חיפוש:   בכל האתר  בשמות הערכים  בקרדיטים     חפש  |  חיפוש תמונות בנושא:   חפש
   מפת האתר  |   כרגע באתר: 164 מבקרים   |  כניסה לדף האישי    
עורך: דייויד סלע
דבר העורך כתבו לעורך
| עמוד הבית | מי אנחנו | מרכז מידע לגולש | על נוסטלגיה ורטרו | קרדיטים | צרו קשר | גולשים כותבים
 

+   ?????? ????? ?÷?
+   אביזרים וחפצים
+   אוספים ותחביבים
+   אז - וכעת
+   אירועים ושנים
+   ארכיון האישים
+   ארכיון הוידאו
+   ארכיון הכרזות
+   ארכיון המצגות
+   ארכיון הקול
+   אתרי נוסטלגיה
+   בידור ופנאי
+   בקיבוץ
+   בריאות, טיפוח וניקיון
+   בשכונה
+   בתים ומבנים מספרים
+   גלויות בולים וסמלים
+   דירה ובניין
+   היום בהיסטוריה
+   המקום בו גרנו
+   העפלה ועליות לא?י
+   חג ומועד
+   טלוויזיה ורדיו
+   ילדות נשכחת
+   לבוש אופנה והנעלה
+   מוזיקה שיר וזמר
+   מזון ומשקה
+   משחקים וצעצועים
+   נוסטלגיה בצה?ל
+   ספורט
+   ספרות נוסטלגית
+   ספריית יהודה דקל
+   עבודה ומלאכה
+   פוליטיקה ובחירות
+   רדיו נוסטלגיה
+   רכב ותחבורה
+   רשת חברתית
+   שונות
+   שירותי גולש
+   שפה עברית
+   תיאטרון עברי
+   תעשייה עברית
+   תקשורת מדיה ופרסום

האתר מוקדש לזכרו של
 יוסי פשרמן (פשי) ז"ל
2003 – 1954

מעל ל - 1100
סרטוני וידאו נוסטלגיים
בארכיון הוידאו שבאתר

יום העצמאות ה-7
 

הצוללת דקר
 

תל אביב הקטנה
 
 




שונות

אוהליםהרשמו חינם ל"כובע טמבל – שבועון לנוסטלגיה והיסטוריה ישראלית"
שתף 

היום לנים חיילי צה"ל במבני קבע, ובשעת הדחק במבנים טרומיים, בקרוונים, אשקוביות, מכולות ושאר פלאים ארכיטקטוניים. אולם בעבר הלא רחוק היה פתרון הפלא למצוקת הדיור בצה"ל - האוהל, וזאת זמן רב לאחר שאוהלי המעברות נעלמו מנופינו. בכל בסיסי צה"ל היו מאהלים ובהם שכן לבטח מיטב הנוער.

כמו כל דבר בצה"ל, גם האוהלים נחלקו לשלושה סוגים: אוהלים בריטיים, או "הודיים", שצורתם כעין פירמידה מרובעת , הנתמכת בתורן אחד, או שניים, במרכז; אוהלים צרפתיים או "אלג'יריים" (משום מה עוררו האוהלים געגועים לתקופה הקולוניאליסטית) שצורתם מלבנית, והנתמכים על מסגרת צינורות מתכת מסביב, ואחרונים חביבים - אוהלי הסיירים הקטנים המיועדים לשני אנשים (בשנות ה - 60 היו גם אוהלי סיירים לארבעה בצבעים מנומרים). מאוחר יותר נוסף לאלה גם "אוהל רוסי" עם בטנה כפולה ותרנים הגבוהים.
האוהלים הגדולים היו ניתנים גם לחיבור ביניהם ליצירת "מבני ציבור" גדולים כמו חדרי אוכל, מתקני אפסנאות וכו'. חשיבות מיוחדת נודעה לאוהל התאג"ד (תחנת איסוף גדודית), אשר שימש כמרפאה, וחיבור של מספר אוהלי תאג"ד הפך בתנאי קרב לבית חולים שדה.
בקיצור - באותם שנים היינו כולנו בדווים, יושבי אוהלים, והאמת, זה לא היה נורא כל-כך.

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 


 

 

בשיר "היי טיריליי" של נעמי שמר, שרה להקת "בצל ירוק":
"...
שמע כל זאת אחי הטוב / באוהל סיירים / היי טיריליי... / בתוך יתד באוהלו / ניקב שמונה חורים / היי טיריליי...".


ב"שיר הלגיונות"  של  י. אורלנד / מ. זעירא, להקת הבריגדה שרה: 
"...צבא, צבא, מה טובו אוהליך! / צבא, צבא, מה רבו חייליך! / צעד, צעד, גאה ורם קומה, / בשיר המגינים על החומה!..."


"...במקום בו ניצבו ה
אוהלים ההודיים העלובים שלנו, עומדים היום מבני מגורים של ממש, עם ארונות ומיטות ומזרנים. פה ושם אני אפילו מגלה מזגן!..".
מאיר שלו: בחזרה לסיירת גולני ("במחנה", ערה"ש תשמ"ט).




אותות ותעודותהרשמו חינם ל"כובע טמבל – שבועון לנוסטלגיה והיסטוריה ישראלית"
שתף 

אות הכושר

בשנות ה - 50 ועד לשנות ה - 70 היו נהוג בצה"ל מבחן אותו עבר כל חייל במהלך הטירונות: אות הכושר (או בשמו הרשמי: אות היכולת הגופנית).
המבחן כלל ריצה ומעבר מסלול מכשולים עם חגור (כולל את חפירה), רובה וקסדה.
האות ניתן בשתי רמות: כסף למצטיינים וארד לבינוניים, ונענד על דש הכיס הימני.
בהמשך המסלול הצבאי עברו את המבחן הזה שוב, חניכי קורסי מ"כים וקורסי קצינים.

 

אות הקלע

אות הקלע היה נהוג בצה"ל  בשנות ה-50 - 70. זהו מבחן אותו עבר כל חייל במהלך הטירונות.
המבחן כלל ירי למטרות דמות המופעלות חשמלית בשלושה טווחים: 100, 200 ו-300 מטר, ובשלושה מצבים: עמידה (מתוך שוחה), שכיבה וכריעה.
האות ניתן בשתי רמות: כסף למצטיינים וארד לבינוניים, ונענדו על דש הכיס הימני. בהמשך המסלול הצבאי עברו את המבחן הזה שוב חניכי קורסי מ"כים וקורסי קצינים.

 

אות הגבורה

לקראת תום מלחמת העצמאות החליטה ממשלת ישראל כי יש להעניק אותות הצטיינות לחיילים שגילו גבורה עילאית בשדות הקרב. אלפי מכתבי המלצה ניתנו ע"י מפקדי היחידות הלוחמות, אולם ראש הממשלה ושר הביטחון דוד בן גוריון החליט כי במסגרת "יום הצבא" הקרב, שנקבע ל - כ' בתמוז תש"ט, יוענקו "לעת עתה" רק 12 אותות, כמניין שבטי ישראל.
נקבע כי האות ייקרא "אות הגבורה" (שהוא "אות ההצטיינות הנעלה ביותר אשר לצבא ההגנה לישראל") ונושאו ? "גיבור ישראל" (על משקל התואר הסובייטי "גיבור ברית-המועצות"). צורת האות נקבעה כסמל זהב של מדינת ישראל, על סרט אדום. נקבע גם כי כל העונד את אות הגבורה יהיה זכאי לכך שכל חיילי וקציני צה"ל, לרבות הרמטכ"ל, יחוייבו להצדיע לו תחילה.

 

אות החרמ"ש

ב-1973 הנהיג צה"ל אותות חדשים ללוחמי השריון: אות הטנקיסט (הידוע כיום בכינויו ה"צפרגול") ואות לוחם החרמ"ש.
בעוד שאות הטנקיסט נותר שריר וקיים עד היום, אות לוחם החרמ"ש לא נקלט, ועד מהרה הוא יצא מהתקן.




אפסון נשק ביציאההרשמו חינם ל"כובע טמבל – שבועון לנוסטלגיה והיסטוריה ישראלית"
שתף 

היום מקובל כמובן מאליו שמרגע שחייל מקבל נשק הוא צמוד אליו 24 שעות ביממה: בשכבו ובקומו, בצאתו ובבואו.

ובכן, עד מלחמת ששת הימים נאסר על החיילים באיסור חמור לשאת נשק בחופשה!
לפני היציאה הביתה היה על כל חייל לנקות ולצחצח את נשקו טיפ-טופ, ולאחר שהנ?ש???ק בדק ונתן את האוקיי היה עליו לשמן את הנשק (לרוב בשהוא כבר על מדי א') ולהפקידו בנשקיה עד שובו מהחופשה. אם מישהו רצה לצאת עם הנשק הביתה היה עליו לבקש זאת במיוחד מהמ"פ, להסביר ולנמק בדחילו ורחימו (בד"כ לצורך יציאה לטיול בחופשה) ואז היה מסומן על ה"פס" שלו האישור המיוחל: "רשאי לשאת נשק".
לאחר מלחמת ששת הימים, בוטל האיסור על נשיאת נשק בחופשה - בתחילה לגבי חיילים ששרתו בשטחים, ואח"כ על כלל הצבא.




גיזרהרשמו חינם ל"כובע טמבל – שבועון לנוסטלגיה והיסטוריה ישראלית"
שתף 

"הגיזר" היה איש צוות של תותח. הגיזרים היו החיילים אשר מתפקידם היה להביא את הפגז אל לוע התותח, לדחוף אותו בעזרת מוט מיוחד אל תוך הלוע, ולאחר הירי לפתוח את הסוגר ולשלוף את התרמיל החוצה.
היה מדובר בעיקר בתותחי 25 פאונד שטווח הירי שלהם היה 12 ק"מ.
לאחר שנים תותחים אלו הפכו לאלו היורים את ירי הכבוד בטכסים.

התואר "גיזר" נשמר לחפ"שים התותחנים גם בדורות הבאים של החיל, אלה שהפעילו את תותחי ה-155 מ"מ הנגררים ואת התותחים המתנייעים (תומ"תים
) AMX, פריסט ו-M-50, וכן במרגמות הכבדות 120 מ"מ ו-160 מ"מ הנגררות והמתנייעות (מכמ"ת).

להקת חיל התותחנים שרה "גיזר זה גיזר" (י. טהרלב / ב. נגרי):
"...כי גיזר הוא גיזר / ואין מה לתמוה / כי אצלו להעמיס / להרים ולהכניס / זה לא רק תחביב - זה מקצוע
!...".

 

                             סרטון ללא קול




גלויות דואר צבאיהרשמו חינם ל"כובע טמבל – שבועון לנוסטלגיה והיסטוריה ישראלית"
שתף 

בתחילת 2004 החליט צה"ל לבטל את מוסד הדואר הצבאי (ד.צ.), זאת כיוון שהדוא"ל עונה על כל הצרכים, ומשלוח מכתבים דרך הדואר הצבאי הופך להיות מיותר.

אבל, בזמנים ההם ולא לפני שנים רבות כל כך, הדואר הצבאי היה הקשר שלנו לחזית, והקשר בין החזית לעורף. בשנים שבהן טלפון סלולרי לא היה אפילו בספרות המדע הבדיוני, בשנים ההן גם קו טלפון רגיל היה קשה לתפוס, אם היית חייל  "אי שם" (מצ"א...אפשר לקבל קו אזרחי...הלו...לא שומעים...לא שומעים...) אי לכך כתבנו גלויות, מנסים לתמצת על גלויה קטנה את כל מה שהיה לספר.

הדואר הצבאי לא היה תמיד יעיל ביותר, לעיתים היינו מגיעים לחופשה והגלויה עדיין עשתה את דרכה מאי שם בסיני, אבל מראה הגלויה המבצבצת מתיבת הדואר, זאת עם החותמת המשולשת של ד.צ. - הייתה מראה משמח לכל מי שהמתין לשמוע מהבן, מהחבר, מהבעל, בתקופות בהן הכל הלך הרבה יותר לאט.

 

 

 

 


 

 

 

 

 

 


 


 

 

 

 

 

 

 

 

מעבר לתצוגת אוסף גלויות דואר צבאי




הטובים לטיסהרשמו חינם ל"כובע טמבל – שבועון לנוסטלגיה והיסטוריה ישראלית"
שתף 


ב - 1960 יצא חיל האוויר בסיסמה חדשה לעידוד ההתנדבות לצוותי האוויר: "הטובים לטייס".
הוגה הסיסמה היה עורך בטאון חיל האוויר דאז משה (פומי) הדר, והיא אומצה בהתלהבות ע"י מפקד החייל באותם הימים, האלוף עזר ויצמן.

הסיסמה הופצה בכרזות, מודעות בעיתונים, עלונים לנוער לפני גיוס וכו', והיא עשתה לה, כמתחייב ממעמדה, כנפיים. עם זאת קמו לה גם מתנגדים לא מעטים, כמו פרופ' נתן רוטנשטרייך, רקטור האוניברסיטה העברית, שמצאו בה יותר מנימה אליטיסטית ומיליטריסטית. בעקבות הצלחת הסיסמה יצאו גם יחידות התנדבות אחרות בצה"ל בסיסמאות משלהן כמו "אחרי לצנחנים", "מקומך עמנו" (קורס חובלים) ועוד, אולם אף אחת מהן לא זכתה לאותה פופולריות של "הטובים לטייס".
מאוחר יותר נפוצה גרסת המשך לסיסמה: "הטובים לטייס - הטובות לטייסים", שגם אותה מייחסים לעזר ויצמן - סיסמה סקסיסטית שעוררה את חמתן של הפמיניסטיות באשר הן.

סיסמת "הטובים לטייס" היתה בשימוש בימי כהונתם של האלופים עזר ויצמן ומוטי הוד כמפקדי החייל, והיא ננטשה, רשמית לפחות, ע"י מפקד החייל הבא, בני פלד, שהסכים, הפלא ופלא, שיש חברה טובים גם בחילות אחרים...

בשיר "על כנפי הכסף" כתבה נעמי שמר:
"...על כנפי הכסף רכובים / אבירי הרוח בעבים / העזים והטובים / כבני רשף יגביהו עוף
...".


 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 




הלמניההרשמו חינם ל"כובע טמבל – שבועון לנוסטלגיה והיסטוריה ישראלית"
שתף 

ההלמניה (מהשורש "להלום") היתה כלי עבודה צה"לי מהולל - צינור גלילי ארוך שמוחזק בשתי ידיות, ומשמש לתקיעת ברזלי זווית (בזנ"טים) באדמה.

בצנחנים מצאו להלמניה שימוש ביזארי כלשהו - מרגמת לוף.
מסתבר שההלמניה והלוף היו מתאימים אחד לשני כמו פגז לקנה בהתאמה פנומנלית, ולכן היו לוקחים חזיז עם השהיה של 4.5 שניות, מדליקים ומכניסים להלמניה, מייד בהמשך מכניסים את הלוף ומחכים שנייה לירי שהיה מעיף את הלוף לטווחים דמיוניים של בערך חצי ק"מ.

 

 

 

 




חנות שק”ם.הרשמו חינם ל"כובע טמבל – שבועון לנוסטלגיה והיסטוריה ישראלית"
שתף 

שירות - קנטינות - ומזנונים. חנות חנות שק"ם הייתה חנות ייחודית, בשנים שבהם חיילי קבע היו מקבלים מהצבא פנקסי תלושים, שאפשרו להם לקנות בשק"ם בהנחה.

בשנים הראשונות היו חנויות השק"ם חנויות של מוצרים בסיסיים בלבד, אך במהלך השנים הם נהפכו לבתי כל-בו לכל דבר, ובהם מחלקות רבות בהם סבבו אנשי קבע ומשפחותיהם, שנהנו מהנחה מיוחדת ממחיר כל מוצר, לאחר שנתלשו מפנקסם קופונים בהתאם לגובה ההנחה שנקבעה.

חנות השק"ם הייתה פתוחה עבור המשפחות של חיילי החובה, לאנשי קבע ובעלי פנקסים, והמחירים היו אכן זולים יותר.
כל חייל וחיילת קבל/ה עם הגיוס פנקסי תלושים עבור בני המשפחה, ואחת לשנה ב - 31.3 היה פג תוקפם של הפנקסים הישנים, ובמקומם הונפקו פנקסים חדשים. היו תקופות שהיו משווים מחירים של מוצרים, בעיקר מוצרי חשמל, למחירים של חנות השק"ם שנחשבו לזולים ביותר. אבל במשך השנים ירדה חנות השק"ם מגדולתה, כמעט כל אחד היה יכול להיכנס בשעריה וההנחות הלכו וקטנו עד שנעלמו
בכלל, ושנים לא רבות לאחר מכן נמכרה הרשת ליזם פרטי.

הרשת הוקמה ב-1948 כחלק מצבא הגנה לישראל. ב-1950 עברה לבעלות משרד הביטחון, אך העסיקה חיילים סדירים לצד אזרחים. 

 


 




כף קוף - כף למדהרשמו חינם ל"כובע טמבל – שבועון לנוסטלגיה והיסטוריה ישראלית"
שתף 

בשנות ה - 50 וה - 60 נהוג היה למיין את חיילי צה"ל בלשכות הגיוס ובבקו"ם על פי מצב בריאותם והפרופיל הרפואי שלהם לבעלי כושר קרבי (או בראשי תיבות כף קוף) ולעומתם בעלי כושר לקוי (כף למד), ולהציבם ביחידות השונות בהתאם.

בשירם של י.גמזו / ר.בן-משה, "לילה ראשון בלי אימא" שרה להקת גייסות השריון:
"...איזה "סידור", חברה לצים / איזה תכסיס שקוף! / אל אלוהים, עוד שתיים וחצי... / נו? - / ואני כף קוף..."




מאו מאוהרשמו חינם ל"כובע טמבל – שבועון לנוסטלגיה והיסטוריה ישראלית"
שתף 

"מאו-מאו", שמה של תנועת המחתרת האפריקנית שלחמה נגד הבריטים בקניה, היה כינוי גנאי למתגייסי מחזור מאי שרבים מהם נמנו על שכבות המצוקה ("עם חלכה"), בניגוד למתגייסי אוגוסט (התיכוניסטים) ונובמבר (הקיבוצניקים).




מבצע מלבישהרשמו חינם ל"כובע טמבל – שבועון לנוסטלגיה והיסטוריה ישראלית"
שתף 

אנא שלחו אלינו חומר בנוגע לערך זה.




מועדונית הועד למען החיילהרשמו חינם ל"כובע טמבל – שבועון לנוסטלגיה והיסטוריה ישראלית"
שתף 

אנא שלחו אלינו חומר בנוגע לערך זה.









 
?????? ????? ?? ????????
??????? - ?????? - ??????? - ?????? ?????? - ??????? ??????


??? ?? ?? ???? ??????, ?????, ?????? ????, ?????? ??????? ????? ???? ?? ????? ?????????"???? ????" ???? ????????



כל הזכויות שמורות © לאתר נוסטלגיה אונליין ו/או לבעלי התכנים, הדימויים והתצלומים.