חיפוש:   בכל האתר  בשמות הערכים  בקרדיטים     חפש  |  חיפוש תמונות בנושא:   חפש
   מפת האתר  |   כרגע באתר: 173 מבקרים   |  כניסה לדף האישי    
עורך: דייויד סלע
דבר העורך כתבו לעורך
| עמוד הבית | מי אנחנו | מרכז מידע לגולש | על נוסטלגיה ורטרו | קרדיטים | צרו קשר | גולשים כותבים
 

+   ?????? ????? ?÷?
+   אביזרים וחפצים
+   אוספים ותחביבים
+   אז - וכעת
+   אירועים ושנים
+   ארכיון האישים
+   ארכיון הוידאו
+   ארכיון הכרזות
+   ארכיון המצגות
+   ארכיון הקול
+   אתרי נוסטלגיה
+   בידור ופנאי
+   בקיבוץ
+   בריאות, טיפוח וניקיון
+   בשכונה
+   בתים ומבנים מספרים
+   גלויות בולים וסמלים
+   דירה ובניין
+   היום בהיסטוריה
+   המקום בו גרנו
+   העפלה ועליות לא?י
+   חג ומועד
+   טלוויזיה ורדיו
+   ילדות נשכחת
+   לבוש אופנה והנעלה
+   מוזיקה שיר וזמר
+   מזון ומשקה
+   משחקים וצעצועים
+   נוסטלגיה בצה?ל
+   ספורט
+   ספרות נוסטלגית
+   ספריית יהודה דקל
+   עבודה ומלאכה
+   פוליטיקה ובחירות
+   רדיו נוסטלגיה
+   רכב ותחבורה
+   רשת חברתית
+   שונות
+   שירותי גולש
+   שפה עברית
+   תיאטרון עברי
+   תעשייה עברית
+   תקשורת מדיה ופרסום

האתר מוקדש לזכרו של
 יוסי פשרמן (פשי) ז"ל
2003 – 1954

מעל ל - 1100
סרטוני וידאו נוסטלגיים
בארכיון הוידאו שבאתר

יום העצמאות ה-7
 

הצוללת דקר
 

תל אביב הקטנה
 
 




השכונה שלי

קריית מלאכי - קסטינההרשמו חינם ל"כובע טמבל – שבועון לנוסטלגיה והיסטוריה ישראלית"
שתף 

אנא שלחו אלינו חומר בנוגע לערך זה


מעברת קסטינה - רקע כללי

לאחר מלחמת העצמאות  יושב המחנה הבריטי הנטוש (קסטינה) בעולים חדשים שזרמו לארץ. המתיישבים הראשונים היו עולים מרומניה, עיראק וכורדיסטן.


תחילת ההתיישבות במקום באוקטובר 1950. את המקום ראו בתחילה כמחנה מעבר זמני, אך עם התגברות גל העלייה בשנותיה הראשונות של המדינה התפתח המחנה לעיר אוהלים שנודעה כמעברת קסטינה.

המחנה חרג מגבולות המחנה הבריטי המקורי ונמלא במאות אוהלים ו
פחונים, בהם התגוררו עולים מארצות מוצא שונות בדחק ובתנאים קשים.

בשנת 1952 הוחלט להפוך את המעברה הזמנית ליישוב קבע, והחלו להקצות בתים ושטחי אדמה לתושבים להקמת משקי עזר. למקום הופנו עוד ועוד עולים במטרה לחזק את המקום ולפתחו כיישוב שיוכל ברבות הימים לשאת את עצמו תעסוקתית וכלכלית. במקום  נעדרו מקורות תעסוקה מספקים לאוכלוסייה ההולכת וגדלה, ומרירות התפשטה בקרב תושבי המקום, שהתפתחה לעתים להפגנות כנגד הממשלה מלוות בחסימות כבישים.


זכרונות:

"...הגעתי ארצה מהעיר הגדולה טוניס אל מעברת קסטינה בשנת 1955.
קיבלנו דירה של 48 מ"ר ל - 6 נפשות.
אני זוכרת שהייתי לבושה חגיגית עם מצלמה ביד אחת ותבנית ביצים בידי השניה. לא יכולתי להכנס לבית כי שדה קוצים היה בדרכי וכך נפלתי, ורק תדמיינו לכם מה אירע לביצים.

אני כילדה בת -9 הייתי שמחה מאד מהכל, ובעיקר מההרגשה שאני בביתי ובמדינתי זה נתן לי בטחון עצום...".


"אני זוכרת את בית הספר במעברת קסטינה בשנת 1955. הכיתות היו בכמה צריפים. נכנסתי לכיתה ד' ולא ידעתי עברית. התחלתי להעתיק אותיות מהלוח וכך בעצם נרכשה השפה העברית.
המורים השתדלו מאד ועמלו קשה ובסופו של דבר זה הצליח. רוב המורים הגיעו מהעיר והם דרו בצריף. המורה למוסיקה היה שוהה יום שלם בבית הספר והיה נותן לנו בבקרים שיעורי זמרה ואחה"צ חוגי חליליות ומקהלה...".

 

ויויאן חיה הרשקו
vivi_7@walla.com




ראשון לציון - אביבההרשמו חינם ל"כובע טמבל – שבועון לנוסטלגיה והיסטוריה ישראלית"
שתף 

אנא שלחו אלינו חומר בנוגע לערך זה.

 

שכונת אביבה

 

זכרונות:

"...שכונת אביבה, בפרבריה הדרומיים של המושבה בימים ההם, הייתה גובלת בפרדסים בדרומה ובמערבה עד כביש ראשל"צ-נס ציונה, במזרחה היה שיכון המזרחי. שכונה שנפרשה על שטח גדול אך לא רבים הבתים בה, שלא זכתה לכביש ודרכיה ברובן דרכי חול אדמדם בו היו שוקעות משאיות ועגלות הסוסים המובילות חומרי בנין, קש ותבן, שקי תבואה ועוד, ואנו ילדי השכונה היינו נזעקים לעזור בדחיפת העגלה עם עגלונה הערבי המשופם ונמוך הקומה, מי בדחיפה ומי בקריאת "דיו דיו".... על דרכי החול האלה היינו משחקים בגולות. מנהג נוסף נהגנו בחול - משתינים עליו מקרוב בנקודה אחת ואח"כ מוציאים ממנו את ה"עוגה" מי שעוגתו גדולה יותר - היה גיבור השכונה ליום זה...

כשוועד המושבה החליט לסלול כביש בשכונה בחלקה המזרחי (מקום בו גר צלאלכין בחצרו המוקפת והגדולה שהיה בין עשירי השכונה ובעל קרקעות ופרדסים). הובאו אבנים גדולות ופועלים ערביים היו יושבים עם פטישים ושוברים את האבנים ומניחים אבן ליד אבן ובשוליים אבנים גדולות יותר -אבני שפה.

מי שלא הריח ריח פרדסים ופרחי הדר משכרים בעונתם - לא ידע ריח מהו. בעונת הקטיף - אין חוויה נשגבת יותר מאשר נסיעה בשבת על הקרונית הרצה על מסילה ומובילה ארגזי פרי בימי החול, כאשר כל פעם מתחלפים הדוחפים והיושבים עליה.... היו הפרדסים של ויינברג (מדרום ליקב ולמפעל הקרח), הפרדס של בלקינד אשר ביתו המפואר אפוף הילת העושר היה בתוככי הפרדס בראש הגבעה, נבדל מתושבי "שכונת אביבה" בשער ברזל גדול. בולט בגובהו (קומתיים) היה בית קיפניס (המשורר שהיה גם בעל בית...) , הבנוי בשיטת הבאו-האוס ומעליו מרפסת הצופה אל הפרדסים ומקום ייבוש הכביסה.

גרנו בחצר של ציברסקי בצריף הדולף ליד הבניין שלו. חנות המכולת של ציברסקי ניצבה במרכז השכונה כשמסביבה רק חול וחול. אליו שלחה אותי אמי לקנות מצרכים בהקפה והוא היה רושם זאת בפנקס גדול, לכל לקוח דף משלו, בכתב עברי גאה, נטוי וברור.
ליד המכולת של ציברסקי היה ביתם של משפחת ויינברג בעלת הפרדסים, הבית היחידי בשכונה שממנו נשמעו צלילי פסנתר ויודעי דבר אמרו שבביתו יש כבר מקרר שעובד על חשמל בעוד אנו נושאים את הקרח, מבית החרושת לקרח ליד היקב או מ עגלת מחלק הקרח. את מוכר הנפט ליווינו עת שפך את הנפט דרך משפך עם מסננת אל המיכל שהבאנו והתחרינו מי ינשוף חזק יותר כדי להעלים את קצף הנפט עת עבר במסננת. עוזרת בית הסתובבה בשכונה וניקתה לכל דורש, ערביה ואהובה על כולנו , שמה חאדיג'ה. דוברת אידיש הייתה כאילו קראה את כל כתבי שלום עליכם באידיש.

משפחת חקלאים הייתה בשכונה - משפחת בקר, אשר גידלו חיטה ויתר תבואות חורף. מאד שמחנו לטפס על הגורן הגבוה לאחר הדיש, חפרנו מנהרות בתוך הערימה של התבן ואוי לו למי שקרסו קירות מנהרתו - כי התמלא קש מקודקודו ועד קצה גרביו ולאחר מכן צעקות ההורים בבואו עם ערב הביתה...

חצר גדולה ומוקפת עצים הייתה למשפחת כהן, המורה קטן הקומה שלימד בגימנסיה במושבה ושעורים פרטיים, (אביו של אדיר כהן -כיום פרופסור ומומחה לספרות ). אשתו אסרה על הילדים לבקר את אדיר שמא הרעש יפריע את מנוחתו או תלמודו של האבא... לימים בא לגור בבית קיפניס, המורה לחשבון זאב אלפרין עם בנו אורי. כשהיה בן 14 גילה לי בסוד כי "הצטרף" לגדנ"ע
.

אהבנו את החיילים האנגלים, הכלניות בעת העוצר, חל איסור יציאה למבוגרים ורק אנו הילדים יצאנו לצפות בהם וליהנות ממסטיק או סוכריית טופי שקנו ב"נאפי" - ( השק"ם של האנגלים) ונתנו לנו להנאה.

למדנו ב"ביה"ס העממי" (רק ב-1951 שונה שמו ל"חביב") שהיה במרכז המושבה והמרחק ברגל היה גדול ורוב הדרך אליו בדרכי חול שמילא את הנעליים והגרביים. ואוי לו לזה שצעד עם נעליים שנקטמו קצותיהן כדי שיהיה מרחב מחיה לכף הרגל הגדלה והנעל תחיה עד ראש השנה אם לא עד פסח לפחות....
מורים זכורים לי: המורה קוצר (עם השפם), המורה לטבע סלומון שלא טמן ידו בכיס אלא גם הכה בישבני התלמידים, המורה חנה מורגנשטרן והמורה-המחנכת חיה שליטא טובת הלב, המורה לחשבון זאב אלפרין שלראשו תמיד חבש את כובע הפקק הידוע עם שוליו הרחבים, המורה לציור, הצייר סיומה בוברמן (לימים סיומה ברם), שרשבסקי המורה לתנ"ך, המורה ידלין. זכור לי ליטופו האבהי של המנהל אהרון קרון בעת ה"ראיון" עם הורי לפני עלותי לכיתה א'....

הגענו ל-1948, פרוץ מלחמת השחרור וכל גברי השכונה שלא גויסו (מגיל 40 ומעלה) נקראו לחפור תעלות קשר בשולי השכונה להגנה מפני הצבא המצרי שהתקדם לעבר תל אביב וילדי השכונה עמדו, ראו ועזרו במילוי שקי חול ואף ניסו ידם באת.
ב-1949 עזבנו את השכונה לשכונת פועלים אחרת ? נשר ליד חיפה...".

מאיר מירב (זילברמן לשעבר) קיבוץ נחשונים
meiriv@nachshonim.org.il




ראשון לציון - אברמוביץהרשמו חינם ל"כובע טמבל – שבועון לנוסטלגיה והיסטוריה ישראלית"
שתף 

אנא שלחו אלינו חומר בנוגע למושג זה

 

שכנת אברמוביץ - רקע כללי

שכונת אברמוביץ' היא אחת השכונות הוותיקות בראשון, היא משתרעת בין רחוב הרצל במזרח לרחוב ז'בוטינסקי במערב, וגובלת בצפונה בנחלת יהודה.




ראשון לציון - ברנשטייןהרשמו חינם ל"כובע טמבל – שבועון לנוסטלגיה והיסטוריה ישראלית"
שתף 

אנא שלחו אלינו חומר בנוגע לערך זה. 

 

שכונת ברנשטיין

 

זיכרונות:

"...וילה ברנשטיין, הווילה היפה בארץ ישראל בתקופת המנדט, וילה ברנשטיין שם גרו אליעזר ברנשטיין (דוד של אמי) ורעייתו בלה ושם הייתה בריכת השחייה הראשונה בארץ ישראל שלגדותיה נוגנו בלילות הקיץ קונצרטים של התזמורת הפילהרמונית בהשתתפות הנציב העליון.

בתקופת מלחמת השחרור הייתה על גג הווילה עמדת ירי של ההגנה. אל הווילה הובילה שדרה של עצי דקל גבוהי קומה ולצד כביש הגישה הצר נטעו שבעת המינים בהם שיחי ערבה והדס.

בית הורי והפרדס שלנו גבל בפרדס של הווילה ובילדותי ביליתי שם רבות אצל דודה סיסי, בתו של ברנשטיין, שהייתה קשורה באהבת נפש לאמי ז"ל. הווילה נבנתה בדמות הווילה שבה התגורר ברנשטיין בשכונת גולדנס גרין בלונדון כשבקומת הקרקע מתגורר ה"בטלר" וצוות המשרתים של הווילה.

ברנשטיין היה יהודי אמיד בעל מפעל לפרוות בלונדון. הוא רכש אלפי דונם של אדמה בראשון לציון, נטע שם פרדסים, הקים בית אריזה ובפאתי הפרדסים הקים את שכונת ברנשטיין אליה העלה באוניה את קרובי משפחתו ובהם משפחות פלדמן ופידלמן, מהעיירה ולודבה בפולין עוד לפני מלחמת העולם השנייה.

אמי הגיעה כילדה קטנה ולמדה מכתה א' בבית הספר "חביב". בית הורי שנבנה אז על ידי ברנשטיין בסמוך לווילה עומד עדיין על תילו. ברנשטיין הקים בשכונה גם מוסד לבנות במצוקה, "בית יהודה" על שם בנו שנפל כטייס בחיל האוויר המלכותי במלחמת העולם השנייה.

אליעזר ברנשטיין, רעייתו בלה ובתו סיסי דורבקר קבורים בבית העלמין הישן, במרחק הליכה מהווילה. לימים נמכרה הווילה והפכה לבית הבראה לצמחוניים בבעלותו של מיכאל גורן, שהעניק לנו במתנה את ספרו "הדרך לבריאות ואריכות ימים", התנ"ך של הטבעונות באותם הימים. גורן היה חבר האגודה הבינלאומית של רופאים טבעונים. בספר זה הוא מציג מבחר בעיות שעומדות בפני האדם שרוצה להחליט על דרך חייו האם בטבעונות או בצמחונות או בעירוב שתי השיטות .

לאחר עידן גורן עמדה הווילה נטושה ועזובה עד שנמכרה לקבלנים וכיום שוכנים שם הקוטג'ים של שכונת "נווה הדרים".

אמי פעלה בעירית ראשון כדי שהרחוב ליד הסופר בשכונת נווה הדרים, הגובל בבית הורי ומקביל לווילה ברנשטיין המקורית יקרא רחוב אליעזר ברנשטיין...".

אריק בנדר

 




ראשון לציון - הפועליםהרשמו חינם ל"כובע טמבל – שבועון לנוסטלגיה והיסטוריה ישראלית"
שתף 
אנא שלחו אלינו חומר בנוגע לערך זה



ראשון לציון - נווה עובדהרשמו חינם ל"כובע טמבל – שבועון לנוסטלגיה והיסטוריה ישראלית"
שתף 
אנא שלחו אלינו חומר בנוגע לערך זה



ראשון לציון - נווה ציוןהרשמו חינם ל"כובע טמבל – שבועון לנוסטלגיה והיסטוריה ישראלית"
שתף 
אנא שלחו אלינו חומר בנוגע לערך זה



ראשון לציון - נחלת יהודההרשמו חינם ל"כובע טמבל – שבועון לנוסטלגיה והיסטוריה ישראלית"
שתף 

אנא שלחו אלינו חומר בנוגע לערך זה.

 

 

שכונת נחלת יהודה

 

 

זכרונות:

 

"...אני נולדתי במושבה נחלת יהודה א'. לימים, סמוך אליה, עקב גלי העלייה נולדה נחלת ב'. המקום קרוב לראשון לציון ולימים אף סופח לראשון לציון.


היום היכן שהיו פרדסים עם ריחות הדרים קמה שכונה חדשה ששמה בישראל נחלת החדשה. לי נמחקה השכונה והמושבה הנוסטלגית. אם יש לכם חומר מצולם על המקום יהיה נחמד עם תוסיפו אותו.

אגב בנחלת המושבה נולדו לגדלו מספר מאומני ישראל: פופיק ארנון, יגאל בשן, ספי רבלין-שעדין גר בנחלת א'...".

טלי גבעתי
taligivati@walla.com

 

============================================================================

 "...אני נולדתי ב"נחלת". שיחקנו "טרזן" בפרדסים וגניבת דגל והעפנו טיירות וקיפקות "למעלה" ע"י הבריכה. שיחקנו כדורגל במגרש ושם חגגנו ימי עצמאות. בקיץ בשבתות נסענו לחוף פלמחים עם משאית שאספה אותנו ע"י הצרכנייה של נתן.
ביציאה מנחלת היה בית קפה של האחים הגמדים בן דוד. סיפרו שפעם הרמטכ"ל משה דיין עצר שם לשתות קפה...ממול הייתה מכולת של זלצמן והיה שם גזוז וקרטיבים...".

זוהר אופק
zofek@bezeqint.net 




ראשון לציון - עזרה ובצרוןהרשמו חינם ל"כובע טמבל – שבועון לנוסטלגיה והיסטוריה ישראלית"
שתף 

אנא שלחו אלינו חומר בנוגע לערך זה.

 

 

שכונת עזרה ובצרון - רקע כללי

עזרה ובצרון - שכונת ילדותי - הוקמה שנת 1936 בחולות ראשון לציון ע"י יהודים פליטים שברחו מהשכונות הסמוכות ליפו בגלל המאורעות שפרצו בשנה זאת.

בתחילה שכנו במחנה אוהלים ליד נחלת יהודה. השכונה קלטה באמצע שנות הארבעים תימנים עולים חדשים שבתיהם הקיפו את השכונה הקיימת. מעטים מאד היו תושביה האשכנזים של השכונה רובם היו ספרדים ותימנים. כמו כן רוב התושבים היו שומרי מצוות ולכאלף תושבים היו כ-10 בתי כנסת. במשך השנים השכונה התפתחה וגדלה וכיום אין להכירה.

במשך הזמן גם הוחלף שמה לרמת אליהו ע"ש אלי כהן הי"ד. אפשר לספר הרבה על השכונה בין השאר על הדלתות הפתוחות והבידוד משאר הולם, שכונת ילדותי אהובתי.

נח סגל
segal@kms.org.il




ראשון לציון - קרסוןהרשמו חינם ל"כובע טמבל – שבועון לנוסטלגיה והיסטוריה ישראלית"
שתף 

שכונת קרסון

שכונת ילדותי וימי
נעורי


עורכת הנושא:  ניצה וולפנזון


השכונה השקטה והטבולה בפרדסים נבלעה בראשון רבתי, ושמה נודע רק לתושביה ולבאים בקשרי-דואר עמם. לעתים כתיבת שם פרטי בלבד והכתובת ''שכונת קרסון, ראשון לציון'' על המעטפה הספיקה כדי שמכתב יגיע לתעודתו.

גבולה המזרחי של השכונה היה ''רחוב הכביש'' - כיום ''רחוב הרצל'', הסואן בלי הרף, עורק התחבורה הראשי מרחובות ונס-ציונה למכון וולקני ובית-דגן (בית דג'ן בימים ההם). 
הגבול המערבי של שכונתנו צוין על-ידי שורת ברושים וקזוארינות על שפת דרך עפר רחבה, בין הפרדסים.
נהגתי לטפס עד הצמרת של אחד העצים, לנסות ולראות מעבר לפרדסים יותר ברור את גבעות החול הזהובות ואולי אצליח להבחין גם בים הכחול שידענו שהוא משתרע מעבר להן, ואליו לא הגענו. (היום ראשון לציון מתגאה בחוף ים מסודר, להנאת התושבים ואורחיהם).

רק לאחר ששמי המערב ניצתו בארגמן של השקיעה חזרתי הביתה דרך השדה הריק והקוצני שבשכונה. היום החולות כבר אינן ברובן. ''ראשון מערב'' נקייה וחדשה, עם רחובות רחבים וככרות מקושטות, כבשה אותן.
בני דורי נוצרים בדבקות וחיבה זכרונות נוסטלגיים של שעשועים בחיק החולות הנודדים.

דרך העפר, שבדרך כלל פקדו אותה רק עדרים, רוכבי סוסים, פועלי הפרדסים ועובדי בית החרושת ''סיליקט'' שהיה ממוקם בסופה הצפוני - הפכה ל''רחוב ז'בוטינסקי'', דרך ראשית סלולה ובה נתיבים ורמזורים. אנחנו, הילדים, צעדנו בה בימי הקיץ החמים, בין שיחי האקציה הריחניים משני צדדיה, לעבר ''בריכת לבונטין''. בריכת השקיה באחד הפרדסים שבלי דמי כניסה או השגחת מציל ניצלנו אותה למקור הנאה ושעשועים. הצטופפנו בשולי הבריכה הריבועית, המוגבהת מעט, ורק בדרך נס לא נפלנו לצדדים, בין העצים והשוחות. מים זכים וטהורים, קרירים וטעימים (ללא כלור) זרמו בזרם שוצף מצינור רחב לתוך הבריכה. המתלמדים שבינינו שחו ''פינות'' ב''שחיית חזה'' לא כל כך מדויקת. השחיינים המנוסים קפצו ''ראש'', צלחו את הבריכה בצלילה או בשחיית ''קראול'' מתיזת מים. אבטיחים הצטננו בינתיים במי הבריכה, ואת סיום הבילוי ציינו באכילת הפרוסות האדומות והמטפטפות, לאחר שאבטיח נבקע על ידי חבטה בבטון. הלכנו הביתה, שוב בדרך העפר, כשהמיית המשאבה, מונוטונית ונשמעת למרחוק, מלווה אותנו. היום אין זכר לפרדסים שהיו באזור, ויש להניח שילדי הסביבה לא מכירים ניחוח פרדסים מה הוא.

מצפון ומדרום לשכונת קרסון ניטשטשו גבולותיה ונבנו אזורי-מגורים מיושבים ומתפתחים.

בין הפרדסים, שהלכו ופחתו, היו שדות ריקים ששימשו לנו למשחקי שכונה שדרשו שטח נרחב. בשדה שהיה בין ''רחוב הכביש'' ובית הורי העפנו ''קיפקות'' ו"טיארות'' (היום ''עפיפונים''). הכנו אותן על הרצפה במרפסת הגדולה, השתמשנו בניירות של מחברות ועטיפות פרי הדר (עם הריח המיוחד שנדף מהן) חתיכות קני סוף (בראשון כינו אותם ''קנישים'' במקומות אחרים ''סופים''), דבק עשוי מקמח ומים ו''חוט שפגאט'' כרוך על מקל. השדה הזה מעורר שלושה זיכרונות עיקריים:
באביב היה כולו מכוסה בפרחי-בר צבעוניים (מקור החסידה שסיפק לנו ''שעונים'' שהודבקו על החולצה, חמציצים שמצצנו את המיץ החמוץ שלהם, חרציות שקישטנו בהן את שולחן ליל הסדר וגם נודע לנו באמצעותן, על ידי תלישת עלי הכותרת הצהובים ''כן לא-כן לא'', מי אהב אותנו באמת, ועוד) - אבל במיוחד בשדה זה השתלט הצבע הסגלגל-ורוד של ה''מרסיה היפהפיה''. פרח עדין ושברירי שאם איני טועה שמו שונה במשך הזמן.

יום אחד, היינו עסוקים בשדה בהעלאת ''כלי הטיס'' שלנו אל על, תוך כדי ריצה - והנה בא בשעטה עדר הפרות שחזר מהמרעה. כולנו התבלבלנו, התקשינו להחליט אם לנטוש את המשחק ולברוח או להמשיך להחזיק ביד את חוט השפגאט ולהתרחק באיטיות. לתימהוננו, דווקא הילדה שתמיד נראתה לנו חסרת ישע ומתקשה להשתלב במעשי השובבות שלנו, קשרה את החוט לאחד מעמודי החשמל והסתלקה במהירות. מיהרנו לחקות אותה ול''הציץ'' מרחוק במתרחש. שמחנו לראות את מעשי ידינו המעופפים ממשיכים במעופם, בוטחים ומרימים ראש.

בפעם אחרת באמצע המשחק נשמעה מתוך הפרדס הסמוך שירה עדינה. אף פעם לא הסתכנו ולא נכנסנו לעובי הפרדס. התגברנו על החשש והלכנו בעקבות הזמרה. ההפתעה הייתה גדולה - בתוככי הפרדס התנדנדה ילדה קטנה על נדנדה ושרה להנאתה. מדלת הבית הקטן יצאה לקראתנו אישה חגורת סינור, וכך נפגשנו לראשונה עם משפחת שחורי. אחיה הגדול של הילדה היה מאז שותף למשחקים ולחוויות.

שדה ריק נוסף היה אחד מפלאי השכונה. בכל שנה נזרעה בו חיטה, וכאשר עברנו דרכו לרחוב הכביש בדרך לחברים בשכונות אחרות או לבית הספר או למכולת של חזין, היו השבלים גבוהות מאיתנו ומדי פעם נתקלנו בצבעונים אדומים, גדולים במיוחד וגבוהי קומה. חיפוש אחר אור השמש גרם להם להתארך.
אך הנאה מיוחדת זומנה לנו לאחר הקציר. במרכזו של השדה נערמה גורן גבוהה ורחבת ידיים. שעות ארוכות עמדנו בקרבת הפועל הערבי שסובב עם המורג והחמור, אחר כך העיף עם הקלשון את מה שנערם על האדמה כדי להפריד בין המוץ וגרגרי החיטה שנפלו בנפרד מכוח הכובד. היה נדמה לנו שחזרנו לימי התנ''ך, ואנו נוכחים בשדה הקציר כשארון הברית חוזר מרחוק מארץ הפלשתים לאחר המפלה באבן העזר. מדי פעם היה הפועל עושה הפסקה כדי לנגוס בפיתה או לשתות מים מהג'ארה (כד חרס דומה עמד דרך קבע על המעקה המערבי של מרפסת ביתנו כדי שהמים בתוכו יתקררו על ידי הרוח המערבית). את ההפסקה ניצלנו לתעשיית משרוקיות וחלילים. חלקי שבולים (שנותרה בהם ''ברך'') הפכו בעזרת סכין גלוח ''אוקבה'' וידינו האמונות לכלי נגינה מצפצפים וחורקים.
בשעות הערב, כשההמולה סביב הגורן פסקה, פינינו את השטח ואת מקומנו תפסו האחים והאחיות הבוגרים יותר.

לפעמים התעכבנו כדי להציץ בבית הסמוך - ''בית הבית''רים''. היה זה בית מסתורי בתוך חורשה שנערכו בו פעולות שאסור היה לדבר בהן. כל הצצה דרך החלון הגדילה את סימני השאלה ותמיד גרשו אותנו ביד חזקה. במשך הזמן גדלנו והבנו מה היתה מטרת ההתכנסות הזו, מה פשר הסודיות בימי המנדט וסבר הפנים הגאה של שוכני הבית.

לימים, הפך שדה החיטה לתחנה המרכזית של ראשון. אספלט שחור, אוטובוסים מתניעים את המנוע ברעש מחריש אוזניים, תחנות עם תורים של נוסעים, קופות, מסעדה ושורת חנויות שונות (ביניהן חנות ספרים וכלי כתיבה זכורה לטוב בשל המוכר החביב לאופר), ואנשים רצים אצים ואינם יודעים כלל על איזה עבר מפואר הם ''דורכים''. לאחרונה גם התחנה כבר איננה ועל הריסותיה הולך ומוקם מגדל מגורים.

זירת משחקים נוספת הייתה חצר קמפינסקי. מדרכת בלטות מרובעות הייתה לאורכה, בין בית הורי ו''רחוב הכביש''. על הבלטות ציירנו קלאס ושיחקנו עם ''פשטה'' ו''שמים''.
לצד הבלטות ציירנו על האדמה ''מור'' וחפרנו בורות למשחק בגולות. ה''ראסיות'' היו החשובות ביותר ורק באחרונה סופר לי שבמקומות אחרים כונו בשם ''פצוציות'' כי לעתים נחרתו בהן פסי פיצוץ בגלל המשחק והחבטות הממושכות.
בעונת המשמשים החליפו הגוגואים את הגולות בבורות המיוחדים למשחק. חלק מהגוגואים הפכו למשרוקיות כאשר שחקנו את שני צידיהן על בלוק של סיליקאט עד שנוצר חור ובעזרת מסמר מעוקם הוצאנו את תוכו של הגלעין. נשיפה גרמה לשריקה. ומי היה יותר מאושר מזה ששריקתו הייתה חדה וממושכת.
על המדרכה שיחקנו בחבל ובחמש אבנים ומשם התפזרנו למשחק המחבואים.
מקרה ביש זכור לנו כאשר מתוך חוסר זהירות החליק אחד מאתנו לשולי בור הסיד שהיה בחצר, כי בעל הבית היה קבלן בניין.

לעתים הלכנו על המדרכה לכיוון רחוב הכביש, ישבנו על שער האבן של חצר קמפינסקי, חיכינו לעגלתו של מוכר הקרח כדי לאסוף את שברי ה''בלוקים'' וללקק אותם בהנאה.
עד בואו התבוננו בכלי הרכב המועטים שעברו על פנינו. מכוניות הצבא הבריטי, '''מוטוצייקל'' רעשני (היום אופנוע), אוטובוסים שרוב הנהגים היו מוכרים לנו וקיבלו את פנינו בצפירה של צפצפה עשויה מגומי, משאיות ( ''אוטו משא'', בימים ההם) עמוסות בפרי הדרוגם רוכבי אופניים שרישיון הרשות המקומית צמוד ל''שפיצים'' שלהם ויוצר קו צהוב עם הסיבוב של הגלגל.

תוך כדי המתנה לעגלת הקרח של ראובן המצאנו משחק - התחלקנו לקבוצות וכל קבוצה קיבלה ''צד'' - מכיווני הנסיעה. כל קבוצה ספרה את כלי הרכב שעברו ונסעו בכיוון שלה, והמנצחת הייתה זו שהגיעה לסכום הגבוה יותר. היום אי אפשר למנות את כלי הרכב שמתחרים ביניהם במהירות הנסיעה ובהשתלטות על הנתיב הפנוי יותר.

בית קמפינסקי הסמוך היה שונה מרוב הבתים בשכונה. היה בית אמידים, העסיקו עוזרת קבועה שהייתה גם אומנת, בעוד שבבית כולנו עוד שלט הפרימוס וסיר הפלא אצלם כבר היה תנור אפיה בתוך הקיר. השתוממתי כאשר ראיתי אותו לראשונה ועוד יותר חששתי לגורל בית הורי כאשר הבחנתי על ביתו של קמפינסקי בתווית בלתי מוכרת עשויה פח שמצויר עליה מגדל וכתוב שהבית מבוטח על ידי חברת בטוח בשם זה. גם עיתותיו של בעל הבית היו בידיו, התמיד במשחק שחמט והשתתף דרך קבע במקהלה שנערכה בבית הורי. זמרי השכונה התכנסו בזמנים קבועים, וכאשר השמיעה החבורה את השירים ליוותה אותם אמי ליד הפסנתר.

בקומה השנייה של בית קמפינסקי התגוררה משפחת ד''ר רוזנבליט שהיה רופא הבית שלנו, וביקור בביתו לשם ריפוי היה מלווה בחוויה מיוחדת.
רהיטים כבדים שלא היו כמותם בביתנו, ועד כמה שאני זוכרת שם נודע לי לראשונה מהו שעון אורלוגין, רהיט שעומד על הרצפה ובו מטוטלת שנעה ללא הפסק.
אווירה מאופקת של תרבות ונימוס ויחד עם זאת רופא נמוך קומה שנוהג לקפל את רגלו ולשבת עליה. תמיד נסבו השיחות לא רק על המצב הרפואי, אלא על המצב בארץ ובמושבה. נער שהסתובב בבית נודע לימים כחידונאי שמוליק רוזן ובנו עמנואל ממשיך את דרכו על גלי האתר.
אחיו של הרופא הרי הוא פליכס רוזנבליט, לימים פנחס רוזן, שר המשפטים הראשון של מדינת ישראל ומנהיג המפלגה הפרוגרסיבית.

ממול גר רופא ''יקה'' נוסף, ד''ר יעקובי, שהיו לו שיטות ריפוי אחרות אבל גם הוא כתב את ה''רצפטים'' (היום ''מרשמים רפואיים'') בכתב חרטומים.
בביתו נוכחתי, כילדה, במעשה פלאים. הגענו מוקדם מדי והמיטה לא הייתה מסודרת. והנה ניגשה גברת יעקובי , משכה במשהו שלא הבחנתי בו, והמיטה התרוממה אל הקיר ולפתע נעלמה בתוכו ונראתה כדלת רגילה.

רופא עור התגורר גם הוא בסמוך - ד''ר פירסט שניסה להקל עלינו את מצוקת פצעי הבגרות.
יתכן שהיום לא היו מרשים לו להשתמש בשיטותיו - התכנסנו אצלו לפי תור ומנורה מיוחדת הקרינה עלינו קרני אור מיוחדות שגרמו לשיזוף מוגבר.

על יד ביתו של ד''ר פירסט הייתה החצר הארוכה של משפחת קאושנסקי. הרבינו להתארח בבית זה כי רבקה הייתה חברתי הטובה (אספנו יחד ''פרסים'' שהדבקנו במחברת ששמורה עמי עד היום) ואחיה אברהם היה חברו של אחי.
בעל הבית היה חבר ''דרום יהודה'' וכמו בבתי שני הנהגים האחרים שבשכונה הם היו הראשונים שרכשו מכשירים משוכללים יותר לפני תושבי השכונה האחרים.
מקרר חשמלי החליף את ארגז הקרח, ומכונת כביסה עם מעגלה החליפה את דוד הכביסה, קרש הכביסה, והכובסת ביד.
בחצר קאושנסקי רחבת הידיים היו עצי פרי וירקות אבל אני זוכרת במיוחד את פרוסות הלחם השחור ועליהן ''לקרדה'', מעדן שבבית הורי לא היה מוכר עדיין.

אברהם היטיב לנגן בכינור ושעות ארוכות הקשיב לתקליטים של אותם ימים על מכשיר פלאים שנקרא פטפון. לימים נודע כפרופסור אברהם רונן, מומחה באמנות איטליה וגם בעל קשרים אמנותיים עם מדינה זו.

גם מורים התגוררו בשכונה. המורה קוצר, חביב הבנות וקיצוני בדעותיו. דמה מאוד לשאול טשרניחובסקי ואחת התלמידות הקריאה במסדר הבוקר של בית הספר בכוונה רבה את ''בעין דור'' של טשרניחובסקי.
המורה הירש, בדירה מול החלון שלי, הייתה מורה לתזונה בבית הספר. למדנו בישול וכלכלת הבית וגם היה ספר לימוד מיוחד.
השעורים נערכו במסעדת בית הספר כי הוגשה ארוחת צהרים לנזקקים וגם התורנים יצאו נשכרים בארוחה טובה בימי הצנע.
המורה כהן, שהתגורר על שפת הכביש הראשי, לימד אנגלית. כאשר עמדתי בריג'נט פארק בלונדון ומסביבי התנועעו ברוח הנרקיסים הגדולים נזכרתי בשיעור של המורה כהן שעסק בשיר DAFFODILS של וויליאם וורדסוורת.

בעל הבית של המורה כהן היה אדון שוסטר (כולם היו אז ''אדונים''. לא הכרנו עדיין את המושג ''מר''). איש רב פעלים, נשא על כתפיו את פעילות ''מגן דוד אדום'' נוסף לעיסוקו במקצוע טכני.
זכור במיוחד ביקור בביתו ובארון הספרים שלו התוודענו לספרי פרויד ''פשר החלומות'' ואחרים.

גם בית קולנוע היה בשכונה. ''קולנוע תרצה''. ללא גג, הוקרנו בו סרטים רק בקיץ.
בין בית הורי ובית הקולנוע לא היו עדיין בתים שיסתירו, לכן השקפתי מהמרפסת (במשקפת שאבי שמר מאז מלחמת העולם הראשונה, כאשר היה חייל בצבא הרוסי) לעבר המסך שעל הגג. לא הרבה הבנתי, אבל הרי ''מים גנובים ימתקו''. כאשר גדלתי ראיתי סרטים רבים על הגג וגם ליקקנו בהנאה ''ארטיק שוקולד'' שנער מכר מתוך מיכל גדול.
בקומה הראשונה של בית הקולנוע היה בית קפה. החיילים הבריטיים נהגו להסתופף שם ולהרעיש בקולי קולות. יצאו משם שיכורים והיה פחד ללכת ברחוב, שמא ניתקל בהם. (אחותי הגיעה הביתה לילה אחד מפוחדת כולה מפגישה לא נעימה כזו). במושבה הסתובבה רכילות כי בנות טובים מתיידדות עם הבריטים הללו ומבלות איתם בבית הקפה. רק בתום המנדט נודע שהיה זה אמצעי לקלוט ידיעות סודיות מפי החיילים המשתכרים.

הרכב התושבים בשכונה היה מגוון, ובחלק מהבתים טופחו גינות ומשקי עזר.
חצר חקלאית במלוא מובן המילה הייתה של שמואל בן זאב. חצר זו הייתה כר נרחב ללימוד עבורנו. ראינו את השקדיות הפורחות, ואח"כ את השקדים הירוקים ואיסופם בשקים. למדנו את אופן גידולם של ירקות שונים אך בעיקר למדנו שיטות גידול וטיפול בעדר פרות. אמנם ריח הזבל שנערם ברפת הגיע עד הבתים, האבק שהעלה העדר בדרכו למרעה ובשובו היה לפעמים בלתי נסבל, אך העובדים ברפת היוו עבורנו אטרקציה בפני עצמה. חבורת ערבים צעירים וחרוצים מילאו את כל התפקידים - ואנחנו למדנו את אורחות חייהם, את שפתם, לחן שיריהם ויותר מכל התקבצנו סביב הפח העגול שאפו עליו את הפיתות והתחלפנו איתם בפרוסות לחם שחור שהבאנו מראש מהבית. לקפה שלהם היה טעם מיוחד ולא חשבנו אז עדיין שאויבים עומדים מולנו.

הכול השתנה עם מלחמת השחרור. צעירים הפסיקו את לימודיהם בגימנסיה והצטרפו ללוחמים, כל יום ראינו צעיר אחר עם תרמיל גב ההולך לכיוון ''רחוב הכביש'' וההורים נשארים מאחור מודאגים. גם אחי בועז הצטרף לגדוד 52. בוקר אחד, בבית הספר, לאחר המסדר והנפת הדגל, קריאת פרק בתנ''ך או שיר ובדיקת תורני אגודת הבריאות, הבחנתי שמבטים רבים מופנים אלי. במשך כל שעות הלימודים הייתי מתוחה. בדרכי הביתה, סמוך לכביש, ישבה במרפסת, כהרגלה, גברת שלומוביץ'. תמיד ישבה באופן שרק ראשה נראה מעבר למעקה והתבוננה בעוברים ושבים. לפני שפניתי למדרכה שבחצר קמפינסקי פנתה אלי בשאלה ''מתי בעז היה פעם אחרונה בבית?''. הבנתי פתאום מה פשר המבטים בבית הספר. ברגליים כושלות הגעתי הביתה, ולשמחתי לא השתנה דבר. אמא עמדה במטבח, ניקתה סרדינים שאבא הביא מהשוק וזמזמה לחן מ''לה טראוויטה'', ואבא שכב וקרא את ''הבקר''. רק מאוחר יותר נודע שאבא ידע שבעז הוכרז כנעדר אך לא גילה לנו. ימים הסתובב וחיפש את בנו יחידו. באחת האזעקות, כשאווירונים מסוג ספיטפייר מצריים (לא ידעו אז את המילה ''מטוס'') חגו מעלינו ופנו לכיוון תל אביב, ואנחנו ישבנו במרתף ששימש כמקלט לנו ולשכנים, והצטרפו גם העזים והתרנגולות שבחצר, לפתע עמד בועז בדלת, כולו מלוכלך בדם ופרוע. נרגענו קמעה כאשר סיפר שהדם אינו דמו אלא זה של חבר פצוע שנשא על כתפו.

שכחנו את האזעקה, לא חיכינו לאות ההרגעה, עלינו הביתה ובדחף לא מובן לקחתי את הנעליים של בעז, יצאתי למרפסת (לא מזמן הכנו בה את הקיפקות והטייארות, ובכל בוקר בועז היה מסתובב בה ומשנן את פסוקי התנ''ך בע''פ, והכל נראה עכשיו רחוק כל כך) וצחצחתי את נעליו למשעי. מחקתי את כל המתח והדאגה הממושכת, כאילו מעתה ייראה הכול יפה יותר. השכנים השתתפו בשמחתנו וכמו בכל שמחה משפחתית הגיעו עם מעדנים ו''עוגות לקח'' שבימים נורמאליים היוו נושא לתחרות לאיזו שכנה יצאה עוגה גבוהה יותר ולא ''נפלה''.

פה המקום לספר שהנשים היו אז ברובן עקרות-בית ''בלבד'', ויחסי-השכנות באו לידי ביטוי בהשאלת כוס סוכר או כוס קמח, ''מקלות כביסה''  (אטבים) ב''יום-כביסה'', ביצים מהלול - וגם עזרה הדדית בשעת מצוקה כלשהי.

אי אפשר לספר על השכונה מבלי להזכיר את הרוכלים שעברו בדרך הלא סלולה שעל יד הבית וגם נכנסו הביתה.
בראש וראשונה יונה, סוחר הבדים, שהיה מביא את מרכולתו כשהיא מוטלת על כתפיו. אמא הייתה בוחרת בד לקראת בואה של התופרת ויונה הפליג בשבחי הבד. (מי ידע אז את המילה אריג?). סכום הקניה נרשם בפנקס, בעפרון קופי שהיה נעוץ מאחורי אזנו של יונה, והסכום נכתב לאחר שקצה העיפרון נרטב ברוק. הסכום חולק לתשלומים, כך שזכינו לביקורים חוזרים ונשנים של הסוחר.
כמו יונה סוחר הבדים היו גם שאר הרוכלים לא של השכונה בלבד, אך לנו נראו כבני בית כי הביאו איתם את החדשות האחרונות ואמא תמיד כיבדה אותם במטעמים שהכינה ובכוס מים או תה וריבת ענבים מעשה ידיה.
בקביעות הגיעו מחלק הדואר ( נקרא אח'כ ''נושא המכתבים'' והיום הדוור ), מוכר הנפט, מוכרי הדגים עם המאזניים המטלטלים, עגלת האבטיחים, מוכר ספרי ''ספרית הפועלים'', גובה של ''הליגה למלחמה בשחפת'' ועוד ועוד.
לא נשכח גם את בעלי המלאכה למיניהם, משחיז הסכינים ומתקני שמיכות צמר הגפן, ובצריף מעבר לפרדס התגוררו שתי זקנות חביבות שבאו לאחר יום כביסה לקבל את הגרביים שיש לתקן. על יד הצריף הדל הייתה הוילה של בעל בית החרושת אוקבה, מוקפת עמודי חשמל מיוחדים להארת הסביבה, מטעמי בטיחות. חשנו בפער הגדול בתנאי המגורים וכל מי שזכה לבקר בוילה מיהר וסיפר את נפלאותיה.

לא תמו עלילות השכונה, שלובות בטלטלת האירועים הלאומיים והמקומיים, ואחטא לאיש שהביא בעקיפין אושר גדול להורי, ולי שצפיתי בהם באותו רגע מיוחד - אם לא אזכיר אותו.
בבניין בן שתי הקומות ממול התגורר אדון קלפוס, איש צנוע ושקט, נחבא אל הכלים, שהכרתי אותו רק משום שהשתתף במקהלה. ערב אחד הופיע בביתנו נושא תפקיד ממלכתי - לערוך מפקד של התושבים. רשם את כל בני הבית (פרט לאחי החייל) והלך לדרכו. כעבור ימים אחדים לבשו הורי את בגדיהם החגיגיים, שמחים ומאושרים, וצעדו בהתרגשות נראית לעין לצלם יונה כדי להצטלם ולקבל תמונה עבור תעודת הזהות של מדינת ישראל.

ניצה וולפנזון, יולי 2008

 




ראשון לציון - קרסון/גלזרהרשמו חינם ל"כובע טמבל – שבועון לנוסטלגיה והיסטוריה ישראלית"
שתף 

אנא שלחו אלינו חומר בנוגע למושג זה

 

ראשון לציון - חצר גלזר בשכונת קרסון

 

זכרונות:


"...
בראשון לציון המושבה, בתוך שכונת קרסון שליד התחנה המרכזית הישנה, היה משולש-דירות שנקרא חצר גלזר.
האדון והגברת גלזר היו זוג ערירי שעלה מארה''ב ורכש את החצר מיהלומן אמיד שהגיע מאנגליה בשנת 1927 בשם קרסון
? ועל שמו נקראת שכונת קרסון, שנבנתה על קרקעותיו.
חצר גלזר היתה משולש-בתים ששטחה כ-2.5 דונאם, מוקפת בגדר ובשלושה שערים. הצד המערבי של חצר-גלזר נחתם ע''י רחוב הרצל (הכביש הראשי מרחובות לת''א) ובקצה הצפוני-מערבי ,מ?ע?בר לכביש, היה ''קפה תרצה''. על הגג שלו היה קולנוע-קיץ בגג פתוח - ''קולנוע תרצה''.

בקפה תרצה הירבו לבלות, לשתות בירה ולרקוד החיילים הבריטיים ממחנה סרפנד (כיום: צריפין) הסמוך, ממזרח לראשון-לציון. מדרום נחסמה חצר-גלזר ע''י רחוב תרמ''ב, שהיה בזמן המנדט דרך עפר, ספוג מי-גשמים בחורף וריחות מעורבים של מי-ביוב ושל בציר-ענבים בקיץ.

הורי, צבי ויהודית ויינלגר ז''ל, הגיעו לראשון-לציון מפולין, דרך חיפה, בעלייה החמישית (1936) והמשפחה הגיעה לחצר גלזר בשנת 1946. אבי היה נגר בבית החרושת לבירה ''נשר'' שהיה ממוקם ברחוב הכרמל, אמי סייעה בפרנסת המשפחה. היינו בבית שני ילדים וילדה.

דירתנו בחצר גלזר היתה עשויה מחדר ומטבחון, כאשר השירותים והמקלחת היו משותפים לנו ולשכנינו. בתנאים דומים התגוררו בחצר כ-24 משפחות.

אנו, הילדים, אהבנו לשחק. היינו צריכים, כמובן, גם לעזור בעבודות הבית, לטאטא, לתלות כביסה, להורידה ולקפלה, ולשמור על האחים הקטנים. התחביב שלנו היה להכין ערוגות-ירק, ליד פתח הבית, ונהנינו מאוד מצמיחת השתילים, ואחר כך ? מהסלטים שהכינונו מהירקות שגידלנו.

בכל בוקר הלכנו לבית הספר ''חביב'' ולגן הילדים ברחוב זד''ל. בשובנו הביתה, לאחר שהכינותי שיעורים, יצאנו לשחק בחצר: חלק שיחק בגולות, אם ב''ב?ורות'' ואם ב''מור''; הפעלנו ''פורפ?רות'', שיחקנו במ?קלות, ס?ט?נ?גות, באבנים שטוחות שנקראו ''פ??שטות'', ועוד.

הפעילות והמשחקים מחוץ לבית היו משובבי-ל?ב, משום שהבית היה צר מהכיל, לא היה בו חשמל, לא היה בו רדיו, ואנו שמחנו כאשר אבינו, שהיה נגר, התקין תריסים לחלונות בחדרנו מארגזי-בירה.

לאבי היה אקדח, שרכש בעת שעבד במחנות הצבא הבריטי עם פועלים ערבים (עבד ברמלה, רפיח וקנטרה). האקדח הוסיף לנו הרגשת-בטחון, אולם חששנו מפני חיפושי-נשק שערך הצבא הבריטי. בגיל 13 הצטלמתי עם האקדח בגאווה רבה.

שידורי-רדיו היינו שומעים דרך חלון-חדרנו, כאשר שכנינו בעלי המ?ק?ל?ט?ים השמיעו בקול רם את השידורים שקלטו. הקשבנו במיוחד לשירים ולחדשות בשפה העברית. בערבי-שבת הדלקנו נרות ואבא השמיע ''קידוש'', ושרנו מזמורי-שבת.

בסוף השבוע, לקראת השבת, היתה מגיעה לחצר גלזר עגלת-קרח, ואנו הילדים היינו רצים אחריה לחטוף חתיכות קרח שהיו ניתזות כאשר הבלוק הארוך היה נחתך לחצי, לשליש ולרבע. גם אחרי עגלת-הנפט רצו הילדים, והתיישבו מאחורי מיכל-הנפט. המוכר טוב-הלב הירשה רק לילד אחד לעלות על העגלה, אולם הילדים לא התחשבו בכך, והשתדלו לעלות כולם.

את חגיגת הבר-מצווה שלי חגגנו בחצר, ואמי חילקה שתייה, תופינים ועוגיות לילדים.

משנפטר מר גלזר בשנת 1947 הוריש את החצר למפלגת ''הפועל המזרחי'', תמורת הבטחה שתינתן קיצבה לאשתו עד סוף ימיה...".

גדעון עינב [ויינלגר]




ראשון לציון - ראשוניםהרשמו חינם ל"כובע טמבל – שבועון לנוסטלגיה והיסטוריה ישראלית"
שתף 

אנא שלחו אלינו חומר בנוגע למושג זה


שכונת ראשונים - רקע כללי

שכונת ראשונים היא אחת השכונות הוותיקות בראשון.

בשכונה יש מספר בתי כנסת, ובהם בית הכנסת המרכזי של הזרם הדתי-לאומי ולידו סניף של בני עקיבא. עקב הקרבה לבתי כנסת ובית ספר ממלכתי-דתי בשכונה יש אוכלוסייה דתית גדולה יחסית ואחד הרחובות אף סגור לתנועה בשבת.









 
?????? ????? ?? ????????
??????? - ?????? - ??????? - ?????? ?????? - ??????? ??????


??? ?? ?? ???? ??????, ?????, ?????? ????, ?????? ??????? ????? ???? ?? ????? ?????????"???? ????" ???? ????????



כל הזכויות שמורות © לאתר נוסטלגיה אונליין ו/או לבעלי התכנים, הדימויים והתצלומים.