חיפוש:   בכל האתר  בשמות הערכים  בקרדיטים     חפש  |  חיפוש תמונות בנושא:   חפש
   מפת האתר  |   כרגע באתר: 152 מבקרים   |  כניסה לדף האישי    
עורך: דייויד סלע
דבר העורך כתבו לעורך
| עמוד הבית | מי אנחנו | מרכז מידע לגולש | על נוסטלגיה ורטרו | קרדיטים | צרו קשר | גולשים כותבים
 

+   ?????? ????? ?÷?
+   אביזרים וחפצים
+   אוספים ותחביבים
+   אז - וכעת
+   אירועים ושנים
+   ארכיון האישים
+   ארכיון הוידאו
+   ארכיון הכרזות
+   ארכיון המצגות
+   ארכיון הקול
+   אתרי נוסטלגיה
+   בידור ופנאי
+   בקיבוץ
+   בריאות, טיפוח וניקיון
+   בשכונה
+   בתים ומבנים מספרים
+   גלויות בולים וסמלים
+   דירה ובניין
+   היום בהיסטוריה
+   המקום בו גרנו
+   העפלה ועליות לא?י
+   חג ומועד
+   טלוויזיה ורדיו
+   ילדות נשכחת
+   לבוש אופנה והנעלה
+   מוזיקה שיר וזמר
+   מזון ומשקה
+   משחקים וצעצועים
+   נוסטלגיה בצה?ל
+   ספורט
+   ספרות נוסטלגית
+   ספריית יהודה דקל
+   עבודה ומלאכה
+   פוליטיקה ובחירות
+   רדיו נוסטלגיה
+   רכב ותחבורה
+   רשת חברתית
+   שונות
+   שירותי גולש
+   שפה עברית
+   תיאטרון עברי
+   תעשייה עברית
+   תקשורת מדיה ופרסום

האתר מוקדש לזכרו של
 יוסי פשרמן (פשי) ז"ל
2003 – 1954

מעל ל - 1100
סרטוני וידאו נוסטלגיים
בארכיון הוידאו שבאתר

יום העצמאות ה-7
 

הצוללת דקר
 

תל אביב הקטנה
 
 




כלי נשק וציוד אישי

ברןהרשמו חינם ל"כובע טמבל – שבועון לנוסטלגיה והיסטוריה ישראלית"
שתף 

המקלע הקל האגדי, שהומצא בצ'כיה ויוצר בבריטניה, שימש את חיילי הצבא המלכותי הבריטי במשך יובל שנים, משנות ה-30 ועד שנות ה-80!

היה בשימוש גם בידי תנועות המחתרת בא"י ובצה"ל. נודע לתהילה כנשק נוח לתפעול, קל לפירוק והרכבה, מדוייק ואמין. ומה עוד יכול לבקש מקלען עברי?!

סימן ההיכר הבולט שלו היה המחסנית הקשתית שלו שהוכנסה לכלי מלמעלה. גם לאחר שיצא מהתקן בצה"ל המשיך ה"ברן" לשרת באמונה במשמר הגבול עד סוף שנות ה-50
.

"ברן" זכור גם ככינויו של קצין הפלמ"ח אברהם אדן, מניף "דגל הדיו" באילת, ולימים אלוף בצה"ל, מפקד גייסות השריון.


ח. חפר / ש. פרשקוה כתבו, והצ'יזבטרון שרו על "ציפ":
"...
היא אתמול אמרה: יקיר לי / את שפתי לך אתן... / ורומנס, אמרה, תשיר לי - / רק הגוף שלה מזכיר לי / מחסנית כזאת של ברן... / מחסנית כזאת של ברן...".

 

 

 

 




דוידקההרשמו חינם ל"כובע טמבל – שבועון לנוסטלגיה והיסטוריה ישראלית"
שתף 

ה"נשק הסודי" הנוראי של ההגנה וצה"ל במלחמת העצמאות.

הדוידקה היתה מרגמה בקוטר 3 אינטש מתוצרת תע"ש. היא פותחה על-ידי דוד ליבוביץ, נשק של "ההגנה" בחזית הדרום, ונקראה על שמו.

הפגז של הדוידקה, ששקל 40 ק"ג, היה בקוטר גדול מזה של הקנה, והוא "הולבש" עליו. טווח הדוידקה היה 300 מטרים במקרה הטוב.

שימוש הבכורה נעשתה על ידי ההגנה ב - 13 במרץ 1948, בהתקפה על שכונת אבו כביר ביפו. בהמשך נמסרו שתי מרגמות לכל אחת משלוש חטיבות הפלמ"ח.

בסה"כ יוצרו בתע"ש 12 דוידקות. שתיים מהן הפכו לאנדרטאות: מרגמה של חטיבת יפתח שמוצבת היום בכיכר על שמה בעיר צפת, ומרגמה נוספת בכיכר הדוידקה ב ירושלים, במפגש הרחובות יפו והנביאים.

 


 

 

 

 

 

 

הדוידקה זכתה ללעג רב בקרב מפעיליה וחיילי החטיבות שזכו להסתייע בה. היא נחשבה לנשק לא אמין, לא מדויק ולא יעיל. למרות זאת, הדוידקה הקימה רעש אימים בעת הפעלתה והטילה מורא רב על הערבים ובכך גרמה להם לברוח מעמדותיהם.

הערבים ניסו גם לתת "תשובה הולמת" לדוידקה ופיתחו מרגמה משלהם בשם "אבו-יוסוף". המרגמה הזאת לא זכתה להגיע לכלל ביצוע, ועם כיבוש יפו היא נפלה שלל בידינו.


 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

להקת ה"צ'יזבטרון" שרה בפזמון "ציפ" (ח. חפר/ ש. פרשקו):
"...לי שלשום אמרה: הבט כאן: / בוא נלך למערות... / וליבו ממש הרטיט כך - / יש לה קול כמו לדוידקה - / כמו דוידקה בצרורות... / כמו דוידקה בצרורות...".




וובליהרשמו חינם ל"כובע טמבל – שבועון לנוסטלגיה והיסטוריה ישראלית"
שתף 

ה"וובלי" היה אקדח השירות התקני הראשון בצה"ל, והוא שמר על מעמדו זה עד אמצע שנות ה-80!

היה זה אקדח תופי בן 6 כדורים בקליבר 0.38 אינטש (9.65 מ"מ), תוצרת בריטניה, ששימש עוד את המשטרה הבריטית, ונודע בכינויו "נשבר", כיוון שטעינתו נעשתה ע"י "שבירת" האקדח על צירו, (בניגוד לאקדחים התופיים האמריקניים, בהם נעשתה הטעינה ע"י חליצת התוף הצידה).

ה"וובלי" נודע כאקדח חזק ואמין, שפעל גם בתנאים קיצוניים של לכלוך, חול, אבק ובוץ. מאידך, הוא היה נטול ניצרה והפטיש שלו היה מכה ישירות על פיקת הכדור שבקנה, דבר שהפך אותו מועד לתקלות של פליטת כדורים.

ה"וובלי" שימש בעיקר את קציני השריון והתותחנים, וכן קציני מטה.




חגורהרשמו חינם ל"כובע טמבל – שבועון לנוסטלגיה והיסטוריה ישראלית"
שתף 

היום קוראים לזה "אפוד" - אותו לבוש עליון שגם מגן על פלג גופו העליון של החייל וגם נושא עליו את המימיות, המחסניות, הרימונים ושאר פריטי הציוד להם נזקק החייל באימונים ובקרב.
קודם לכן קראו לזה שכפ"צ, (קיצור מ-שכפ"צ אישי), על שם שכבת הפיצוץ שהגנה על יושבי המעוזים במלחמת ההתשה. ואילו בעבר היותר רחוק נשא עליו החייל את החגור. החגור לא סיפק שום הגנה, ורק שימש לנשיאת הציוד.

היו כמה סוגי חגורים, מן הקל אל הכבד:

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

חגור פרפרים: כשמו כן הוא. בד"כ כלל חגורת דגמ"ח + מימיה, ולעיתים גם פאוץ' אחד לתחמושת ו"מצופים".. היה נהוג אצל השריונאים, השומרים ביחידות העורפיות ואצל אנשי הסגל בבה"ד 4.

חגור קל: החגור הקרבי הבסיסי. כלל חגורת דגמ"ח אליה חוברו 4 פאוצ'ים למחסניות + רמניה + מימיה או שתיים. מלמעלה חוברו אליה רצועות צולבות, מעין כתפיות, שאליהן התחבר, מצד הגב , את חפירה. חגור "קל" כזה שקל בד"כ כ - 10 ק"ג.

 

 

חגור קרב: חגור קל + תרמיל קטן (פק"ל) שהכיל מספר צרכים בסיסיים כמו לבנים וגרביים להחלפה,כלי רחצה, מגבת, מסטינגים וכלי אוכל וכו' ומסביב לו קשור שק שינה מגולגל ומהודק, וכמובן את החפירה, המחובר הפעם לתרמיל...

 


 

 

 

חגור פילים (ב"גולני" הוא נקרא גם: תד"ל ג'וערה): חגור קל + תרמיל גדול (תד"ל) שלתוכו הוכנסו שאר צרכי החייל כמו כמה זוגות מדי ב', זוג נעליים רזרבי, עוד מגבות ולבנים להחלפה וכו', אליו מחובר התרמיל הקטן עם שק השינה (ר' חגור קרב) ומתחתיו מאחור קשורות ברצועות שלוש שמיכות עטופות בפלג אוהל ובשכמיה, ומעל כולם מי אם לא את החפירה...

לחגורים הנ"ל היה מתווסף לעיתים ציוד נוסף, כמו תרמיל ל - 10 מחסניות למקלענים (שנקרא, משום מה "טרנזיסטור"), או זבילי תחמושת לררנ"טים, מרגמות ובזוקות, או ארגזי פעולה למקלעים, או מכשירי קשר, או ג'ריקנים מים, או... (אפשר להמשיך את הרשימה עד אין-סוף), וכל זה על זוג רגלים אחד...

בשיר "הפרוטה והירח" (ח.חפר/ עממי-אנגלי) שרו חברי הצ'יזבטרון:
"...הוי הפרוטה והירח / נעליים צריך / ומכנסיים צריך / וגם חגור חדש צריך / במקום דמי חופש יש בטיח / הוי הפרוטה והירח...".


ואילו בשיר "בשערייך ירושלים" (י. גמזו/ י. בראון) שר יהורם גאון:
"...עומדות רגלינו בשערייך, ירושלים, / ותותחינו מרעימים לך שיר מזמור. / ורק דמעות הגאווה שבעיניים / נוטפות דומם, על המדים והחגור...".




טומיגאןהרשמו חינם ל"כובע טמבל – שבועון לנוסטלגיה והיסטוריה ישראלית"
שתף 

ה"טומיגאן", או בשמו הרשמי תומפסון M1 הוא תת מקלע תוצרת ארצות הברית שהיה אחד מכלי הנשק המפורסמים ביותר במחצית הראשונה של המאה העשרים.

ה"טומיגאן" היה תת מקלע כבד ומוצק, שירה תחמושת בקוטר 0.45 אינץ'. תחמושת זו, ששימשה באקדח הקולט 1911 המפורסם, הייתה חזקה מאוד וקטלנית בטווח קצר. הנשק היה מסוגל לקצב אש אדיר של עד 700 כדורים לדקה.

בארגוני המחתרת ואח"כ בצה"ל הצעיר היו בשירות מספר מוגבל של "טומיגאנים", בעיקר ביחידות עילית, עד שהוחלפו על ידי ה"עוזי" בשנות החמישים. הנשק התפרסם בארץ כנשקם האישי של מאבטחי דוד בן-גוריון בזמן מלחמת העצמאות.

ה"טומיגאן" אומץ גם כנשק אישי ע"י שמואל גונן (גורודיש) שנשא אותו עד אחרי מלחמת ששת הימים (ואחריה החליף אותו ב"קלאשניקוב
").

 

 




טלק.הרשמו חינם ל"כובע טמבל – שבועון לנוסטלגיה והיסטוריה ישראלית"
שתף 

אבקת הטלק (Magnesium Silicate Hydroxide), או סתם "פודרה", כמו שכינו אותה, נועדה להלחם בגרויים, חרארות ושפשפות שייסרו את חיילי צה"ל, בייחוד בימי הקיץ.

האזורים המועדים לפורענות היו בעיקר כפות הרגליים, המפשעות, בתי השחי והצוואר, שאובקו שוב ושוב בנסיון להקל על הגרדת והאדמומית שפשתה בהם. בנדון זה רווחה אימרה בצה"ל: "...זיעה חוסכת דם - אבל טלק חוסך זיעה...".




מגל”דהרשמו חינם ל"כובע טמבל – שבועון לנוסטלגיה והיסטוריה ישראלית"
שתף 

בעיסקת הנשק הישראלית-צ'כית שנחתמה ערב קום המדינה סופקו לישראל, בנוסף לרובים הצ'כיים ולמטוסי ה"מסרשמידט", גם מקלעים קלים מסוג MG-34 ומקלעים בינוניים מסוג "בזה". מקלעי ה"MG-34" קבלו את הכינוי מגל"ד.

היו אלה מקלעים גרמניים שיוצרו החל משנת 1934, ולאחר כיבוש צ'כיה ע"י גרמניה ב-1938/9 הוחל בייצורם גם במפעלי CZ בברנו. המגל"דים החליפו עד מהרה את ה"ברנים" כמקלעים הקלים הסטנדרטיים בצה"ל, והם היו בשימוש עד לאחר מבצע "קדש" כשהוחלפו ע"י מקלעוני ה-FN.

יחד עם המגל"דים הגיעו גם מתי-מעט מקלעים מהדגם המתקדם MG-42 שנודע בכינויו "שפנדאו". ה"שפנדאו" היה, ועודנו מקלע מוצלח כל כך שעד היום הוא נמצא בשימוש צבאות נאט"ו (גרמניה, איטליה ויוון) המעדיפים אותו על פני המא"ג של FN!

 

 




מגל”רהרשמו חינם ל"כובע טמבל – שבועון לנוסטלגיה והיסטוריה ישראלית"
שתף 

אחד הפריטים שקיבל כל מתגייס לצה"ל בבקו"ם היה מברשת הגילוח.

עד מהרה עמדו החיילים על סגולותיה של אותה מברשת להוציא את גרגרי החול והאבק אפילו מהחריצים העקשניים ביותר מרובי ה-FN, וכך נולד המושג מגל"ר, שפירושו: מברשת גילוח לרובים.




מנה לחיילהרשמו חינם ל"כובע טמבל – שבועון לנוסטלגיה והיסטוריה ישראלית"
שתף 

ב"מנה לחייל" שחולקה אחת לשלושה חודשים קבלו החיילים בין היתר סכיני גילוח .

בתחילה היו אלה סכיני "אוקבה" מצ'וקמקים שהספיקו כ"א לארבע תגלחות רצופות ייסורים. מאוחר יותר הגיעה הקידמה לצה"ל בדמות סכיני "פרמה-שארפ" עשויים פלדת אל-חלד, שהיו הרבה יותר רחומים וחנונים...




מנה לחיילתהרשמו חינם ל"כובע טמבל – שבועון לנוסטלגיה והיסטוריה ישראלית"
שתף 

ה"מנה לחיילת" היתה מארז קוסמטי שניתן היה לקנות בשק"ם במחיר מוזל וכלל 3 מוצרים של חברת הלנה רובינשטיין: חלב פנים, מי פנים, וקרם לחות.




מסטינג..הרשמו חינם ל"כובע טמבל – שבועון לנוסטלגיה והיסטוריה ישראלית"
שתף 

 

השם "מֶסְטִינְג" מקורו בשיבוש המונח האנגלי Mess Tin, כלומר, פחית אוכל בתרגום חפשי.

המסטינג הצה"לי, או "פנך" בשמו העברי התקני (איך מבטאים את זה, לעזאזל?!) הגיע אלינו בירושה מהצבא הבריטי והוא הורכב בעצם משני מסטינגים מלבניים עשויים אלומיניום או בדיל, עם ידיות מתקפלות, שהיו משתלבים זה בתוך זה. ומאחר שכל דבר בצה"ל מורכב, כידוע, משלושה חלקים, הצטרף למסטינגים הנ"ל גם ספל, בתחילה מאלומיניום ואח"כ מפלסטיק.

עד סוף 1966 היו המסטינגים בגדר "ציוד אישי" שנופק לחיילים בבקו"ם. (החיילים הדתיים היו חותמים על שתי שתי ערכות: בשרית וחלבית) ומראשית 1967 - ציוד יחידתי שנופק רק לחיילי יחידות השדה.

האכילה במסטינגים היתה חוויה בפני עצמה, שכן תורני חלוקת האוכל היו שופכים למסטינג את כל מרכיבי הארוחה ב"מישמש" אחד גדול: בשר, תוספות, מרק, לחם ופרי לקינוח - הכל בערבוביה. ובתום הארוחה - רחיצת הכלים בצוותא ליד הברזיות או עוקב המים, כשאת מקום הסבון ממלא חול מאדמת המולדת. מכאן נולד הביטוי "אכלנו מאותו המסטינג", כלומר, חברים בלב ובנפש.

  

 

 


 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

ב"שיר חיילים" של י. גמזו / ו. מרדית', שנכתב בתקופת מלחמת ששת הימים, שר שמעון בר: "...לצנחנים, לחי"ר ולסיירים / באמבוש או בפטרול המפרך / לחבר'ה במשלטים ת'מסטינגים נרים / ונאמר א'בראבו ועוד איך !...".



מטבעות לשון:

אכלנו מאותו מסטינג
ביטוי לחברות אמיצה, לקשר חזק בין שני אנשים, כיאה לאלה שבתקופת הצבא חלקו בניהם את המזון. לעיתים השימוש במטבע לשון זה היה אמת לאמיתה ולעיתים - התרברבות.
"...אריק שרון?...אני והוא אכלנו מאותו המסטינג...".

האיור מתוך הספר אבא שלך לא זגג -סלנג בניחוח נוסטלגי, דייויד סלע / הוצאת מודן.
מאייר: אמי רובינגר




נפוליאונצ`יקהרשמו חינם ל"כובע טמבל – שבועון לנוסטלגיה והיסטוריה ישראלית"
שתף 

הנפוליאונצ'יק היה הכינוי לו זכה התותח הראשון בצה"ל.

היה זה תותח הרים צרפתי בקוטר 65 מ"מ שיוצר בראשית המאה ה-20. חמשת הנפוליאונצ'יקים הראשונים הוברחו ארצה ערב הכרזת העצמאות, ומיד עם הגיעם הועברו לחזית הצפון, שם הכריעו את הקרב על הדגניות והניסו את הסורים מעמק הירדן חזרה לרמת הגולן. בהמשך הגיעו ארצה עוד כ-30 תותחים כאלה והם הופעלו בחזיתות השונות. מספר תותחים הותקנו על סיפון האוניות הראשונות של חיל הים שהוסבו מאניות מעפילים לאוניות מלחמה
.

לאחר המלחמה שמשו הנפוליאונצ'יקים זמן מה לצרכי הדרכה ואימונים ואח"כ יצאו מהשירות.

במפגן צה"ל שנערך באצטדיון רמת גן ב-1958, במסגרת חגיגות שנת העשור, הוצאו הנפוליאונצ'יקים מה"בוידעם" וחיילי חיל התותחנים הפגינו לקהל הרבבות פירוק סוללת נפוליאונצ'יקים לחלקיהם, העברתם ב"אומגה" מצד אחד של האצטדיון לצידו השני, הרכבתם מחדש וירי ארבעה פגזים, אחד מכל תותח.

כיום ידוע על שישה תותחים כאלה שנותרו לתצוגה במוזיאונים ואנדרטאות בארץ.









 
?????? ????? ?? ????????
??????? - ?????? - ??????? - ?????? ?????? - ??????? ??????


??? ?? ?? ???? ??????, ?????, ?????? ????, ?????? ??????? ????? ???? ?? ????? ?????????"???? ????" ???? ????????



כל הזכויות שמורות © לאתר נוסטלגיה אונליין ו/או לבעלי התכנים, הדימויים והתצלומים.