אוסף היסטרי של אמצע שנות השישים.

כולם אספו מחזיקי מפתחות, וכל בית עסק שחשב את עצמו למשהו - הפיק לעצמו מחזיק מפתחות. הארץ מלאה מחזיקי מפתחות, מכל הסוגים והמינים והגדלים: עגולים, מרובעים, מאורכים ומשולשים, "פשוטים" ו"יקרים", תוצרת הארץ ומי שהיה לו מזל וקשרים, גם מחזיקים מחו"ל, שהכי הכי נחשבו.

היו מחזיקים פשוטים ממש שזה היה בעצם חתיכת פלסטיק ועליה מדבקה של העסק. היו מחזיקי מפתחות קצת יותר "נחשבים" שזה היה שתי יחידות פלסטיק שקוף שחוברו יחדיו ובתוכן הייתה הפרסומת של העסק.

והיו גם מחזיקי מפתחות "נחשבים ממש", שזה היה ממש יציקה של פרספקס שקוף, באמצעיתה תמונה או מדבקה או, מה שנחשב יותר - לוגו קטן של העסק ממתכת או מפלסטיק. היו גם מחזיקי מפתחות ממתכת יצוקה, היו מחזיקים של דגמים קטנים כמו מגף גומי למחזיק של "המגפר" או שפופרת משחת שיניים ליצרן משחות שיניים כאלה, או גלגל של יצרן צמיגים, ועוד.

 היו מחזיקים "פושטים", שהיו לכל אחד. אלה היו בעיקר מחזיקי מפתחות של יצרני מזון, שצירפו מחזיקי מפתחות לכל מי שקנה את המוצר, למשל מחזיקים של יצרן השלגונים "ארטיק", או מחזיקים של יצרן המשקאות "קריסטל", בירה נשר ועוד. אלה היו מחזיקי מפתחות ש"טוב שיהיו באוסף", אבל הם לא היו שווים הרבה ואי אפשר היה לסחור בהם. היו מחזיקים נדירים יותר, והיו מחזיקים נדירים מחו"ל, כאלה שכולם חשקו בהם, אבל רק למעט היה. 

 

מי שהיה אספן רציני היה מעסיק את עצמו שעות באוסף הזה. אספן מחזיקי מפתחות רציני היה צריך להיות גם עם אוזן כרויה תמיד, כדי לדעת איזה עסק בעיר הפיק לעצמו מחזיק מפתחות חדש. אז היינו אצים רצים לבית העסק, אפילו אם זה היה במרחק עצום, רק כדי להיכנס מתנשמים מתנשפים ואדומי פנים ולבקש מבעל העסק בתחינה: "אפשר לקבל מחזיק בבקשה???"

אם זה היה ממש בימים הראשונים בהם קיבל בעל העסק את מלאי המחזיקים מהספק שלו - היה אפשר עם קצת מזל, לגרום לו ברגע של טוב לב, לגשת לקרטון בשולי בית העסק, משם היה שולף עבורנו מחזיק מפתחות אחד ומעניק אותו לנו במבע פנים כאילו העניק לנו את כתר המלכה. מוישה גרויס. אבל השמועות מתרוצצות כל כך מהר, בעיקר אצל ילדים שאוספים מחזיקי מפתחות, ומיד כולם היו יודעים ש"בית הספר לנהיגה ברחוב נורדוי מחלק מחזיקי מפתחות" וילדים מכל האזור היו פושטים על המקום כנחילי ארבה. בעל העסק היה ממאן לתת יותר, כי : "זה בשביל הקליינטים.,." למרות זאת הילדים היו מתקבצים בפתח העסק כמו מקבצי נדבות הודיים, ומדי פעם מגורשים מהמקום על ידי בעל העסק אך חוזרים כזבובים לעוגת הדבש, עד שהיה הלה מתרצה או עד שהיה מגיע סוף היום והוא היה סוגר את עסקו והולך לו לדרכו, משאיר אחריו עדת ילדים מאוכזבים.

את מחזיקי המפתחות הינו מסדרים על מתקני תצוגה שבנינו. מתקנים אלה היו למעשה רק לוח מעץ, אותו היינו מצמידים עם בורג או שניים אל הקיר ועליו היינו דופקים מסמרים קטנים ותולים את מחזיקי המפתחות על המסמרים, עד שהלוח היה נקרע מהקיר מכובד המשקל ומתרסק על הרצפה עם מאות מחזיקי המפתחות שעליו...

מחזיקי המפתחות היו גם הסיבה להתפתחותה של עבודת יד חדשנית שנקראה "מחזיקי מפתחות קלועים". היו קושרים יחד חוטי ניילון עבים בצבעים שונים ויוצרים מהם מקלעת צבעונית בצורת צמה, שבסופה היה סוגר לתפיסת המפתחות.

"...מחזיק המפתחות היה עשוי ממתכת ונראה היה כמטבע גדול. בצד אחד של המטבע היה כתוב באותיות מתכת יצוקה 'המיתון שווה'. פשוט כך. 'המיתון שווה'.
אצ'י קבע את נקודת המכירה בצומת רחובות עמוסה. שם הוא היה עומד, מרים את ידו שאחזה במחזיק המפתחות וקורא בקול גדול 'המיתון שווה... המיתון שווה...'. כשהיה עובר אורח תמים מתקרב אליו כדי להבין מה 'שווה' כל כך המיתון הזה, היה אצ'י מקרב את מחזיק המפתחות לעיניו, צועק שוב '...המיתון שווה...' ואז היה הופך את מחזיק המפתחות וחושף את צידו השני, שם היה מוטבע ישבן ענק ושמן ואצ'י היה צועק אז '...המיתון שווה, המיתון שווה- לתחת!!!"
מתוך הספר בשבוע הבא - אמריקה!!! מאת דייויד סלע

לצפיה בכל התגובות - לחצו כאן

מעבר לערך מחזיקי מפתחות בפרק תצוגות של אספנים

בד בבד עם אוספי הזהבים וה מפיות וכו', אהבו הבנות לאסוף מחקים. המחקים היו בכל הגדלים, הצורות והצבעים. אבל המחקים הכי נחשבים היו אלה עם הריח. מחק בצורת תות עם ריח תות (כשלתות עדיין היה ריח, לא כמו היום) אננס ועוד.

בשנים ההם בהם חו"ל הייתה כל כך רחוקה, לאסוף מטבעות היה אוסף אקזוטי במיוחד. הנה מטבע מיפן עם כיתובים מוזרים, הנה מטבע מברזיל, הנה מטבע מאנגליה (אבל מהאנגלים היה לנו מספיק...), ועוד מטבע מהולנד (ההולנדים אנשים טובים, עזרו לנו בשואה...) והנה מטבע ממצרים, ועוד מטבע מגרמניה (של נאצים?.....) והיו גם מטבעות עם חורים באמצע כמו שתמיד סיפרו שפעם היה בגרוש, ועוד ועוד.

אספני המטבעות נחלקו לשני סוגים עיקריים:  ראשונים היו אלה שלא כל כך התיחסו לאוסף שלהם, כל המטבעות היו מאוכסנות בצנצנת וכאשר רצית לראות את האוסף שלהם - הם היו פשוט פותחים את מכסה הצנצנת, ושופכים את תכולתה על המיטה. לעומתם היו כאלה שהתיחסו לאוסף המטבעות שלהם בחרדת קודש. הם היו מלחימים לכל מטבע מן לולאה קטנה בראשה, ותולים את המטבעות על לוחות עץ צבועים, מסודרות בשורות לתפארת.

ואלה שהיו ממש חרדתיים לאוסף המטבעות שלהם, סידרו אותם באלבומים מיוחדים, והתייחסו אליהם בחרדת קודש.

מטבעות לשון:

כשבגרוש היה חור
הגדרה של זמן מהעבר הרחוק, מימים עברו. זכר לימים שהיו ואינם, כמו המטבע מתקופת המנדט שהייתה עם חור באמצע.
"...איזה מזל יש לממזר הזה, הסבא שלו קנה את הבניין הזה בכמה לירות בזמנים שבגרוש היה חור...עכשיו זה שווה הון..."

האיור מתוך הספר אבא שלך לא זגג -סלנג בניחוח נוסטלגי, דייויד סלע / הוצאת מודן.
מאייר: אמי רובינגר

בקרו בעמוד הפייסבוק של אתר נוסטלגיה אונליין

בהמשך לאוספי המפיות וכו' אספו הבנות גם מכתביות (ניירות מכתבים מאוירים). המכתביות פרחו כלהיט בשנות בית הספר היסודי. היו את הפשוטות שהודפסו בארץ (עם צילומים של כוכבי סדרות טלביזיה) ואת השוות יותר שהשיגו הבנות עם הקרובים בחו"ל....(פשוטי העם לא נסעו אז לחו"ל כל שני וחמישי) לכן הם היו נדירים ו"יקרים".

.

חברת פז הגרמנית ייצרה סוכריות מנטה מאז שנת 1927. מכירותיה דשדשו באיטיות רבה, עד שכעבור כעשרים שנה, היא עמדה בסכנת סגירה.
בשנת 1949, התעשתה פז והבינה שהעיצוב חשוב יותר מהתוכן בהצלחתם המסחרית של מוצרים ופנתה למעצב האוסטרי נאהרמיטל, שעיצב את אריזת הסוכריות שלה בצורת מחסנית עם ראש קופץ.

מאז עברו הרבה סוכריות בנהר ההיסטוריה והתגלשו במורד גרונם של אנשים ברחבי העולם - הסוכריות של פז מחזיקות מעמד כבר שמונים שנה. לטעם המנטה שהיה היחיד שהיא הציעה (פז הוא קיצור של פפרמינט בגרמנית pfeffermintz) נוספו כיום טעמים רבים נוספים.

ב - 1962 היא יצרה שיתוף פעולה עם וולט דיסני, שהוביל לראשי מחסניות מעוצבים ומשעשעים מדמויותיו כמו דונלד דאק או מיקי מאוס, שהובילו לסדרה אינסופית של ראשים מפוסלים ושל אינספור דמויות מצוירות, הנאגרים בקנאות בידי אספנים ברחבי העולם (החבובות, משפחת סימפסון ועוד).

אוסף של סמלים ואותות שהיו מופקים לצורך אירוע, טקס או חג וענדנו אותם על הבגד. בד"כ עשויים מתכת ובצידם האחורי - סיכה דוקרת...

למעבר לפרק סמלים, סיכות

אוסף היסטרי של בנים. הממתק העיקרי של אז היה מסטיק, ולכל מסטיק הייתה עטיפה. היצרנים היו מושכים אותנו לרכוש את המסטיקים על ידי יצור עטיפות אטרקטיביות של שחקני כדורגל, שחקני קולנוע ועוד.

היינו משחקים על העטיפות מסטיק האלה. שניים היו מתיישבים על הרצפה, מניחים ביניהם עטיפות מסטיק ומכים בעוז עם כף יד פרושה על יד העטיפה, במגמה לגרום לה לקפץ מהדף האוויר ולהתהפך. אם הצלחת להפוך את עטיפת המסטיק של חברך - העטיפה היא שלך. אם נכשלת - התור עובר לחברך, וכך הלאה.

כיום, למרות שעומדים לרשות המעצבים הגראפיים כל כך הרבה אפשרויות טכניות לעיצוב עטיפות המסטיקים - מסתפקים כולם בעיטור עטיפות המסטיקים בגרפיקה סתמית.
בזמנים ההם, העטיפה של המסטיק הייתה לא רק אריזת נייר למוצר מבוקש, אלא גם כלי שיווקי לחינוך הילדים והנוער לערכים ציוניים. זה נשמע בומבסטי, אכן, אבל ככה זה היה בדיוק בימים ההם, בהם אפילו עטיפות המסטיק גויסו לחיזוק הקשר של הילד העברי עם ארצו ומולדתו, תוך מתן דגש על טיפוח קו חינוכי- לאומי.
האמת היא, ששטיפת מוחו של הילד הישראלי דרך עטיפות המסטיק לא הייתה פעולה ממשלתית מכוונת כלשהי, אלה פעילות שיווקית גרידא של יצרני המסטיקים, שניסו והצליחו לחבר בין המסטיק אותו מכרו ובין מושאי הערצתו של הילד הארצישראלי המצוי, של הזמנים ההם. עטיפות "נחשבות" שכללו איורים מיוחדים ופופולאריים נקראו "פם-פמים" וכל האחרות נקראו "פשוטות".

בזמנים ההם של שנות החמישים והשישים היו בארץ יצרני גומי לעיסה רבים, וכולם התחרו כמיטב יכולתם במגמה לגרום לילד הארצישראלי לרכוש את המסטיק מתוצרתם. היצרנים העיקריים היו בנוסף לחברת "עלית" גם חברת "יונלה", שפעלה מקרית אריה בפתח תקווה שייצרה מסטיק ששמו היה "פם-פם", וחברת "ג.ג." (לא זו של הסרטים) שפעלה מתל אביב, ויצרה מסטיקים תחת השמות "גם וגם", ו"גמא". היצרנים הנוספים היו "צ.ד", "ליבר", "רות" ו"ישליקו".

היצרניות השונות התחרו בניהן ברעיונות חדשניים, במגמה ללכוד את עינו של הילד וגם את עיני הוריו. מעבר לנושאים רבים ומגוונים פותחו גם סדרות שלמות, במגמה לגרום לילד שיש לו מספר עטיפות מסטיק מסדרה מסוימת - והמשיך ולרכוש מסטיקים כדי להשלים את הסדרה. 

סדרת חגי ישראל
שהכילה מידע גראפי אודות החגים היהודיים העיקריים.

סדרת אגדות ילדים

ובה עטיפות מסטיקים עליהם ציורים של אגדות ילדים ידועות כמו עליסה בארץ הפלאות, רובין הוד, אצבעוני, כיפה אדומה, לאסי חוזרת הביתה ועוד.

סדרת גיבורי האומה
בה הופיעו דמויות אותן הערצנו, כמו הרצל, טרומפלדור, ביאליק, איינשטיין וגם ויצמן וארלוזורוב וז'בוטינסקי. כך ידענו בזמנו שהשמות האלה הם לא רק שמות של רחובות.....

סדרת צה"ל
בהן מופיעים כל החיילות, וכל ילד חיפש קודם כל את עטיפת המסטיק של החיל בו שירת אביו.

סדרת שטרות כסף

סדרת ערים וארצות העולם

בתקופה ההיא לפני בוא הטלביזיה, למדנו על ערים וארצות בעולם משני מקורות עיקריים. המקור הראשון היה אותן גלויות נוף צבעוניות ששלחו לנו קרובים שנסעו לחו"ל, והמקור השני היו עטיפות המסטיקים. כך למדנו על מדריד ומוסקבה, על ונציה ואתונה ועוד.

סדרת חלל
בתקופה ההיא של סוף שנות החמישים והשישים נושא החלל היה עדיין בחיתוליו, אך הוא הצית את הדמיון. יצרני המסטיקים מיהרו לצאת עם סדרות של עטיפות מסטיקים שנשאו תמונות של גיבורי חלל כמו: הכלבה לייקה והאסטרונאוט גאגארין - שני גיבורי חלל רוסיים, ותמונות של טילים שונים כולל תמונתו של הטיל הישראלי "שביט". עטיפת המסטיק של "שביט" הייתה יקרה ביותר והייתה שווה ונחשבת מאוד בקרב האספנים. ("... איזה אוסף עטיפות יש לו...אפילו את השביט יש לו באוסף...")

סדרת דגמי מכוניות
בשנות השישים אפשר לראות תחילה של שינוי באופי הגראפי של עטיפות המסטיקים. לא רק מושאי הערצה לאומיים רציניים כמו ביאליק וז'בוטינסקי, אלא גם נושאים פחות רציניים כמו ספורט וספורטאים, או נושאים חומריים כמו סדרת שטרות כסף או דגמי מכוניות.

סדרת שחקני כדורגל
סדרת העטיפות הפופולארית ביותר הייתה סדרת שחקני כדורגל.
ילד ארצישראלי ממוצע היה מוכן לעשות הכל, אפילו להכין שיעורים או לסיים את כל ארוחת הצהריים, אם ידע שהתמורה היא עטיפת מסטיק מעוטרת בתמונתו של חודורוב גלזר, סטלמך, מנצ'ל רפי לוי ואחרים.
לעיתים נדירות בתוך שלל העטיפות של שחקני כדורגל, השחקן שתמונתו הופיעה בצד החיצוני של העטיפהה חתם את שמו בצד הפנימי של העטיפה. כמובן שעטיפה זו הייתה שוה הון.
הפופולאריות של עטיפות מסטיק עם שחקני כדורגל הרקיע שחקים לאחר ההצלחות הפנטסטיות של נבחרת הכדורגל הישראלית, בהנהגתו של המאמן ההונגרי האגדי גיולה מאנדי, באמצע שנות השישים.

סדרת שחקני קולנוע

עטיפות שונות

מעבר לערך עטיפות מסטיק בפרק תצוגות של אספנים

מטבעות קרטון (עיגולים) שייצרנו מאריזות הקרטון של קופסאות סיגריות.

את המטבעות ייצרנו ע"י שימוש בפקקים של משקאות קלים, בצד עם ה"שיניים" ששימשו במקום מספריים / משור. מניחים את הפקק על גב הקרטון במקום בו יש על הקרטון ציור או לוגו של המותג, לוחצים את הפקק ומשפשפים על משטח קשיח. על ידי  השפשוף ניתלש החלק לתוך הפקק - וכך נוצר המטבע / עיגול.

לכל עיגול היה ערך, כאשר בזמנו העיגול שכלל את דיוקנו של פליירס היה לו הערך הגבוה ביותר... כמו כן היו עיגולים של נלסון, אסקוט (הסוסים) דובק, דגל, נשיא, אל - על ועוד רבים רבים.

מעבר לתצוגת אוסף פותחני בקבוקים בפרק תצוגות של אספנים

בזמנו כל בקבוקי המשקה היו נאטמים על ידי פקקים מנחושת עם שעם בחלקם הפנימי, משוננים בקצותיהם. אספנו את הפקקים האלה וכך היה אפשר לראות אצל אספן פקקים ממוצע את מבחר בקבוקי השתייה בארץ. היינו מקלפים בעזרת אולר או סכין חדה את מעטה השעם הפנימי של  הפקק ומכניסים לשם במקום השעם קרטונים צבעוניים. היינו גם משחקים עם הפקקים כמו במשחק הגולות, אך במקום גולות היינו משתמשים בפקקים, שאומנם נחשבו הרבה פחות מהגולות אבל את הפקקים היינו משיגים בחינם ואילו את הגולות היה צריך לרכוש. לצורך המשחק היינו מטפטפים חלב של נר לתוך פנים הפקק וכך הופכים אותו לכבד יותר, דבר שהיה חיוני במשחק, ברצוננו לקלוע במדויק בפקק של המשתתפים האחרים.

 היו בנות שהיו אוספות פרחים מיובשים.

לצורך אוסף זה היה צריך למצוא פרח מעניין, לקפל את עלי הכותרת שלו בזהירות ולהכניס אותו בין דפי ספר ולשים את הספר בתחתית של ערימת ספרים, כך שהפרח המתייבש יילחץ מכובד הספרים. לאחר מספר שבועות היו פותחים את הספר בדף המתאים ומוצאים שם את הפרח, מיובש שטוח ולחוץ. היו כאלה שהיו שולחות את הפרח המיובש לאהובן במכתביהן. 

כל מי שקורא לעיתים ספרים ישנים וודאי מכיר את התופעה שבה פתאום נושר מאיזה דף פרח מיובש, שהונח שם לפני שנים רבות ונשכח.

אולם ייבוש פרחים הפך להיות מגפה של ילדים ומשפחות בשנות השבעים, וזאת תודות לחברת  "תלמה", שיצאה בשנים ההם במסע לקידום המכירות  של המרגרינה שלה שנקראה גולד- בנד (החברה הייתה ידועה בזמנו כמסעות קידום המכירות היחודיים שלה למרגרינה). 
במבצע החדש, שבוצע בשיתוף עם החברה להגנת הטבע, עודדה חברת "תלמה" איסוף ויבוש של פרחי בר. החברה סיפקה לכל רוכש של מרגרינה, מכבש ליבוש פרחי בר שבעזרתו ייבשנו את הפרחים. המכבש, שהיה  למעשה שני לוחות קרטון של ניר סופג, היה חלק מאוגדן צבעוני ובו דפים דפים, דף לכל פרח ובו ופרטים מזהים אודות הפרח, ומקום להדבקת הפרח שיובש. 

במכולת קיבלנו תמונות צבעוניות של פרחי בר על כל קניה של חבילת מרגרינה, כאשר כל שבוע יצאה תמונה חדשה. את התמונה הדבקנו במקום המיועד לה באוגדן, והאספנים הרציניים רצו אצו חיש קל למצוא את פרח הבר. (בזמנו לא היה צריך לנסוע שעות כדאי להגיע ל"טבע", היה רק צריך לצאת מהבית וללכת קצת...) את הפרחים שמצאנו - ייבשנו במכבש,  ולאחר מכן העברנו לדף המתאים באוגדן.

בקרו בעמוד הפייסבוק של אתר נוסטלגיה אונליין