כלב משוטט בשכונה, נזקקתי לזריקות ולצריבת מקום הנשיכה עם מוט מלובן ע"י רופא לחיטוי כנראה. כן כך עבדו אז בחיטוי נשיכות ושריטות מבעלי חיים...".
"...גם אני חייתי בחליסה בחיפה. נולדתי ב-1945 והורי התגוררו עם רבים ממשפחת אבי, משפחת לוקשינסקי ברחוב דרך נווה שאנן 13. זהו בית בן חמש קומות שעומד עד היום. רק שהיום הוא צבוע בצהוב. למדתי בבית ספר צפרירים עד כיתה ח. חברים שאני זוכר: משה משה, דב פלצר, ברוך ווידרו. בתיכון כבר למדתי בתיכון חדש שהיום הוא מוזיאון חיפה. וזה היה אחרי שעברנו לגור בבנין של קולנוע רון ברחוב החלוץ. כאשר מתחתינו היה שוק תלפיות. עוד גרנו בחלק מהזמן ברחוב גוש עציון 22, למעלה למעלה בעליה. חברה טובה שלי הייתה חנה אלנקווה שלימים התחתנה עם משה משה. יש בידי תמונה דומה של גן ילדים. אני זוכר פעם אחת שהיה שלג. באנו בבוקר לגן. זה היה ב-1951 נדמה לי. התחלנו להחליק על הקרב בחצר. במעגל. בכל פעם משהו נפל בכה והתבייש. בסוף גם אני נפלתי על הישבן והתביישתי כמו כולם...".
"...הגעתי לארץ לאחר שגורשנו לקפריסין הגענו 29.4.1948 לחליסה רחוב הגיבורים 35 אחי שלמה רייס גדול ממני בשנה למדנו בבית ספר צפרירים אבי היה החלבן של השכנה עם כדי האלומיניום . ילדות תמימה וזיכרונות! ...".
אהרון שלום. קראתי את מאמרך על שכונת חליסה. כל מה שכתבת עשה חשבון שאני כתבתי זה בדיוק מה שחיתי בזמנו ואותו ההווה שעברתי היות וכך אני יעקב סרור מתגורר כעת בקולומביה דרום אמריקה. למדתי בבית ספר צפרירים בשנים 1951 -1958 גרתי ברח אני מאמין 6 מבקש ממך לעזור לי לאתר חברים מהבית ספר ומהשכונה. בעירי מתגורר גם חבר מחליסה ומצפרירים שמו טוביה רזניק.
שכונת יזרעאליה נבנתה לאחר פינוי המעברות ובה רבי-קומות וטורים של בנייני רכבת.
רחובה הראשי הוא רחוב אבא הילל סילבר. כאן נמצאים בתי הספר "דינור" ו"יזרעאליה", ו"בית אבא חושי" - מרכז תרבות גדול. ברחוב סילבר גם נבנו מגדלי המגורים הראשונים בחיפה (במספרים 111 ו-113), בשנת 1969 - גובהם 65 מטר.
בפאתי השכונה נחנך ב-1980 גן "הספורטק", שלצורך הקמתו מולא ואדי רושמיה בפסולת חציבה במשך 4 שנים. לידו, במדרון הוואדי, נבנה ב-1999 ה"גרנד קניון", הגדול שבמרכזי הקניות בישראל, שהקמתו לוותה במחלוקת ציבורית.
בפאתיהן המערביים של יזרעאליה ונווה שאנן שכן מחנה צבאי בריטי אשר בו היו מוצבים חיילי הליגיון בזמן המנדט. לאחר מכן הפך מחנה זה לאחד מבסיסי חיל הים ולבסוף ננטש.
השכונה בנויה בשיפוליו המערביים של הכרמל כנגזר משמה, טובלת בירוק ומוקפת ואדיות בצדיה.
הרחוב הראשי בשכונה הוא דרך הים, אחד הרחובות הארוכים בחיפה. בשכונה נמצאים מלון הר הכרמל
? שנבנה ב-1936 כמלון טלט?ש.
תגובות:
בשכונה היה קיים שיכון הברזילאים - מספר בניינים שנמצאים עד היום ברחוב אגמון שמחבר בין רחוב התמר לבין רחוב דרך הים. שם גרו עולים חדשים שעלו מברזיל בשנות השישים. ילדי השכונה למדו בבית ספר "אילנות" שנמצא ברחוב הסנה, שמחבר אף הוא בין רחוב התמר לבין רחוב דרך הים. כמו כן מלון "טלטש" או מלון "הר הכרמל" כפי שהוא נקרא היום, נקרא בשנים בהן אני גרתי בשכונה - מלון "מגידו". הוא נקרא כך עוד שנים לאחר מכן.
עוד בית מלון שהיה קיים בשכונה היה מלון "בן יהודה" שנמצא בדיוק במפגש הרחובות התמר ודרך הים. זה בעצם היה בזמנו קצה השכונה.
בשנות השישים היה קיים קו אוטובוס אחד בשכונה מס' 35, אחת לשעה בלבד.
בכרמל מערבי הייתה שכונה ייחודית "שוק הרומנים" שגבולותיה, דאז, דרך הים מכיכר הרקפות עד המפגש הנוסף עם רחוב אילנות, וכמובן רח' האילנות כולו. השכונה אופיינה בניגודים בולטים שעיקרם סוציו ?אקונומיים.
.jpg)
.jpg)
היינו משחקים חבורות ילדים לאור הפנס הבודד כמו בשיר, ועד היום יש לי דמעות כשאני שומע אותו.
והיה לא רע עד כמה שאני זוכר את התקופה בגעגוע. הלכנו לגן דתי כמדומני בקצה רחוב הירדן. ברוב ביישנותי באחת החגיגות בפורים או חנוכה,לא זוכר בדיוק, עת הייתי צריך להופיע על הבמה, לעסתי מבלי משים תוך מבוכה איזה גיר או שניים שהיו לי ביד. כל כך התביישתי לשמע הצחקוקים שהיו בקהל ההורים, שנדמה לי שמאז הייתה לי שנים רבות אימת קהל ובמה.
