קיבוץ גלעד נוסד ע"י בוגרי תנועת "החלוץ" בגרמניה ועלה לקרקע במרץ 1945. בעבר הוא נקרא "אבן יצחק". לימים נקרא שם הקיבוץ "גלעד" לזכר אותם חברים ומשפחות שלא זכו לעלות לארץ ונספו בשואה.
בדצמבר1939 מקימה קבוצה של 40 חברים, את קבוצת "הגרעין רעננה" במחנה זמני בין רעננה לגבעת ח"ן. באביב 1945 עלתה הקבוצה להתיישבות ב"הרי אפרים" (רמות מנשה היום). קיבוץ בודד בין כפרים ערביים רחוק מכל ישוב עברי אחר (דליה ועין השופט). 10 שנים קשות ומיוסרות עברו על הקיבוץ, בניסיונות סיזיפיים כמעט להתקיים מחקלאות, ללא קרקע מתאימה, כמעט ללא מים, עם עזיבות ואכזבות רבות.
שנות ה-60 התאפיינו בהתפתחות המשק והתייצבות ענפי החקלאות, וגם בקליטת גרעינים מתנועת הצופים, שהזרימו דם ישראלי חדש לחברה הקטנה. בשנת 1977 עבר הקיבוץ ללינה משפחתית בתהליך מסודר כיאה לקיבוץ "ייקי". במהלך שנות ה-70 הצטמצמו ענפי החקלאות. הדיר, הלול, מטע הנשירים ולבסוף גם הפרדס המשותף נעלמו מנוף הקיבוץ.
שפת קיבוץ גלעד
אל תיתן לי חוצפה! - ביטוי מקומי מקובל, המיועד להעמיד ילדים ובני תשחורת על מקומם, לרוב במקרי אי-הסכמה עם מבוגר (מטפלת: "ילד, תעשה שולחנות!" - ילד: "למה תמיד אני?" - מטפלת: "תעשה מה שאני אומרת ואל תיתן לי חוצפה!").
אנחנו רוצים להיות הוותיקים של עצמנו - מושג שנטבע בגבעת חיים - שם ישבה הקבוצה הראשונה של "הגרעין" המייסד של הקיבוץ - כשהוצע לחברי הקבוצה ע"י מזכירות הקיבוץ המאוחד להצטרף לקיבוץ קיים.
אני לא לוכול לבים למה איגל לא לוכול לשות את האבוקדות - אמירה המיוחסת לברוך קייזר, שנשמעה במהלך דיון רב משתתפים באסיפה על עתיד ריכוז ענף האבוקדו - עם צאתו של עמירם מיינץ מריכוז הענף. פירוש המשפט: אני לא יכול להבין למה יגאל (שרון) לא יכול לעשות את (ריכוז ענף) האבוקדו.
אש בטוסיק וברק בעיניים - עוד אחת מאמרותיו של נגוס (דוד מוקרי) - "אני רוצה שלחברים תהיה אש בטוסיק וברק בעיניים!" כלומר, שאלה (החברים) יהיו חדורי התלהבות, חדוות יצירה, מוטיבציה ומוכנות לפעולה.
בור מנחם - המאגר הראשון של גלעד שתוכנן ע"י מנחם ליבר, בנקודת המפגש בין ואדי אל-רייס וואדי נימרי, במטרה לאסוף את מי הגשמים ולהשתמש בהם להשקיה. לילדים הייתה זו בריכת השחייה הראשונה, בה ניתן היה לבוסס בבוץ ולשחות עם צפרדעים ונחשימים ואפילו לשוט על רפסודות מחביות וקרשים.
ביץ קש או ביץ רך? - על פי גבי שטרן וגם "בבקשה או בבקלה?". השאלה הראשונה של התורן או המגיש בחדר האוכל, כשזה עבר עם עגלת הביצים בין השולחנות, לפני היות ההגשה העצמית בארוחות הבוקר והערב.
גוסטביה - הסנדלרייה, על שמו של גוסטב (גדליה) בקופצר שהיה הסנדלר של הקיבוץ. "גוסטבים" נקראו המסמרים שצצו בתוך הנעל אחרי שזו עברה תיקון (ראה גם סבא קרלו).
האוטובוס של המטעים - עגלת נוסעים נגררת ע"י טרקטור, בה היו עובדי המטעים מגיעים למטע וממנו, לפני היות המכוניות. בנה אותה אורי בוסתן ושמו היה מרותך על יצול העגלה.
החלק של המכבסה - משטח בטון שקישר בין המכבסה ומחסן הבגדים, ושימש להסעת הבגדים הרטובים מהמכבסה אל חבלי הכביסה ומהם - לאחר הייבוש - למחסן הבגדים.
זין אלף - קיצורו של "ז'נטה אומרת". הכוונה כמובן לסנטה יוספטל, שכיהנה כמה פעמים בתפקידים מרכזיים (גזברית, מרכזת משק ומזכירה), ולהחלטותיה בנושאים שעמדו ברומו של קיבוץ. אם סנטה הייתה אומרת ? זה היה מוחלט וסופי ומכאן האמירה הנ"ל.
זין סיין - הנחיית קבע לכל חקיין ייקים מתחיל: יש להחליף כל זי"ן בסמ"ך ולהפך . מקור בלתי נדלה לבדיחות על הייקים... לדוגמה: חברה ייקית ותיקה ניגשת לשולחן הצעירים בארוחת הבוקר ופונה אליהם: "חבריא, אני צריכה באופן דחוף בחור סריס (זריז)". החבר'ה מתחילים כמובן לצחקק והייקית, שמבינה את טעותה, ממהרת לתקן: "לא, לא... אני מתכוונת עם סיין (זין)". שאגת צחוק. מסך!
טומבולה - הגרלה. בכל פורים ובכל יום עצמאות היו עושים טומבולה - הגרלת פרסים ("ועדת תרבות מציעה טומבולה לחנוכה. היא גם דרשה להקציב סכום כסף לזה. המזכירות החליטה על 10 לא"י ואח"כ יראו האם זה מספיק" - מתוך פרוטוקול האסיפה 12.10.1946 ).
כאן זה בית מלאכה - מאמרותיו של אורי בוסתן לילדים שהיו באים למסגריה : "יונגל'ה, כאן זה בית מלאכה ולא מגרש משחקים". וגם "כאן זה בית מלאכה ולא מקור לסבלים" כשהיו מבקשים מעובדי המסגריה לעזור בפריקת משאית.
כדורי אומק - פרי עץ האזדרכת, שלא היה לו שם - לקרוא לכדור כל כך קטן "כדור אזדרכת" נשמע ממש לא מתאים - ולכן הומצא לו השם "כדור אומק". הכדורון הנ"ל שימש כתחמושת לזריקה ו/או שיגור ברוגטקה או בוס (קנה סוף) לעבר ילדים יריבים, ואם שמו מזכיר למישהו איזו קללה, אז זה ממש כך - כשאתה חוטף בראש כדור כזה, אז אתה מקלל...
כעת-כלב-אבנים-פנחס - בעצם, כל השם הארוך הזה היה של ילד בשם רפי, שהיה ילד חוץ בגלעד באמצע שנות החמישים. וכל כך למה? כעת - בגלל שהיה אומר כעת ולא עכשיו. כלב - בגלל שבשעת מריבה היה נושך. אבנים - כי היה זורק אבנים על מי שכעס עליו. ופנחס - בגלל שלחמול (יצחק נוימן), שביקש להרחיקו מהמדורה שחיממה את הזפת לגג של המקלחת הציבורית, לא ידע איך קוראים לו ואמר "פנחס, לך מפה".
ל?ח?מו?ל, יש לנו ביצה אחת יותר מדי פחות - זה מה שאמר שימפי (שמעון פינטו) ללחמול (יצחק נוימן) האקונום. הרקע: ארוחת ערב בשנות ה - 50, בתקופת ההגשה. המגיש התורן היה מגיע לכל שולחן עם עגלת הביצים, וכל אחד היה יכול לבחור בין ביצה רכה וביצה קשה. מובן שניתן היה לקבל רק ביצה אחת לכל אוכל. הישיבה ליד השולחנות הייתה משפחתית, וערב אחד התברר שבשולחן של משפחת פינטו חסרה ביצה. שימפי ניגש למטבח ופנה ללחמול עם ההצהרה הנ"ל, שפירושה, למעשה, בקשתו לקבל ביצה נוספת.
מה שקשור לבחורות למטה - אני לא נוגע - בשנתיים שאחרי העלייה על הקרקע ולפני איחוד הקיבוץ כאן בגלעד, היו שני מחנות - "מחנה "חוביזה", שמרביתו חברים כאן "למעלה" בחוביזה, ומחנה "למטה" ברעננה, שמרביתו חברות. בכל נושא גנרלי בו נדרשה החלטת אסיפה, היו מקיימים שתי אסיפות . האחת "למעלה" והשניה "למטה". המזכיר דאז זיגוש ארליך (שלמה אראל) היה צריך לקיים ולנהל את שתי האסיפות, ולא תמיד הייתה הסכמה ביניהן. במקרה אחד, בו היו חילוקי דעות חריפים בין "מעלה" ל"מטה", עמד המזכיר האומלל לפני אסיפת החברים בחוביזה ואמר את המשפט האלמותיהנ"ל(יש אומרים שבגרמנית זה נשמע יותר טוב).
מו?של?אז?ים או?יף ד?עם הו?יז?ען - מאמרות השפר של משה ברגר שנסע באוטובוס של "חבר" מעין השופט לחיפה, והערבי שישב לצידו ירק את קליפות הגרעינים על מכנסיו. המשפט הוא שילוב של ערבית וגרמנית שפירושו: "לא צריך (מושלאזים) על המכנסיים (אויף דעם הויזען)".
נפוחתי - בובה שרבות מסוגה נתפרו, בשנות הנוסטלגיה המוקדמות, במחסן הבגדים של גלעד. הבובה מולאה-נופחה בשאריות סמרטוטים או צמר גפן, פשוט כי לא היה כסף לקנות לפעוטים ולפעוטות בובות "אמיתיות". מכיוון שהיו גם בנות שקיבלו בובות קנויות "אמיתיות" (כבר אז השוויון לא היה מי-יודע-מה...) ובכדי להבחין בין אלה לאלה, ניתן לתוצרת המקומית הכינוי 'בובות נפוחתי' או בקיצור נפוחתי.
עוגות אורזל - עוגות ייחודיות, על שמה של אורזל וולף שעבדה במטבח ילדים ואפתה אותן. בכל יום שישיהיה כל בית ילדים מקבל מגש עם עוגת אורזל, אם רציתם וגם אם לא.
פופס - נפיחה, נאד, פלוץ. הכינוי המקומי לתוצר הגאזי של פעילות הקיבה.
הקיבוץ הוקם בשנת 1922, שנה בה הועברו אדמותיו רשמית על שם הקק"ל (הכשרת האדמות החלה כבר בשנת 1916).
היישוב הוקם על ידי קבוצת אנשי העלייה השנייה יוצאי רוסיה ופולין (שהתגוררו תחילה סמוך לדגניה ב' במתחם שנקרא דגניה ג') וכן עולים ממזרח אירופה, אנשי העלייה השלישית, שרק זה עלו ארצה. לקיבוץ נוספו עולים מגרמניה, מצ'כוסלובקיה, מארצות הברית ומארצות נוספות.
בסוף תקופת המנדט הבריטי שימש המקום בסיס לאימוני הפלמ"ח.
הקיבוץ נוסד בשנת 1949 על ידי העולים הראשונים של תנועת השומר הצעיר בדרום אמריקה, ועלה לקרקע ב-5 ביולי1951.
במלחמת השחרור השתתפו מייסדיו בהגנה על קיבוץ נגבה, וביקשו להתיישב במקום בו נפלו 3 מחברי הגרעין, אולם ראשי הקיבוץ הארצי - שאליו משתייך הקיבוץ - שיכנעו אותם "שגם חוף הים הוא ספר", וכך הוא עלה למיקומו הנוכחי.
שפת קיבוץ געש
סבאבא - רכב הסעה לוותיקים. הטירה - בעבר, מבנה של משפחת ליטווינסקי (בעלת הפרדסים באיזור בראשית המאה הקודמת). שימשה למחאה כנגד מלחמת לבנון והכיבוש, כיום גן אירועים.
גשר הוא קיבוץ בעמק הירדן, מדרום לכנרת כ-10 ק"מ דרומית לצומת צמח.
עברו בו מספר קבוצות מיישבות עד שבשנת 1939 הוקם כקיבוץ על ידי גרעין של הנוער העובד וגרעין של עליית נוער מגרמניה.
במקור הקיבוץ הוקם סמוך לגשר נהריים קרוב לגבול עם עבר הירדן. במלחמת השחרור בחודשים אפריל ומאי 1948, הותקף על ידי הצבא עיראקי וכוחות של הלגיון הירדני. לאחר קרבות ממושכים הצליחו לגבור על צבאות האויב ולעצור את התקפות. בסיום המלחמה הוחלט לעבור למיקום הנוכחי (ליד גבעת גמל) הרחוק מעט יותר מהגבול ומיקומו גבוה יותר, מאות מטרים מצפון מערב למיקום המקורי.
אחרי הסכם השלום עם ירדן, הקים הקיבוץ במקום ההתיישבות המקורי, את חצר גשר הישנה. אתר המתאר את תולדות הקיבוץ ותחנת הכוח בנהריים, שהוקמה על ידי פנחס רוטנברג.
היישוב הוקם ב-27 בינואר 1949 על ידי מפוני הקיבוץ בית הערבה שמצפון לים המלח שנטשו את מושבם בעקבות מלחמת העצמאות וחברי תנועת הבונים דרור מארצות הברית.
עד לשנים האחרונות, הקיבוץ תיפקד ככל קיבוץ אחר: היו ענפי משק, חדר-אוכל, בתי ילדים וכו'. לאחרונה, הקיבוץ השלים את הפרטתו. כיום, היכן ששכנו פעם השדות, הנגריה ואורוות הסוסים, בנויה שכונת וילות יוקרתית.
בתחילת דרכו שכנו תושבי הקיבוץ באוהלים והביאו מים למקום בעגלה רתומה לסוס, מקיבוץ שובל. עם השנים התפתח הקיבוץ והצטרפו אליו עולים מדרום אמריקה ותושבים מישראל.
שפת קיבוץ דביר
המויש'ס - החבורה ששרה בליל הסדר.
הפיטריה - מועדון הח"ץ.
הצריף הירוק - בית הילדים משנות ה- 50.
רוח צפונית, רוח דרומית - ריקוד חג המוני בחג הביכורים ועוד.
הקיבוץ הוקם ב-30 באוקטובר 1946 על ידי קבוצת העבודה "זרעים", אשר הורכבה בעיקר מעולים מגרמניה ומאוסטריה, שעלו לפני מלחמת העולם השנייה (1938). קבוצה זו התרכזה במעין חרוד משנת 1942 וחיכתה לעליה על הקרקע.
מיקום הקיבוץ כיום אינו מיקומו המקורי ורק ב-1947 נרכש שטח הקיבוץ כיום על ידי הקרן קיימת לישראל. במהלך המלחמה עברו חברי הקיבוץ אל "דברת עילית" (שטח הקיבוץ כיום).
הקיבוץ התפרנס בעבר בעיקר מענפי חקלאות השדה וענפי בעלי חיים, וכן משירותי דרך (פונדק דברת ותחנת דלק).
שפת קיבוץ דברת
אננס דברת - מותג של מלון מגידול מקומי, מתוק ובעל מרקם מיוחד, הנמס בפה.
בוכטל - מאכל דברתי אהוב, שהגיע מהמטבח האוסטרי, והפך ללהיט קולינרי שאותו היטיבה לבשל חברה טוניסאית.
דגניה א', היא קבוצת התיישבות הנמצאת בקצהו הדרומי של ים כנרת, כעשרה ק"מ מדרום לטבריה, והיא הקיבוץ הראשון שהוקם בארץ ישראל, לכן היא ידועה כ"אם הקבוצות והקיבוצים".
דגניה א' (או דגניה, כפי שנקראה עד להקמת דגניה ב' בשנת 1920) נוסדה בשנת 1910 על אדמות הכפר אום ג'וני על ידי קבוצה, שנקראה "הקומונה החדרתית". הקומונה החדרתית הייתה הקבוצה השנייה שעבדה את אדמות אום ג'וני. קדמה לה "קבוצת הכיבוש" שהגיעה למקום בשנת 1909 בסיוע "המשרד הארצישראלי".
דגניה א' בהיותה הקבוצה הראשונה ואב הטיפוס לדגם ההתיישבות הנקרא קיבוץ ידועה כ"אם הקבוצות" או "אם הקבוצות והקיבוצים". ב - 4 ביוני 1912 הקבוצה עברה מאום ג'וני לנקודת הקבע באב-אלתום - שער הנהר, מוצא הירדן מהכנרת - שם היא נמצאת עד היום.
דגניה ב' היא קבוצה הנמצאת בעמק הירדן, סמוך לדגניה א', בתחום המועצה האזורית עמק הירדן.
דגניה ב' נוסדה בשנת 1920, על ידי קיבוץ "עבודה" של בני העלייה השנייה. במאורעות 1936 - 1939, המכונים גם המרד הערבי הגדול, שימש המקום בסיס יציאה להקמת יישובי חומה ומגדל.
בעליה השלישית, נראה היה למייסדי דגניה א' שיישובם גדול מדי ועלול לאבד את צביונו האינטימי. כדי להימנע מכך הזמינו את קבוצת ”עבודה”, מאנשי העלייה השנייה, להתיישב על ידם, והקצו להם 1000 דונם מאדמתם. כך נוצר ישוב חדש, בשם כמעט זהה.
במלחמת העצמאות הצליחו מגיניהן של הדגניות לבלום את צבא סוריה שפלש לעמק הירדן.
זכרונות:
"...משפחת רם על המרפסת בדגניה ב'. לדעתי, בשנות הארבעים. סבא וסבתא שלי, דודים שלי ואבא שלי..."
.jpg)
