חיפוש:   בכל האתר  בשמות הערכים  בקרדיטים     חפש  |  חיפוש תמונות בנושא:   חפש
   מפת האתר  |   כרגע באתר: 148 מבקרים   |  כניסה לדף האישי    
עורך: דייויד סלע
דבר העורך כתבו לעורך
| עמוד הבית | מי אנחנו | מרכז מידע לגולש | על נוסטלגיה ורטרו | קרדיטים | צרו קשר | גולשים כותבים
 

+   ?????? ????? ?÷?
+   אביזרים וחפצים
+   אוספים ותחביבים
+   אז - וכעת
+   אירועים ושנים
+   ארכיון האישים
+   ארכיון הוידאו
+   ארכיון הכרזות
+   ארכיון המצגות
+   ארכיון הקול
+   אתרי נוסטלגיה
+   בידור ופנאי
+   בקיבוץ
+   בריאות, טיפוח וניקיון
+   בשכונה
+   בתים ומבנים מספרים
+   גלויות בולים וסמלים
+   דירה ובניין
+   היום בהיסטוריה
+   המקום בו גרנו
+   העפלה ועליות לא?י
+   חג ומועד
+   טלוויזיה ורדיו
+   ילדות נשכחת
+   לבוש אופנה והנעלה
+   מוזיקה שיר וזמר
+   מזון ומשקה
+   משחקים וצעצועים
+   נוסטלגיה בצה?ל
+   ספורט
+   ספרות נוסטלגית
+   ספריית יהודה דקל
+   עבודה ומלאכה
+   פוליטיקה ובחירות
+   רדיו נוסטלגיה
+   רכב ותחבורה
+   רשת חברתית
+   שונות
+   שירותי גולש
+   שפה עברית
+   תיאטרון עברי
+   תעשייה עברית
+   תקשורת מדיה ופרסום

האתר מוקדש לזכרו של
 יוסי פשרמן (פשי) ז"ל
2003 – 1954

מעל ל - 1100
סרטוני וידאו נוסטלגיים
בארכיון הוידאו שבאתר

יום העצמאות ה-7
 

הצוללת דקר
 

תל אביב הקטנה
 
 



תנועות ומפלגות פוליטיות

מולדתהרשמו חינם ל"כובע טמבל – שבועון לנוסטלגיה והיסטוריה ישראלית"
שתף 

מולדת – תנועה בראשותו של רחבעם זאבי (''גאנדי'') שדגלה בטרנספר-מרצון של ערביי ישראל ובשלמות הארץ.

הוקמה ב-1988 בשם ''מולדת – תנועת נאמני ארץ ישראל ויוצאי התחייה'' ע''י אלוף (מיל.) רחבעם זאבי, כמפלגת ימין ציוני המורכבת הן מחילוניים והן מדתיים. דוגלת בפתרון הסכסוך הישראלי-פלסטיני באמצעות טרנספר מרצון. (סימנה בבחירות – האות ט', המסמנת טרנספר).

בשנת 1991, בעת מלחמת המפרץ, הצטרפה מולדת לממשלת יצחק שמיר והיו''ר-המייסד רחבעם זאבי נתמנה לשר-בלי-תיק. בשנת 1992 פרשה מולדת מהממשלה, עקב התנגדותה לקיום שיחות על מהות האוטונומיה בין נציגי ממשלת ישראל לבין המשלחת הפלשתינאית לועידת מדריד. בבחירות 1992 זכתה מולדת ב-3 ח''כ. בשנת 2001 הצטרפה מולדת לממשלה, וזאבי נתמנה לתפקיד שר התיירות. באותה שנה נרצח ע''י מחבלים מהחזית העממית. לאחר הרצח נבחר ליו''ר התנועה הרב בנימין (בּ?נ?י) אילון, שגבר בהתמודדות על יפתח-פלמ''ח-זאבי, בנו של המנהיג שנרצח. מאז 1999 (כנסת 15) התמודדה מולדת במסגרת האיחוד-הלאומי וזכתה ב-2 ח''כ (רחבעם זאבי וּב?נ?י אלון), וכך גם בכנסת ה-16 (2003 – בני אלון ואריה אלדד) וכן גם בכנסת ה-17 (2006) ואילו בכנסת ה-18
מ-2009 מייצג אותה רק ח''כ 1 - אורי בנק.

למעבר לתצוגת הכרזות המלאה של המפלגה




מוקד - ק”נהרשמו חינם ל"כובע טמבל – שבועון לנוסטלגיה והיסטוריה ישראלית"
שתף 

גוש פוליטי שהוקם לקראת הבחירות לכנסת השמינית.
בגוש השתתפו תנועת "תכלת אדום" ו"המפלגה הקומוניסטית הישראלית".




מורשההרשמו חינם ל"כובע טמבל – שבועון לנוסטלגיה והיסטוריה ישראלית"
שתף 

רשימה דתית, שהוקמה לקראת הבחירות לכנסת ה-11 (1984) ע''י שותפות של פועלי-אגודת-ישראל (פא''י) ומחנה-הציונות-הדתית (מצ''ד). הרשימה המשותפת זכתה ב-2 ח''כ בכנסת ה-11. כיהנו מטעמה בכנסת הרב דרוקמן (מצ''ד) והרב אברהם ורדיגר (פא''י).

בשנת 1986 חזרו דרוקמן ומצ''ד למפד''ל – ופא''י התמזגה ב-1988 עם אגודת ישראל.     בכך סיימה סיעת ''מורשה'' את דרכה.   




מזרחיהרשמו חינם ל"כובע טמבל – שבועון לנוסטלגיה והיסטוריה ישראלית"
שתף 

תנועה דתית-לאומית ציונית שנוסדה בשנת 1902 והתקיימה כמפלגה עצמאית עד שנת 1956.

היא הייתה שותפה בכל ההנהלות הציוניות לאחר 1921 ובכל ממשלות ישראל עד 1956. הקו המדיני והחברתי של התנועה היה מתון ועיקר עניינה היה לדאוג לצורכי הציבור הדתי-לאומי ולצביון דתי מסוים של המדינה. בבחירות לאספה המכוננת (הכנסת הראשונה) התמודדה במסגרת החזית הדתית המאוחדת ובבחירות לכנסת השנייה באופן עצמאי. בשנת 1956 הקימה יחד עם תנועת הפועל המזרחי את המפד”ל.

בכנסת ה-2 כיהנו בה: שלמה-ישראל בן-מאיר (רוזנברג), מרדכי (מקס) נורוק ודוד-צבי פנקס.

 

 




מחנה הציונית הדתית - מצ”דהרשמו חינם ל"כובע טמבל – שבועון לנוסטלגיה והיסטוריה ישראלית"
שתף 

מפלגה ציונית-דתית.

הוקמה בשנת 1983 ע''י חברי מפד''ל שפרשו ממפלגתם, על שום שהמפלגה נשארה בקואליציה הממשלתית גם לאחר פינוי חבל ימית (במסגרת הסכם השלום עם מצרים). בראש הפורשים מסיעת מפד''ל עמד הרב חיים דרוקמן. בבחירות לכנסת האחת-עשרה (1984) התמודדו יחד עם פועלי אגודת ישראל ברשימה משותפת בשם ''מורשה''. זכו ביחד ל-2 ח''כ, מהם 1 לנציג מצ''ד (הרב חיים דרוקמן).
ב-29.7.1986  פרשה מצ''ד מסיעת ''מורשה'' וחזרה למפד''ל.




מחנה רדיקלי ישראלי - מר”יהרשמו חינם ל"כובע טמבל – שבועון לנוסטלגיה והיסטוריה ישראלית"
שתף 

סיעה שהקים חבר הכנסת אורי אבנרי במהלך הכנסת ה-7, לאחר שסיעת העולם הזה-כוח חדש התפצלה. בבחירות לכנסת ה-8 התמודדה מר”י במסגרת רשימת שי”ח (שמאל ישראלי חדש), אך זו לא עברה את אחוז החסימה.




מחנה של”יהרשמו חינם ל"כובע טמבל – שבועון לנוסטלגיה והיסטוריה ישראלית"
שתף 

רשימה שהוקמה לקראת הבחירות לכנסת ה-9, שהייתה מורכבת מקבוצות יהודיות מהשמאל שכללו את מוקד, מר”י, ברית השמאל הסוציאליסטי העצמאי וכמה חברים מהפנתרים השחורים.
הרשימה זכתה לשני מושבים והנהיגה שיטה של רוטציה בין חבריה. בשלהי הכנסת ה-9 פרש אחד מחבריה - חבר הכנסת סעדיה מרציאנו - והצטרף לשוויון בישראל-פנתרים.

בכנסת ה-9 כיהנו בה: אורי אבנרי (אוסטרמן), אריה לובה אליאב (ליפשיץ), ווליד חאג`-יחיא (צאדק), סעדיה מרציאנו ומאיר פעיל (פילבסקי).




מימדהרשמו חינם ל"כובע טמבל – שבועון לנוסטלגיה והיסטוריה ישראלית"
שתף 

התנועה הוקמה בשנת 1988 ע''י הרב יהודה עמיטל, ראש ישיבת הר-עציון {מימד = ראשי תיבות של מדינה יהודית מדינה דמוקרטית}. בשנת 1999 נבחר לראשונה נציג מימד לכנסת (הרב מיכאל מלכיאור). הוא נבחר במסגרת רשימת ''ישראל אחת'' בראשות אהוד ברק.

למעבר לתצוגת הכרזות המלאה של המפלגה




מעגלהרשמו חינם ל"כובע טמבל – שבועון לנוסטלגיה והיסטוריה ישראלית"
שתף 

השם המלא ''המעגל הראשון''.
רשימה ימנית-לאומנית, שנכשלה בנסיונה להיכנס לכנסת התשיעית, ונעלמה מהנוף הפוליטי.




מערך עבודה - מפ``םהרשמו חינם ל"כובע טמבל – שבועון לנוסטלגיה והיסטוריה ישראלית"
שתף 

המערך - מפלגת העבודה הישראלית ומפלגת הפועלים המאוחדת (בקיצור: מערך עבודה-מפ''ם).

המערך עבודה - מפ''ם הוקם בשנת 1969 כשותפות בין מפ''ם למפלגת העבודה בבחירות לכנסת ולהסתדרות. סימנו של מערך זה היו האותיות אמת (א' היתה האות ההיסטורית של מפא''י, מ' היתה האות ההיסטורית של מפ''ם, ו-ת' היתה האות הראשונה מהסימן ''תו'' של מפלגת אחדות העבודה פועלי - ציון).

למערך היה רוב מוחלט בכנסת (63 מתוך 120 ח''כ), ובהסתדרות. בבחירות לכנסת השביעית (28 באוקטובר 1969) קיבל המערך 46.2% מהקולות = 632,035 בוחרים = 56 חברי-כנסת, והקים קואליציה ממשלתית בראשות גולדה מאיר (שנבחרה לראשות - הממשלה אחרי שנפטר ראש - הממשלה לוי אשכול ב - 26 בפברואר 1969).

המערך עבודה - מפ''ם חדל מלהתקיים לאחר שכוננה (ב - 14 בספטמבר 1984) ממשלת אחדות לאומית (''עבודה'' - ליכוד) בעקבות תיקו (שוויון כוחות) בבחירות בין שתי המפלגות הגדולות. מפ''ם התנגדה עקרונית לכל קואליציה עם ה''ליכוד'' הימני - לאומני, ולכן פרשה מהמערך. 

 

 

בקרו בעמוד הפייסבוק של אתר נוסטלגיה אונליין




מפ”םהרשמו חינם ל"כובע טמבל – שבועון לנוסטלגיה והיסטוריה ישראלית"
שתף 

 

סקירה כללית

מפ"ם (ראשי התיבות של "מפלגת הפועלים המאוחדת") הייתה מפלגה ציונית סוציאליסטית אשר הוקמה בשנת 1948 כאיחוד בין "מפלגת פועלים השומר הצעיר" ובין "התנועה לאחדות העבודה פועלי ציון".

מפ"ם הייתה הסיעה השנייה בגודלה בכנסת הראשונה (19 ח"כים) והאופוזיציה הראשית לממשלתו של דוד בן-גוריון. באותו זמן הזדהתה בכל עם ברית המועצות ועם התנועה הקומוניסטית העולמית, פרט לנושא של יחס התנועה הקומוניסטית לציונות, לגביו סברה שהייתה טעות של התנועה הקומוניסטית, אשר תתוקן עם הזמן.

ב-1954 פרשו מהמפלגה אנשי "אחדות העבודה" בעקבות מחלוקת בשאלת היחס לברית המועצות ונותרו בה יוצאי "השומר הצעיר". בצורתה זו התמודדה מפ"ם כמפלגה עצמאית מהכנסת השלישית (1955) עד לכנסת השישית (1965) ומנתה 8-9 ח"כים, הייתה שותפה בממשלות בהנהגת מפא"י. לקראת הבחירות  לכנסת השביעית (1969) יצרה סיעה משותפת עם מפלגת העבודה בשם "המערך של מפלגת העבודה הישראלית ומפלגת הפועלים המאוחדת" או מערך עבודה- מפ"ם , (שכונתה בקיצור בשם המערך, והייתה הסיעה השנייה בכינוי זה, לאחר "המערך לאחדות פועלי ארץ ישראל" שקדם לה, בין מפא"י לבין אחדות העבודה - פועלי ציון), אולם שמרה על מסגרתה העצמאית כמפלגה.

מתכונת זו התקיימה עד 1984, לאחר הבחירות לכנסת ה-11, כאשר מפ"ם פרשה מן המערך בעקבות הקמת ממשלת האחדות הלאומית וחזרה להיות סיעה עצמאית ואופוזיציה משמאל למפלגת העבודה. בבחירות לכנסת ה-12 (1988) זכתה בשלושה מנדטים. בשנת 1992 הצטרפה לרצ ושינוי במסגרת רשימת מרצ. משנת 1997 מרצ הפכה למפלגה מאוחדת ומפ"ם הפסיקה להתקיים כמפלגה עצמאית.

כיום ניתן לזהות בתנועת מרצ את ממשיכתה של מפ"ם מבחינה רעיונית, אם כי אנשי מפ"ם מהווים אך חלק מתנועה זו המאחדת את אנשי רצ, מפ"ם, חלק משינוי וכן פורשי מפלגת העבודה בראשות יוסי ביילין. למפ"ם תפקיד היסטורי חשוב בתקופת ראשית שנות המדינה, אך התפתחויות כגון שקיעתו של הקיבוץ, ירידת קרנו של הסוציאליזם בעקבות נפילת הגוש הקומוניסטי, והתפתחויות פוליטיות ודמוגרפיות נוספות הביאו לכך שאין לה קיום עצמאי, אלא במסגרת מפלגת מרצ, שייצוגה בכנסת מצומצם.

 

 

שורשים אידיאולוגיים ופוליטיים משנות ה-30 והלאה
בשנות השלושים של המאה ה-20 עבר היישוב העברי בארץ ישראל סידרה של טלטלות פוליטיות ואידיאולוגיות. בקרב תנועת הפועלים נסתמנו שני כיוונים מרכזיים. הראשון, שאותו ייצגה מפא"י, הנו הכיוון הממוסד והפרגמאטי, אל מול הכיוון המהפכני, הרדיקלי, אליו הובילו אחרים.

מפא"י נוסדה בשנת 1930 מאיחוד מפלגות הפועל הצעיר ואחדות העבודה. איחוד זה הותיר מחוץ לשורות המפלגה החדשה את המפלגות "מפלגת השומר הצעיר" ו"פועלי ציון שמאל". "השומר הצעיר" לא עמדה מחוץ למחנה ולא פרשה מן ההסתדרות הציונית העולמית (כמו "פועלי ציון שמאל" והתנועה הרוויזיוניסטית). "מפלגת השומר הצעיר" ו""פועלי ציון שמאל", נשארו במסגרת ההסתדרות והמשיכו ליטול חלק במוסדות היישוב המאורגנים ובתנועות ההגנה הממוסדות. עם זאת הן ראו עצמן כממשיכות את מלחמת המעמדות באמצעות "בניין הארץ" ו"חלוציות", תוך שהן משלבות את תורתו של דב בר בורוכוב עם יסודות מרקסיסטיים לניניסטיים. חילוקי הדעות נגעו לעצם שאלות היסוד שעמדו אז במבחן - אנשי השומר הצעיר תמכו במדינה דו-לאומית כפתרון לבעיות השעה. אנשי מפא"י הסתייגו מכך. אנשי השומר הצעיר ראו עצמם כבעלי זיקה שאינה ניתנת לניתוק לברית המועצות ולעומד בראשה סטלין, דבר שהיה רחוק ממחשבתם של מנהיגי מפא"י כדוד בן-גוריון וברל כצנלסון. אנשי השומר הצעיר פעלו במספר ארגונים, בין היתר במסגרת מפלגה עירונית שנקראה "הליגה הסוציאליסטית" אשר קמה בשנת 1936, אם כי עיקר כוחם היה במסגרת הקיבוצים.

בבחירות לוועידת ההסתדרות שנערכו בשנת 1941 זכו אנשי מפא"י בכ-70% מן הקולות, בעוד שאנשי השומר הצעיר, פועלי ציון שמאל, ו"הליגה הסוציאליסטית" זכו בכ-25% מן הקולות.

במפא"י עצמה קמו ועלו קולות שמאליים, של חלק מאנשי תנועת "אחדות העבודה" שהתרכזו בעיקר במסגרת "הקיבוץ המאוחד" וכן בקרב כמה חוגים שמאליים עירוניים נלווים. מתחים אידיאולוגיים בין אנשי האינטרנציונליזם הפועלי , בראשות יצחק טבנקין, לבין דוד בן-גוריון, אשר החל לחשוב במונחים "ממלכתיים", אשר היה בהם כדי להסיט הצידה את האינטרסים הצרים של הפועלים ושל אנשי הקיבוצים, לקראת הקמת המדינה ועיגון מוסדותיה, כמו גם יריבויות אישיות בין אנשי העלייה השנייה ואנשי העלייה השלישית הביאו בשנת 1944 לפרישת "סיעה ב' בראשותו של טבנקין ממפא"י. בשנת 1946 התאחדו אנשי טבנקין ואנשי "פועלי ציון שמאל" ליצירת מפלגת "התנועה לאחדות העבודה פועלי ציון". בתחום המדיניות הציונית היה הבדל גדול בין מפלגה זו לבין "השומר הצעיר". בעוד "השומר הצעיר" דגל במדינה דו-לאומית - מפלגת "אחדות העבודה - פועלי ציון" דרשה לפעול להקמת מדינה יהודית בכל ארץ ישראל והתנגדה לקו של בן-גוריון שדרש הקמת מדינה יהודית לאלתר אף במחיר חלוקת הארץ. רק סמוך ל-14 במאי 1948 הצליח בן-גוריון להביא לתמיכת שתי מפלגות אלה בהחלטה על הכרזת העצמאות ועם הקמת המדינה נראתה המחלוקת הקשה בין שתי המפלגות בנושא אופי הפתרון המדיני לשאלת הבית הלאומי היהודי כבלתי רלוונטית.

הקרבה האידיאולוגית בין מפלגת "אחדות העבודה - פועלי ציון" ובין מפלגת "השומר הצעיר" ביתר התחומים (מלחמת מעמדות, מרקסיזם, תמיכה בברית המועצות), הביאה בשנת 1948 לאיחודן תחת השם "מפ"ם" - מפלגת הפועלים המאוחדת. כך הוקמה מפ"ם בחודש ינואר 1948. הניגודים שהיו בין המפלגות - נטייתם של אנשי "אחדות העבודה" לאקטיביזם ביטחוני (מקץ שנים רבות יהיו אנשים כטבנקין וישראל גלילי בין אנשי "ארץ ישראל השלמה") אל מול הפשרנות המדינית של אנשי השומר הצעיר - שנראו כבלתי רלוונטיים (לאחר החלטת האו"ם בדבר חלוקת הארץ, פרוץ מלחמת העצמאות וההכרזה על הקמת מדינת ישראל) באו לידי ביטוי מאוחר יותר ותרמו לפירוק השותפות בשנת 1955.


בימי ראשית המדינה
באפריל 1948, בסמוך להכרזה על הקמת מדינת ישראל, הוקמה "מועצת העם", גוף שקדם לכנסת, והמפלגות השונות היו מיוצגות בו על פי ייצוגן במוסדות הלאומיים, ומתוך מועצת העם הוקמה "מנהלת העם", מעין ממשלה זמנית בראשה עמד דוד בן-גוריון, אל הגוף החדש הצטרפה אף מפ"ם, וקיבלה בה שני חברים מתוך 13 החברים שהיו במנהלה. משמעות הדבר הוא כי מפ"ם הייתה בקואליציה עם מפא"י בממשלה הזמנית שכיהנה בחודשים הראשונים של המדינה, אם כי הוצאה מן הקואליציה ומן הממשלה על ידי בן-גוריון, בשל תמיכתה בגוש הקומוניסטי שבהנהגת סטלין, מיד עם הקמת הממשלה הראשונה לאחר הבחירות לכנסת הראשונה. לפני קום המדינה ובחודשים הראשונים לאחר הקמתה הייתה מפ"ם למעשה חלק מן הממסד, ובימיו הראשונים של צה"ל היו רבים ממפקדיו הבכירים כיגאל אלון, ישראל גלילי ואחרים אנשי מפ"ם. אנשי מפ"ם, ובמיוחד אלה המזוהים עם אחדות העבודה, תמכו בקו תקיף בניהול המלחמה, ועליהם נאמרה האמרה כי הם "רואים את הבעיה הערבית מבעד לכוונת הרובה".

מפ"ם בתקופה זו הייתה מפלגה מגובשת, בעלת עיתון יומי משלה, "על המשמר", שהחל לצאת לאור בתקופת מלחמת העולם השנייה ואשר בעמודו הראשון הופיעה הסיסמה "לציונות, לסוציאליזם, ולאחוות העמים", שהם שלושת ערכי הליבה של "השומר הצעיר". ילדי הקיבוצים למדו בבתי ספר השייכים ל"זרם העובדים" בהם הייתה השפעת האידיאולוגיה המפ"מית חזקה ("זרם העובדים" בוטל עם חקיקת חוק חינוך חובה בשנת 1953). לילדים הוציאה מפ"ם אף שבועון בשם "משמר לילדים", שהתחרה ב"דבר לילדים" שבועון הטף של ההסתדרות (שמפ"ם אמנם השתייכה אליה, אך נשלטה וכוונה על ידי מפא"י). למפלגה הייתה אף הוצאת ספרים משלה, ספרית פועלים. מבסיס כוחה העצמאי בקיבוצים, נראה היה כי המדובר במפלגה הראויה לשמש כאלטרנטיבה שלטונית לכל דבר.


מפ"ם וסטלין
ביקורת קשה נמתחה על תמיכתה הבלתי מסויגת של מפ"ם בסטלין (פרט להסתייגותה מ"אי-הבנה" של סטלין בנושא הציונות). ביטויי התמיכה הגיעו לשיא בסיקור מות סטלין ב"על המשמר". יש לזכור כי בתקופה זו, שמיד לאחר הקמת המדינה, נחשב סטלין על ידי רבים לידיד גדול של היישוב העברי. היה זה סטלין אשר אנשיו לחמו כנגד היטלר, ושחררו את מחנה אושוויץ. היה זה סטלין אשר הורה לנציגיו באו"ם להרים את ידם בעד הקמת מדינת ישראל, ובכך אפשר את הקמתה, והיה זה סטלין אשר היה בין הראשונים שהכירו במדינה הצעירה. עובדות אלה האפילו אצל אנשי מפ"ם על התנגדותו רבת השנים של סטלין לציונות, על כל פשעיו, שהיו ידועים במידה רבה כבר בתקופה זו, ועל האנטישמיות הברורה שהפגין בשנותיו האחרונות (ובין היתר במשפטי פראג, ברדיפתו של רודולף סלנסקי ובמשפט הרופאים). אמנם גם משיקולי "ריאל פוליטיק" יכול היה אדם כמשה סנה להגיע למסקנה כי הקומוניזם הוא עתידו של העולם, וכי למטרה זו על מדינת ישראל לשמור על יחסים טובים עם ברית המועצות מאינטרס אנוכי טהור. זאת, בניגוד לגישתו הפרו-מערבית של דוד בן-גוריון שהתנגד לרצחנות של סטלין ונהג לכנותו "חם הגרוזיני"


מפ"ם בכנסת הראשונה
ב-25 בינואר 1949 התקיימו הבחירות לאספה המכוננת, היא הכנסת הראשונה. בבחירות אלו זכתה מפ"ם בהישג נאה - 19 מנדטים. מפא"י זכתה ב-46 מנדטים. לכאורה, ניתן היה בשילוב זה של מפלגות הפועלים להקים קואליציה יציבה, אשר תיקח את המדינה הצעירה אל כיוון שמאלי, חלוצי, התומך באידיאולוגיה קומוניסטית מובהקת, כפי שראו אנשי המפלגות הפועליות בחזונם. חזונו של בן-גוריון היה שונה. בן-גוריון העדיף את ה"ממלכתיות" על ה"חלוציות" ואת הסוציאליזם הפרגמאטי על פני הקומוניזם שתמכו בו אנשי מפ"ם. עיגונם של מוסדות המדינה, עיצובם בתוואי ממלכתי, והדגשת כוחה של המדינה הצעירה כמדינה, אל מול גופים בעלי זיקה מפלגתית שקמו בתקופת טרום המדינה, ודרשו לשמר את כוחם אף במסגרתה, היו לעדיפות הראשונה שראה בן-גוריון אל מול עיניו. אל מול ניסיונות גופים ומפלגות מימין ומשמאל לשמר כוחות צבאיים עצמאיים או עצמאיים למחצה, נקט בן-גוריון באמצעים תקיפים. הטבעת ספינת הנשק אלטלנה ב-22 ביוני 1948, הייתה בבחינת איתות ברור לכוונותיו של בן-גוריון להכפיף את כל הכוחות הצבאיים לפיקוד אחיד. באוקטובר 1948 הורה בן-גוריון על פירוק הפלמ"ח שנראה כגוף בעל זיקה מפלגתית למפ"ם. חששו של בן-גוריון היה כי אם יצרף את מפ"ם לממשלתו, לא יוכל להנהיג את ה"ממלכתיות" בכל תחומי החיים, בה ראה ערך חשוב בתקופה זו של עיצוב דמותה של המדינה. חשש נוסף היה כי לא יוכל לקיים מדיניות חוץ עצמאית כשלמרכיב כה חשוב בממשלתו יש זיקה לקומוניזם מבית מדרשו הדיקטטורי של סטלין. בשל כל אלו הוקמה הממשלה משילוב של מפא"י, מפלגות דתיות, ומפלגות המצויות מימין למפא"י כ"פרוגרסיבים". אנשי מפ"ם מצאו עצמם באופוזיציה, אם כי לא היו "מוקצים" כחרות ומק"י אשר הוכרזו על ידי בן-גוריון כמצויות מחוץ להסכמה הלאומית הישראלית. יחד עם זאת היו אנשי מפ"ם מחוץ למעגל קבלת ההחלטות, כאשר נדונו, הוחלטו, ונקבעו לדורות שאלות של דת ומדינה, חינוך, שאלות כלכליות ושאלות של מדיניות.

 

 


קרע ופילוג
הניגודים הבסיסיים בין אנשי "אחדות העבודה" ובין אנשי "השומר הצעיר" במפ"ם, אך התגברו ככל שסערת מלחמת העצמאות חלפה, והמפלגה מצאה עצמה באופוזיציה, כאשר אנשי השומר הצעיר דוחפים לכיוון אינטרנציונליסטי ולהזדהות עם מדיניות ברית המועצות, בעוד שאנשי אחדות העבודה, אקטיביסטים ובעלי דעה עצמאית, מתקשים להתיישר לפי קו זה ולעתים מביעים תמיכה במדיניותו של בן-גוריון. בימיה הראשונים של המדינה הביא המתח בין אנשי מפא"י ואנשי מפ"ם למשבר בתנועת הקיבוץ המאוחד, אשר הביא אף לפילוגים בקיבוצים. עם חלוף הזמן החלו אנשי אחדות העבודה רואים יותר ויותר את המשותף בינם ובין אנשי מפא"י, ואת ההבדלים בינם ובין אנשי השומר הצעיר, והאיחוד בין אחדות העבודה והשומר הצעיר החל להראות מלאכותי יותר ויותר.


משפט מרדכי אורן
בשנת 1951 חל קרע במפ"ם בעקבות משפטו בפראג של מרדכי אורן. אורן, שליח השומר הצעיר לפראג, נעצר והואשם בריגול על לא עוול בכפו, באווירה הכללית של ציד מכשפות ששררה בגוש הקומוניסטי בימיו האחרונים של סטלין. אורן היה בשר מבשרה של התנועה, ומעצרו היווה מכה קשה לאמונותיהם של חבריה. יש שטענו כי המדובר בשגיאה, יש שטענו כי המדובר בעלילה, אך שניים מראשיה הבולטים של מפ"ם, משה סנה ויעקב ריפתין, התבטאו בפומבי בזכות מעצרו של אורן והצדיקו את פעולות המשטר הקומוניסטי בפראג. סנה (יחד עם אברהם ברמן ורוסתם בסתוני) פרש מן המפלגה והקים בשנת 1952 את סיעת שמאל, וב-1954 הצטרף למק"י, המפלגה הקומוניסטית הישראלית, אך ריפתין חזר בו והוחזר לשורות התנועה. רק בשנת 1955 שב מרדכי אורן לארץ, לאחר ששוחרר מכלאו, והמשיך בפעילותו במפ"ם, תוך שהוא מצהיר כי החוויות הקשות שעבר בכלא הצ'כי לא ערערו את אמונתו בצדקת הדרך.


פרישת אנשי סנה
פרישתם של אנשי סנה ממפ"ם נראתה לציבור הישראלי הרחב כפעולה שבוצעה מתוך נאמנות עיוורת לסטאליניזם. נראה היה כי סנה ואנשיו העדיפו את האידיאולוגיה הדוגמטית על פני טובתו של אחד מאנשיהם, בשר מבשרם, הנמק בכלא על לא עוול בכפו. פרישת אנשי סנה ממפ"ם לא הביאה לאיחוד השורות עם אנשי אחדות העבודה, אלא להפך, הדגישה את הקרע בין מחנה השומר הצעיר השמאלי, בעל הזיקה לברית המועצות והעיוורון הסלקטיבי באשר לפשעי המשטר הסטליניסטי, ובין אנשי אחדות העבודה. בשנת 1954 הקימו אנשי אחדות העבודה עיתון יומי בשם "למרחב" אשר התחרה עם עיתונה של מפ"ם "על המשמר". אנשי השומר הצעיר דרשו כי הופעת העיתון תיפסק. הייתה זו העילה הרשמית לפרישת אנשי אחדות העבודה ממפ"ם, שנותרה מגובשת

 

בין פרישת אחדות העבודה להקמת המערך
בשנת 1955 הצטרפה מפ"ם לראשונה לקואליציה בראשותו של דוד בן-גוריון, וזאת לאחר שבבחירות לכנסת השלישית קיבלה המפלגה תשעה מנדטים (בעוד שאחדות העבודה קיבלה עשרה). בעוד שבשנים הקודמות ראה בן-גוריון באנשי מפ"ם סכנה, והדבר הגיע לידי כך שהשב"כ התקין מכשירי האזנה לראשי המפלגה, עתה נראה כי עוקצה של הסכנה הוקהה. אירועים פנימיים, כפרישת אנשי סנה, ואירועים בינלאומיים כמותו של סטלין והתנערותה של המפלגה הקומוניסטית של ברית המועצות מן הסטליניזם בועידתה העשרים, גרמו לחשיבה מחודשת בנוגע לכשרותה של מפ"ם להשתתף בקואליציה. תוצאות הבחירות בהן הכפילה מפלגת חירות את כוחה, הביאו למסקנה כי למען שלמות הקואליציה יש לצרף אליה את מפ"ם.

בשנים אלו התגבשה המפלגה כתנועה ציונית סוציאליסטית, בעלת גישה פרגמאטית, ואידיאולוגיה שמאלית מגובשת, הנמצאת מעט שמאלה למפלגת השלטון. בסיס כוחה של התנועה היה הקיבוץ הארצי, ממנו יצאו שני מנהיגיה הגדולים בשנים אלו מאיר יערי ויעקב חזן. אישים אלה הובילו את הקו האידיאולוגי של המפלגה, וניווטו אותה בשנים אלו, וזאת מבלי שהיו חברים בממשלה. הייתה זו דוגמה נדירה בשדה הפוליטיקה הישראלית לשיתוף פעולה בין שני אישים שנחשבו לסמכות עליונה ולמורי הלכה בעיני חברי מפ"ם, אשר פעלו שלא מתוך יריבות, והביאו לאחדות השורות במפלגתם.

האידיאולוגיה המפ"מית בשנים אלו כללה אחווה יהודית ערבית (מפ"ם הייתה המפלגה הציונית הראשונה אשר מטעמה נבחר חבר כנסת ערבי, הוא חבר הכנסת רוסתם בסתוני. חברי כנסת ערבים כמוחמד ותד וחסין פארס ייצגו את מפ"ם במשך שנים רבות, ומפ"ם התנגדה לממשל הצבאי שהושת על ערביי ישראל, ופעלה לביטולו), הפרדה בין דת ומדינה, סוציאליזם, ופשרנות מדינית. גישתה של מפ"ם אל בעיות הביטחון הייתה כי על אף שעל המדינה לשאוף לשלום עם אויביה, עליה להיות מוכנה להגן על עצמה.

 

בנובמבר 1958 הזדעזעו אנשי המפלגה ממעצרו של אחד ממנהיגיה וממנהיגי הקיבוץ הארצי, אהרון "אהרונצ'יק" כהן, באשמת מגע עם סוכן זר, לאחר שנמצא כי כהן יצר מגע עם דיפלומטים סובייטיים. כהן נדון לארבע שנות מאסר.

בשנת 1961 הוקמה ממשלה ללא מפ"ם, לאחר שדרישותיה הקואליציוניות (שהיו רובן במישור הפרסונאלי) לא נענו. מפ"ם שבה אל הקואליציה לאחר הבחירות לכנסת השישית בשנת 1965, לממשלתו של לוי אשכול.


המערך
ככל שחלפו השנים הפכה המפלגה למתונה ופרגמאטית יותר. לאחר מלחמת ששת הימים הביעו מנהיגי המפלגה את דעתם כי יש להחזיק בשטחים שנכבשו במלחמה עד להשגת הסכמי שלום עם מדינות ערב. מפ"ם נראתה כאגף השמאלי של מפלגת העבודה. למצב זה ניתנה גושפנקה בשנת 1969 כאשר הסתפחה מפ"ם למפלגת העבודה ליצירת גוש פרלמנטארי משותף בשם המערך (השני). על אף רצונם של רבים באיחוד מלא של המפלגות, התעקשו אנשי האגף השמאלי במפ"ם לשמור על מסגרות נפרדות.

בממשלות המערך בין 1969 ל-1977 שמרו אנשי מפ"ם על קול עצמאי, שמאלי. היה זה השר ויקטור שם טוב אשר שימש כשר הבריאות בממשלתו של יצחק רבין אשר הכריז בשנת 1974 על "נוסחת יריב - שם טוב" (אותה ניסח ביחד עם אהרן יריב) לפיה על מדינת ישראל לשאת ולתת עם כל גוף המכיר בקיומה ויימנע מטרור. הייתה זו קפיצה מחשבתית בימים בהם לא הכירו ממשלות ישראל בעצם קיומו של עם פלסטיני, ובימים בהם הטרור של ארגון הפת"ח הגיע לשיאים באירועים כגון אסון מעלות. הנוסחה נדחתה בידי ראש הממשלה רבין ונראה, כי הקדימה את זמנה.

עם עליית הליכוד לשלטון, הפך המערך ממפלגת שלטון למפלגת אופוזיציה. במסגרת זו היו אנשי מפ"ם פעילים באופוזיציה לממשלות הליכוד השונות, ובהתנגדות למדיניות הכלכלית הליברלית, למדיניות החוץ ולמלחמת לבנון.


הפרישה מן המערך והאיחוד לתנועת מרצ
בשנת 1984, לאחר שהתיקו בבחירות לכנסת האחת עשרה הביא להקמת ממשלת אחדות לאומית פרשה מפ"ם מן המערך (כן פרש ח"כ יוסי שריד אשר הצטרף לתנועת רצ), מכיוון שסירבה לשבת בממשלה אחת עם הליכוד. מפ"ם נותרה באופוזיציה, שם הייתה השפעתה שולית ביותר, מכיוון שהקואליציה הייתה חזקה מאוד וכללה 97 חברי כנסת. הבחירות לכנסת השתים עשרה היו משמעותיות ביותר בדרכה של המפלגה, שכן זו הפעם הראשונה שהתמודדה באופן עצמאי מאז שנת 1965, כעשרים ושלוש שנים. בבחירות אלו, בהן הנהיגו את המפלגה יאיר צבן וחיים אורון זכתה המפלגה ב-3 מנדטים בלבד, דבר שנחשב להישג בימים ההם, למרות כוחה הרב בשנות ה-50 (פרט לצבן ואורון נבחר לכנסת אף חסין פארס).

במהלך כהונת הכנסת השתים עשרה הפך שיתוף הפעולה בין מפ"ם, רצ ושינוי להדוק יותר ויותר.

לסיכום:
תפקידה ההיסטורי של מפ"ם התבטא בימי בניית המדינה ובמאבק על זהותה האידיאולוגית של המדינה בשנותיה הראשונות, כמו גם שותפותה במסגרת מרצ, ובממשלתו השנייה של יצחק רבין. כיום נראה כי המפלגה, אשר התבססה על בסיס כוח במסגרת הקיבוצים, על סוציאליזם ועל מדיניות של פשרה טריטוריאלית, איבדה את בסיס כוחה בימים של משבר בקיבוצים, עד כדי פירוק המסגרת הקיבוצית במקרים רבים, ומפנה של החברה הישראלית ימינה בעקבות אירועי אינתיפאדת אל אקצה. במסגרת החברה הישראלית כפי שהיא כיום, נראה כי מפלגה זו שהייתה השנייה בגודלה, ובעלת השפעה של ממש בכל תחומי החיים, אינה עוד בעלת יכולת חיות עצמאית, וכי גם במסגרת המאוחדת עם גופים נוספים, בחלקם בעלי שוני מהותי מן האידיאולוגיה המפ"מית, מהווה המפלגה המאוחדת גוף בעל השפעה שולית בפוליטיקה הישראלית.

סוף דרכה של מפ''ם הגיע עם יצירת מסגרת פוליטית משותפת בשם ''מרצ'' (ראשי תיבות מפ''ם + ר''צ) שזכתה בשיא-כוחה ב-12 ח''כ – וירדה בבחירות לכנסת ה-18 (2009) ל-3 ח''כ בלבד.

 

למעבר לתצוגת הכרזות המלאה של המפלגה




מפא”יהרשמו חינם ל"כובע טמבל – שבועון לנוסטלגיה והיסטוריה ישראלית"
שתף 

מפלגת פועלי ארץ ישראל (מפא"י)

 

 


 

סקירה כללית


מפא"י הייתה מפלגה ציונית סוציאליסטית שנוסדה בשנת 1930 מאיחוד הפועל הצעיר ואחדות העבודה. המפלגה הפכה לגורם המרכזי ביישוב ובתנועה הציונית ונשארה (גם בדמות ממשיכתה, מפלגת העבודה) מפלגת השלטון העיקרית בישראל מהקמת המדינה בשנת 1948 ועד למהפך בשנת 1977.

בשנת 1968 התאחדה עם מפלגות, שהתפלגו ממנה בעבר (אחדות העבודה - פועלי ציון ורפ"י), ליצירת מפלגת העבודה. למעשה, המשיכה מפא"י להתקיים גם מספר שנים לאחר האיחוד כסיעה המרכזית במפלגת העבודה. מהיום בו נוסדה ועד המהפך בשנת 1977 ייצגו מפא"י ויורשתה, מפלגת העבודה, את הזרם השלטוני המרכזי ביישוב ובמדינת ישראל. מפא"י, המזוהה עם הציונות המעשית, ניווטה את היישוב העברי בארץ ישראל לקראת הקמת המדינה, עמדה בראש מוסדותיו הרשמיים והבלתי רשמיים, כגון הסוכנות היהודית לארץ ישראל וההסתדרות ולאחר הקמת המדינה הייתה למפלגת השלטון, ושלטה ללא עוררין במדינה במשך כשלושה עשורים. במשך יותר מ-30 שנה (מתוך מעל 45 שנה רצופות, בהן הנהיגה המפלגה את התנועה הציונית, היישוב והמדינה) עמד בראשה דוד בן-גוריון.

שורשיה של מפא"י היו נטועים, כאמור, במפלגות פועלים סוציאליסטיות עם זיקה למניפסט הקומוניסטי ולקארל מרקס, כגון אחדות העבודה. משהחלה המפלגה לובשת זהות משלה, לאחר האיחוד שהביא ליצירתה, דהה הגוון המעמדי והתחלף באידיאולוגיה לאומית יותר - דהיינו אידאולוגיה שמעמידה במרכז את האינטרס הלאומי ולא את האינטרס המעמדי. דוד בן-גוריון, שדחף לשינוי זה, נתן ביטוי לשינוי במאמרו משנת 1947 - "ממעמד לעם". לכינון עמדה לאומית זו היו מתנגדים אשר הובילו להקמתה של מפלגת מפ"ם הלאומית-סוציאליסטית.

עם היווסדה של מפא"י עמד בראשה דוד בן-גוריון ולצידו ברל כצנלסון וחיים ארלוזורוב. שלטונו של בן-גוריון במפלגה נמשך עד לשנות ה-60. פרשת לבון, אשר נחשפה בשנת 1960, הביאה למשבר ולפילוג שהביא עמו את פרישתו של בן-גוריון מן המפלגה שייסד. במהלך הפרשה הסתבר כי כוחה של המפלגה, והאהדה לה זכתה בציבור הבוחרים הישראלי (ויש אומרים, הקשרים הכלכליים, בהם הצליחה המפלגה לקשור אליה בוחרים רבים) הינם מעבר לאהדה שרחשו לאישיותו של בן-גוריון. חזרתם של פורשי רשימת בן-גוריון רפ"י מסמנת את סופה של מפא"י, והפיכתה למסגרת ארגונית חדשה מפלגת העבודה. כיום ניתן לראות במפלגת העבודה את ממשיכתה של מפא"י מבחינה ארגונית ואידיאולוגית.

השם מפא"י הפך לשם נרדף לדרך התנהלות פוליטית בעלת גוון ריכוזי, ואופי מדיני פרגמטיסטי, ולמחשבה מדינית ומנהלית שהיו נהוגים בימיה הראשונים של המדינה. בהקשרים מסוימים של יכולת ארגון ופרגמטיזם מדיני יש לביטוי "מפא"יניק" גוון חיובי, אך לעתים הוא נושא גוון שלילי של העדפת "אנשי שלומנו" ומשק ריכוזי שכיום אינו מקובל.


הרקע להקמת מפא"י

בשנת 1929 פעלו ביישוב מספר מפלגות שמאל ציוניות. המרכזיות מביניהן היו:

• אחדות העבודה (שנוצרה על ידי איחוד של פועלי ציון עם קבוצת "הבלתי מפלגתיים");

הפועל הצעיר;

השומר הצעיר;

• וכן מפלגה שמאלית קטנה, פועלי ציון שמאל.

המנהיגות של כל המפלגות הייתה מורכבת בעיקר מאנשי העלייה השנייה, מלבד מנהיגי השומר הצעיר, מאיר יערי ויעקב חזן, שהיו מראשוני העלייה השלישית. המפלגות הללו היוו את הזרם המרכזי בהנהגת היישוב, והקימו את ארגוניה המרכזיים, ביניהם גם ההסתדרות. מפלגות אלו ופעיליהן עסקו ושלטו ברוב הפעולות המרכזיות בארץ - התיישבות, קליטת העלייה ומגעים עם שלטונות המנדט הבריטי, בציפייה לקיום ההבטחה להקמת מדינה יהודית הטמונה ב"הצהרת בלפור". אנשי "אחדות העבודה" ובראשם ברל כצנלסון, האידיאולוג המפלגתי, ודוד בן-גוריון איש המעשה, ראו עצמם מחויבים לבניית חברה צודקת וסוציאליסטית, אך עם זאת ציונית. אנשי "הפועל הצעיר", ובראשם א.ד. גורדון (עד למותו בשנת 1922), ראו עצמם מחויבים לערכים המיוחדים של מנהיגם, מחויבות לעבודה יצרנית כערך בפני עצמו, ללא שימת דגש על מלחמת המעמדות או המאבק המפלגתי.

שנת 1929 הביאה עמה את המשבר החמור של פרעות תרפ"ט, אשר היו לשבר ממשי בחיי היישוב בארץ ודרשו את ליכוד הכוחות אל מול האיום החיצוני. העוינות הערבית שהופגנה ותגובתו של שלטון המנדט הבריטי היוו איום של ממש על המשך קיומו של היישוב, איום אל מולו יש להתלכד.

הרכבו האנושי של היישוב השתנה מאוד מאז ימי העלייה השנייה. אנשי העלייה השלישית היו אף הם ברובם מאותו זרם אידיאולוגי בעל אופי פועלי-סוציאליסטי, אשר הרכיב גם את אנשי העלייה השנייה, אולם אנשי העלייה הרביעית שהגיעו ארצה בתקופה המדוברת היו כבר שייכים לקבוצה סוציולוגית אחרת. היו אלו בחלקם סוחרים זעירים, ובורגנים, שנמלטו מגזירותיו האנטישמיות של ולדיסלב גרבסקי בפולין. בתנועת העבודה התחזק החשש מהתגברותה של התנועה הרוויזיוניסטית, בראשות זאב ז'בוטינסקי, בהסתדרות הציונית. נראה היה גם כי חלק מאנשי העלייה הרביעית סברו כי ניתן לפתח את הארץ מבחינה כלכלית אף מבלי להזדקק לאנשי תנועת הפועלים ולמוסדותיהם.

מזה זמן מה היו אנשי תנועות הפועלים פועלים במשותף כנגד טענות אלו, והפיצול ביניהן נראה מלאכותי. בין המפלגות השונות היו הבדלים במינון שניתן ל'מעמדיות' (האידיאולוגיה הסוציאליסטית) אל מול הלאומיות' (האידיאולוגיה הציונית), אך כאשר נתגלתה מטרה משותפת נראו המחלוקות אזוטריות וגבר המשותף על השונה. ב 5 בינואר 1930, בתל אביב נוסדה המפלגה החדשה. היה זה איחוד מרשים של האושיות המרכזיות בתנועה הציונית, בין מקימיה ניתן למנות את דוד בן-גוריון איש "אחדות העבודה" ואנשי הפועל הצעיר חיים ארלוזורוב ויוסף אהרונוביץ'. האיחוד לא היה מלא שכן פלגים שמאליים מקרב אנשי פועלי ציון שמאל והשומר הצעיר, נותרו מחוץ לאיחוד. לימים יהיו אנשים אלו, בצירוף אלמנטים שמאליים ממפא"י עצמה, בין מקימי "מפ"ם"


שנים ראשונות - 1930 עד 1944

עם הקמתה הייתה מפא"י למפלגה החזקה ביותר הן ביישוב היהודי בארץ ישראל, והן בתפוצות. ערב האיחוד, ב-1927 קיבלו אנשי תנועות השמאל בנפרד 22% מן הקולות בבחירות לקונגרס הציוני, אולם כבר בבחירות של שנת 1933 קיבלה המפלגה המאוחדת 44%, מהם 71% מקולות המצביעים. המפלגה השתלטה על עמדות ביצוע בסוכנות היהודית, והייתה לכוח מוביל.

הכלי העיקרי באמצעותו שלטה מפא"י בשנים אלו ביישוב היה ההסתדרות. ארגון עובדים זה, שנוסד בשנת 1920 החל להקים לעצמו מוסדות כלכליים ושלטוניים, והיה למעין 'מדינה בתוך מדינה' בשלטון המנדט הבריטי. "חברת העובדים" הייתה המסגרת הארגונית הכללית, אשר ייסדה בנק (בנק הפועלים), חברת ביטוח (הסנה), חברה לעבודות חקלאיות (יכין), ומוסדות קואופרטיבים - (דן ואגד, מרכז הקואופרציה ורבים אחרים). להסתדרות אף היה עיתון משלה (דבר) אותו ערך איש מפא"י ברל כצנלסון, תיאטרון (האהל, אותו הקים איש הבימה משה הלוי), תנועת נוער (הנוער העובד והלומד) ואף ארגון ספורט - הפועל. כל אלו נוסדו בעשור הראשון לקיומה של ההסתדרות.

בבחירות לוועידה הרביעית של ההסתדרות בשנת 1933 היה לאנשי מפא"י רוב של 82% שהבטיח את שליטתם המוחלטת בארגון.

אל מול בנייה מאסיבית זו של כוח, עמדו אנשי הימין מפוצלים ומפולגים. תנועתו של זאב ז'בוטינסקי קראה לשבור את ההסתדרות (במאמרו המפורסם של ז'בוטינסקי "יא - ברעכען!" (יידיש: "כן, לשבור " ) בשנת 1932 שורטטו קווי השבר האידיאולוגיים שבין תנועת הפועלים ובין מתנגדיה מן הימין. בשנת 1933 החריף המשבר עם רציחתו של ארלוזורוב, אשר בה הואשמו (ורבים האומרים כי הייתה זו האשמת שווא) חברי בית"ר, אברהם סטבסקי וצבי רוזנבלט. ב-1935 פרשו אנשיו של ז'בוטינסקי מן הקונגרס הציוני, ושליטתה של מפא"י בגוף זה הפכה למוחלטת.

דוד בן-גוריון, אשר עמד בראש ההסתדרות עד לשנת 1935, נבחר בשנת 1935 ליו"ר הנהלת הסוכנות היהודית. בכך היה למנהיגו של היישוב ומוביל דרכו המדינית והצבאית, תוך שהוא דוחק את רגליו של חיים ויצמן כמנהיגה של התנועה הציונית. אמרתו של דוד בן-גוריון בשנים אלו "נילחם בספר הלבן כאילו אין מלחמה באירופה ונלחם בגרמנים כאילו אין ספר לבן" כמו גם "תוכנית בילטמור" שהגו ויצמן ובן-גוריון בשנת 1942, הצעות אשר זכו לביקורת הן מימין והן משמאל, הן מקרב תומכי שלמות הארץ, והן מקרב תומכי המדינה הדו לאומית, הינן דוגמאות לפרגמיטזם המדיני של מפא"י בשנים אלו.


סיעה ב'

במהלך שנות השלושים הפכה מפא"י למובילת מוסדות היישוב וההסתדרות, בד בבד צמחה בתוכה אופוזיציה פנימית. האופוזיציה הפנימית צמחה ראשית בסניף תל אביב ולאחר מכן כללה גם את חיפה ואת קיבוצי הקיבוץ המאוחד. האופוזיציה הפנימית כונתה "סיעה ב'.


   כרזת בחירות של מפלגת פועלי ארץ ישראל, הלועגת לאלה הטוענים שהמפלגה נכשלה.
 (שימו לב לרמת האבטלה, הלוואי עלינו בימינו...)

סיעה ב' התארגנה בשנת 1937 על רקע האבטלה שנגרמה בעקבות המרד הערבי הגדול בצורת תביעה ממנהיגי ההסתדרות לדאוג לפועל העברי לתעסוקה (בניגוד לעיסוק המוגבר של ההסתדרות בנושאים לאומיים בהשראתו של בן-גוריון) ותוך טענות למיגור השחיתות שפשטה במוסדות ההסתדרות. את ההתארגנות הנהיגו ראשי מועצת הפועלים של תל אביב ובניהם ישראל אידלסון (בר יהודה) ויצחק בן אהרן, ישראל גלילי ואהרן ציזלינג. ההתארגנות התאפיינה בתביעה לדמוקרטיזציה, לעמידה לצד הפועל העירוני מטעם ההסתדרות וחברה ל"גוש" הקיבוץ המאוחד בהנהגת יצחק טבנקין ברוב העמדות, כולל בעמדה ה"אקטיביסטית" הניצית נגד השלטון הבריטי ונגד חלוקת הארץ. היא התנגדה לניסיונות הפיוס בין בן-גוריון לז'בוטינסקי, להסכמתו של בן-גוריון לתוכנית החלוקה של ועדת פיל ולניסיונות של ברל כצנלסון ואחרים לאחד את התנועות הקיבוציות (הקיבוץ המאוחד וחבר הקבוצות והקיבוצים).

בשנות הארבעים הפכו אנשי סיעה ב' למקורבים יותר לחוגי השמאל כפועלי ציון שמאל והשומר הצעיר ותבעו גילוי אהדה רשמי של מפא"י לברית המועצות. הסיעה הפגינה התנגדות גם למאמצו של בן-גוריון להגיע למדינה יהודית בתוכנית בילטמור. בוועידת המפלגה ב כפר ויתקין (1942) הצליחו בן-גוריון וחברי הנהגה אחרים להעביר החלטה לחיסול הסיעות וה"גושים" הפנימיים במפא"י וב-1944 פרשו אנשי סיעה ב' והקיבוץ המאוחד ממפא"י והקימו את התנועה לאחדות העבודה.


הפילוג - 1944

לאחר הקמת מפא"י נותרו מחוץ למסגרת המפלגתית החדשה אנשי השומר הצעיר ופועלי ציון שמאל. מפלגות אלו לא עמדו מחוץ למחנה ולא פרשו מן ההסתדרות, כמפלגות הרוויזיוניסטיות, אלא המשיכו ליטול חלק במוסדות היישוב המאורגנים, ובתנועות ההגנה הממוסדות. עם זאת הן ראו עצמן כממשיכות את מלחמת המעמדות באמצעות "בניין הארץ" ו"חלוציות", תוך שהן משלבות את תורתו של בר בורוכוב עם יסודות מרקסיסטים לניניסטים. חילוקי הדעות נגעו לעצם שאלות היסוד שעמדו אז במבחן - אנשי השומר הצעיר תמכו במדינה דו לאומית כפתרון לבעיות השעה. אנשי מפא"י הסתייגו מכך. אנשי השומר הצעיר ראו עצמם כבעלי זיקה שאינה ניתנת לניתוק לברית המועצות ולעומד בראשה סטלין, דבר שהיה רחוק ממחשבתם של מנהיגי מפא"י כדוד בן-גוריון. אנשי השומר הצעיר פעלו במספר ארגונים, בין היתר במסגרת מפלגה עירונית שנקראה "הליגה הסוציאליסטית" אשר קמה בשנת 1936, אם כי עיקר כוחם היה במסגרת הקיבוץ הארצי.

בבחירות לוועידת ההסתדרות שנערכו בשנת 1941 זכו אנשי מפא"י בכ-70% מן הקולות, בעוד שאנשי השומר הצעיר, פועלי ציון שמאל, ו"הליגה הסוציאליסטית" זכו בכ-25% מן הקולות.

במפא"י עצמה קמו ועלו קולות שמאליים, של אנשי תנועת "אחדות העבודה" אשר שמרו על מסגרתם הארגונית, "הקיבוץ המאוחד". מתחים אידיאולוגיים בין אנשי האינטרנציונליזם הפועלי , בראשות יצחק טבנקין, לבין דוד בן-גוריון, אשר החל לחשוב במונחים "ממלכתיים", אשר היה בהם כדי להסיט הצידה את האינטרסים הצרים של הפועלים ושל אנשי הקיבוצים, לקראת הקמת המדינה ועיגון מוסדותיה, כמו גם יריבויות אישיות בין אנשי העלייה השנייה ואנשי העלייה השלישית הביאו בשנת 1944 לפרישת "סיעה ב' בראשותו של טבנקין ממפא"י. לאחר גילגולים שונים יתאחדו הפורשים עם אנשי "השומר הצעיר" ו"פועלי ציון שמאל" ליצירת מפ"ם.


לקראת הקמת המדינה- קווי מדיניות ואידיאולוגיות

מפא"י בראשות בן-גוריון, הכינה עצמה לקראת הקמת המדינה מזה כעשור. מתוכנית בילטמור (1942), דרך ההחלטה על המאבק כנגד המנדט הבריטי ב-1945 והקמת תנועת המרי העברי, עד ההסכמה לתוכנית החלוקה, והכנת העם והצבא לקראת מלחמת העצמאות פעלה מפא"י כמפלגת שלטון, כאשר לה מטרה ברורה, אשר היא חותרת אליה.

כל הכרעה מהכרעות אלו הייתה כרוכה במאבק פנימי קשה. המאבק כנגד הבריטים ספג ביקורת קשה מחיים ויצמן בעל האוריינטציה הבריטית. ההסכמה לחלוקת הארץ נתקלה בהתנגדות חוגי הימין, התומכים בשלמות הארץ, וחוגי השמאל, התומכים במדינה דו לאומית.

בן-גוריון הוביל מדיניות פרגמאטית, השואפת להקים מדינה עצמאית, ולו על שטח כלשהו מאדמת ארץ ישראל, ולבסס את תמיכתן של המעצמות במדינה זו. כך, למשל, ניהל משא ומתן חשאי, באמצעות גולדה מאיר עם עבדאללה מלך ירדן, וזאת מתוך ראייתה של ירדן, שהייתה באותו הזמן תחת השפעה בריטית חזקה וצבאה הונהג בידי הקצין הבריטי גלאב פאשה, כבת ברית אפשרית עתידית. חוגים אחרים, כאנשי מפ"ם היו בעלי נטייה לטובת ברית המועצות וראו בירדן יציר "האימפריאליזם המערבי", ובחלקם אף חפצו מתוך ראיה אקטיביסטית לכבוש את כל ארץ ישראל שממערב לנהר הירדן.

אך הבעיה העיקרית בפניה עמד בן-גוריון לקראת הקמת המדינה, ובפניה עמדה מפא"י הינה המעבר מ"יישוב" למדינה. היישוב הסתמך על מסגרות שהיו בסופו של דבר וולונטריות, והתבססו על תמיכה אידיאולוגיות של הפרט. ויתרה מכך - האתוס השליט היה זה של התנגדות לשלטון. במשך שנים עסק היישוב, על כל פלגיו, בהתנגדות לשלטון. בהתיישבות, עליה, והקמת כוח מגן, כנגד רצון הממשלה הרשמית, היא ממשלת המנדט הבריטי. המעבר ממצב זה, למצב בו המוסדות הרשמיים של המדינה העצמאית החדשה כופים את דעתם, ומחייבים את תושבי המדינה, לא היה מעבר קל. צבאות פרטיים כגון האצ"ל, הלח"י והפלמ"ח, מערכות חינוך נפרדות, מסגרות כלכליות וחברתיות נפרדות, ואורח מחשבה שמקומו לא יכירנו במדינה ריבונית, היו הבעיה שהיה צריך להתמודד עמה. בן-גוריון טבע את המונח "ממלכתיות" לתיאור התהליך בו עוברים המוסדות הפרטיים והוולונטריים, שהוקמו מתוך ראייה מגזרית צרה, למסגרות רחבות, המנוהלות בידי הממשלה, מתוך ראיית צורכי המדינה ככלל. במאבק זה הייתה מפא"י הכלי העיקרי באמצעותו השתמש בן-גוריון לשליטה.


ההחלטה על הקמת המדינה

עם התקרב יומו האחרון של המנדט הבריטי הייתה מפא"י המפלגה הגדולה במוסדות הלאומיים. ב"מועצת העם" אשר קדמה לכנסת הייתה מפא"י המפלגה הגדולה ביותר, וב"מנהלת העם" שקדמה לממשלה היו לה ארבעה חברים מתוך שלושה עשר, כאשר חבר נוסף שייך למפלגת לוויין ספרדית עדתית. נאמן להרגלו, לא צירף בן-גוריון איש מאנשי התנועה הרוויזיוניסטית (תנועת החרות לעתיד) ומן המפלגה הקומוניסטית אל מנהלת העם (עם זאת שותפו שתי אלה במועצת העם).

לקראת ההכרזה על הקמת מדינת ישראל, החלו פקפוקים בתוך מפא"י עצמה, ובמנהלת העם בדבר התועלת שתהיה בצעד זה, ובדבר האפשרות לדחותו. הפלישה בה איימו צבאות ערב, כמו גם סדקים שנתגלו בעמדת ארצות הברית ובתמיכתה במדינה החדשה, הביאו חברים מרכזיים במפא"י כמשה שרת ויוסף שפרינצק, אליעזר קפלן, פנחס לבון ודוד רמז, להתנגד להכרזת עצמאות מיידית. ב-11 במאי 1948 התכנס מרכז מפא"י, והחליט על תמיכה בהכרזה מיידית, ברוח עמדתו של בן-גוריון. בהצבעה שהתקיימה במנהלת העם ב-12 במאי הצביעו שניים מאנשי מפא"י (אליעזר קפלן ודוד רמז) נגד ההכרזה, בעוד ששני הנציגים האחרים (דוד בן-גוריון ומשה שרת) הצביעו בעדה. ההצבעה הוכרעה בעד הכרזת המדינה ברוב של שישה מול ארבעה.


הממשלה הראשונה

הבחירות לאסיפה המכוננת נערכו ב-25 בינואר 1949. מערכת הבחירות התרכזה במיוחד בניגוד שבין מפ"ם, בעלת האוריינטציה הפרו-סובייטית, ה"חלוצית" והמהפכנית, ובין מפא"י, הממוסדת והממלכתית. בחירות אלו באו על רקע פירוקו של הפלמ"ח, ההכרעות בדבר המשך הלחימה, ועצם דמותה של המדינה בכל מובן אפשרי.

במערכת בחירות זו זכתה מפא"י בהישג של 46 צירים, בעוד שמפ"ם הסתפקה ב-19 צירים. "חרות" קיבלה אז 14 צירים, וה"חזית הדתית המאוחדת" 16 צירים. הציונים הכלליים והפרוגרסיבים קיבלו יחדיו 12 צירים.

הכרעה חשובה שלקח בן-גוריון בימים אלו הייתה ההכרעה בדבר הקואליציה הראשונה. נאמן לשיטתו, הותיר בן-גוריון את אנשי מפ"ם מחוץ לממשלה והקים קואליציה שהסתמכה על תמיכת הדתיים והליברלים. "החלוציות" המפ"מית, נדחקה הצידה לטובת "הממלכתיות" של מפא"י.

ממשלה זו התקיימה עד התפטרותו של דוד בן-גוריון, בחודש פברואר 1951 על רקע משבר החינוך האחיד. ברקע המשבר ניסיונו של בן-גוריון להקים שיטת חינוך אחידה לעולים. כאן ניכרת התפיסה ה"ממלכתית" כאשר לצידה תפיסה מפלגתית ברורה. היה ברור כי מפא"י שהינה בעלת השליטה במוסדות הקולטים, מכינה לעצמה עתודה אנושית של מצביעים לדור הבא.

במאי 1951 פרץ במלוא עוזו משבר נוסף, הוא הפילוג בקיבוץ המאוחד. הקרע עם אנשי מפ"ם הביא לגירושם של אנשי מפא"י מקיבוץ נען עד מהרה פשטה בתנועה הקיבוצית כשלהבת רוח הפילוג, ושלושים קיבוצים הודיעו על פרישתם מהקיבוץ המאוחד.


שנות המדינה הראשונות

בשנותיה הראשונות של המדינה הייתה מפא"י מפלגת השלטון העיקרית, והציר המרכזי לקבלת ההחלטות. מימין למפא"י עמדו אנשי תנועת החרות, אשר בן-גוריון דחק את רגליהם מכל מוסדות השלטון, בסיסמה "בלי חרות ובלי מק"י". משמאלה - אנשי מפ"ם.

בשנים אלו צעדה המדינה קדימה, נבנתה והתבססה. התקבלו הכרעות גורליות ומרחיקות לכת כגון הסכם השילומים, המדיניות הכלכלית החדשה, ומפעלי ענק כגון קליטת העלייה ההמונית, ובניית כוחו של צה"ל תוך מאבק מתמיד בתופעת ה"מסתננים" שגבתה קורבנות רבים. במישור הבינלאומי נעשו נסיונות להתקרב אל המערב, ולהקים בריתות עם בריטניה וצרפת. בכל אלו הייתה מפא"י ומוסדותיה הגוף המוביל, והמקום בו נתקבלו ההכרעות. הכרעות אלו, ומעשים אלו, דרשו מפלגת שלטון חזקה שיהיה בכוחה לכפות את רצונה ולהוביל את המדינה בכיוון הרצוי לה. לאישיותו הדומיננטית של בן-גוריון חלק ניכר בכיוון זה. עם זאת היה לכך צד שלילי שהתבטא בהעדפת אנשי מפא"י במוסדות השלטון, ובהשלטת המנגנון המפלגתי על מוסדות שלא היו מפלגתיים באופיים. שיטת ה"פתקים", נוסח "הנ"ל מאנ"ש" (הנ"ל מאנשי שלומנו), הביאה למנגנון של העדפה מפלגתית, וחסימת כל מי שלא נשא את "הפנקס האדום" משירות המדינה. נשמעו גם טענות כלפי שירות הביטחון הכללי בראשות איסר הראל ששימש אף למעקב אחרי מתנגדים פוליטיים של מפא"י כאנשי מפ"ם, ועורכי העיתון הרדיקלי העולם הזה. ההסבר של המערכת למעקב זה היה כי הוא נעשה מטעמי ביטחון. מפ"ם, למשל, הייתה מפלגה פרו-קומוניסטית ומנהיגה יעקב חזן אף הכריז על ברית המועצות כעל "מולדת שנייה". לעומת זאת, יצחק שמיר, מראשי הלח"י לשעבר, התקבל לשורות המוסד על ידי אותו איסר הראל.

במערכות הבחירות לכנסת השנייה נישאה בפי מפלגת הציונים הכלליים הסיסמה "מספיק ודי בשלטון מפא"י". הוגי הסיסמה היו צריכים להמתין עשרים ותשע שנים מיום ייסודה של המדינה עד שיוחלף השלטון.


פרישתו של בן-גוריון לשדה בוקר, ושובו

בדצמבר 1953 הודיע דוד בן-גוריון על פרישתו מראשות הממשלה, וזאת לטובת הגשמה בקיבוץ שדה בוקר בנגב. צעד זה נועד ליצור תנופת התיישבות בנגב ברוח חזונו של בן-גוריון. יש האומרים כי היה זה מעשה מחושב, על מנת להראות כי לא ניתן לנהל את המדינה בלעדיו, ולקבל סמכויות רבות יותר וכח רב יותר עם שובו. למחליפו מונה משה שרת.

שרת ניסה להוביל מדיניות מתונה, וזאת בזמן של הדרדרות ביטחונית ומדינית לקראת מלחמה. אך עד מהרה התברר כי על אף שבירושלים יושב ראש הממשלה משה שרת, ההכרעות מתקבלות בצריפו של בן-גוריון בשדה בוקר. "צעירי בן-גוריון" כשמעון פרס, שהיה מנכ"ל משרד הביטחון, ומשה דיין שמונה לרמטכ"ל ערב עזיבתו של בן-גוריון, המשיכו את דרכו המדינית האקטיביסטית אל מול שרת, ולמעשה הצרו את צעדיו.

צעד שננקט בשנת 1954 על מנת לטרפד את יציאת הכוחות הבריטים מתעלת סואץ, הפך למשבר חמור, שהטיל את צילו על מפא"י במשך שנים רבות לאחר מכן. העסק הביש יסודו בהוראה שניתנה לקבוצת סוכנים ישראלים במצרים להטמין מטעני חבלה במוסדות בריטיים. חוסר מזל הביא להתפוצצות אחד המטענים בעודו ברשות חבר הקבוצה. הקבוצה התגלתה, מספר מחבריה הוצאו להורג, והיתר נדונו לתקופות מאסר ארוכות.

כתוצאה מכך התפטר פנחס לבון מתפקיד שר הביטחון בפברואר 1955 ואת מקומו שב ותפס דוד בן-גוריון. בבחירות שהתקיימו ביולי 1955 עמד בן-גוריון בראש רשימת מפא"י.


שלטונו של בן-גוריון - 1955 עד 1960

לאחר שובו של בן-גוריון משדה בוקר, לא קמו עוד עוררין על שלטונו. המדינה שתחת הנהגתו, יצאה למלחמת סיני, ושבה עטורת ניצחון. אמנם, תחת לחץ בינלאומי כבד נאלץ בן-גוריון לוותר על ההישגים הטריטוריאליים של המלחמה, אך עם סיום המלחמה היה בן-גוריון בשיא תהילתו. הן מתוך שורות מפלגתו, והן מחוצה לה, לא קמה דמות מנהיגותית שתישא עליו תגר. מנחם בגין לא נראה באותם הימים כאופציה שלטונית (לא מעט בזכות הדמוניזציה שערך לו בן-גוריון עצמו) ואילו בשמאל לא קם מנהיג דומיננטי, כאשר אנשים כיגאל אלון וישראל גלילי נראו כצעירים מכדי להגיע להנהגה.

לאחר תקופת כהונתו של משה שרת, לא קם בתוך מפא"י פנימה מתחרה לבן-גוריון. בן-גוריון טיפח דור צעיר בתוך המפלגה, משה דיין, טדי קולק, שמעון פרס ואחרים, אך היה ברור כי עד שאלו יתפסו את השלטון, תחלופנה שנים רבות. מצב זה בו עובר לפיד ההנהגה מידיו של בן-גוריון ישירות לידי הצעירים, לא נראה לדור הביניים במפלגה, ואנשים כלוי אשכול וגולדה מאיר ראו כיצד הסיכוי שלהם להנהיג את המדינה הולך ונעלם.

בשנים אלו הגיעה המדינה להישגים רבים נוספים. הוקם הכור הגרעיני בדימונה, המצב הכלכלי השתפר לאין ערוך, ועל אף אירועים כאירועי ואדי סאליב הלך מצבה של מפא"י והשתפר מבחירות לבחירות. בבחירות של נובמבר 1959 הגיעה המפלגה ל-47 חברי כנסת. הסיסמה "הגידו כן לזקן" שידרה יציבות, ביטחון כלכלי ותנופת עשייה.

 


הפרשה

בשנת 1960 עמדו בן-גוריון וצעיריו, מול שכבת הביניים במפלגה. זלמן ארן, פנחס ספיר וגולדה מאיר, אנשי העלייה השלישית עמדו מול בן-גוריון, שייצג את דור הנפילים מן העלייה השנייה, ומול הצעירים, להם התכוון בן-גוריון להעביר את לפיד ההנהגה ביום מן הימים. לקבוצה זו הצטרף פנחס לבון. נראה היה כי על הנהגת מפא"י מתחרות שתי קבוצות, אם כי ברוח הימים ההם, לא היה לכך כל ביטוי רשמי.

"הפרשה, קשורה בדבר דרישתו של לבון לטהר את שמו כאחראי למתן ההוראה שהובילה ל"עסק הביש", התפתח לכלל מאבק, שעד מהרה עמד בו בן-גוריון אל מול לבון, כאשר היה ברור כי בסופו של דבר יישאר במפלגה אחד מהם, אך לא שניהם.

ב-31 בינואר 1961 הודיע בן-גוריון על התפטרותו מראשות הממשלה על רקע "העסק הביש". הבחירות שהתקיימו לאחר מכן, באוגוסט 1961 הביאו לירידה בכוחה של מפא"י שנראתה כמפלגה מפוצלת על סף פילוג. מפא"י ירדה מ-47 מנדטים ל-42 מנדטים. אך עדיין היה בכוחה להרכיב את הממשלה. הכוח המניע מאחורי הממשלה בשלב זה היה לוי אשכול.

בן-גוריון החל לחוש כי אינו מסוגל עוד לנהל את המדינה כבימים עברו. הערעור על מנהיגותו, שהתבטא בצורה חריפה בהיעדר גיבוי לעמדתו בעניין המדענים הגרמנים במצרים, הביא אותו לפרוש בהודעה פתאומית שניתנה ב-16 ביוני 1963. לאחר פרישתו המליץ על אשכול כיורשו בראשות הממשלה. הוא התפטר אף מן הכנסת, ושב לשדה בוקר.


פילוג והקמת המערך

בשנת 1964 החלו מגעים לאיחודה של מפא"י עם אנשי אחדות העבודה - פועלי ציון. תנועה זו שהייתה חלק ממפ"ם, יצאה לדרך עצמאית, עשר שנים קודם לכן, והייתה קרובה מאוד בעמדותיה לאנשי מפא"י. בשלב זה איימו מספר מאנשי לבון, שיצרו חוג רעיוני בשם "מן היסוד" לפרוש מן המפלגה אם לא יוחזר לבון לתפקידיו מהם הודח בשנת 1961. אנשי אחדות העבודה תמכו בהם בצעדים אלו. היה ברור כי אם יסכים אשכול לדרישות אנשי "מן היסוד" ודרישות אחדות העבודה, ייגרם קרע בינו ובין בן-גוריון.

בפברואר 1965 התכנסה ועידת מפא"י שנועדה להכריע בשאלת הקמת ועדת חקירה משפטית, ובשאלת האיחוד עם אחדות העבודה. כבר עם כינוס הוועידה התברר כי אנשי בן-גוריון נמנים עם מחנה "המיעוט", ואילו אנשי אשכול הינם "הרוב". מאמציו של "ממליך המלכים" במפלגת העבודה, שרגא נצר, להביא לכדי פשרה בין הניצים, נתקלו בחומה של סירוב מטעם אנשי הרוב, שראו הזדמנות להסיט מדרכם את מתנגדיהם. אנשי המיעוט, ביניהם משה דיין, שמעון פרס, יוסף אלמוגי, אבא חושי ואחרים. כמה מן הבולטים במחנה "הצעירים" לא עמדו לצידם, כאבא אבן, אריה אליאב, אברהם עופר ואשר ידלין. בפגישה דרמטית במלון "שרתון" בתל אביב, עשה אף נשיא המדינה, זלמן שזר, מאמץ להביא לפיוס בין אשכול ובין בן-גוריון, אך נכשל בכך.

בוועידה עצמה נשאו אישים מרכזיים במפלגה דברים חריפים ביותר כנגד בן-גוריון. משה שרת, אשר היה על ערש דווי, הגיע על כיסא גלגלים, ונשא נאום חריף נגד המנהיג בן ה-79. בסיום הנאום נשקה לו גולדה מאיר על מצחו, ולאחר מכן נשאה נאום חריף עוד יותר. בסיומה של הוועידה נשא אשכול נאום שבו קרא להפסיק את העיסוק ב"פרשה" ולהקים את המערך החדש. הוא קרא לבן-גוריון - "תן לי אשראי!" בסיום הוועידה הצביעו רוב הצירים כנגד הצעת בן-גוריון לבירור "הפרשה" בוועדת חקירה משפטית. הוועידה עסקה אף בעניין המשא ומתן עם אחדות העבודה. הצעת אנשי המיעוט הייתה כי המשא ומתן ינוהל בתנאי שתהיה הסכמה כי הדבר לא יפגע ביוזמה לשינוי שיטת הבחירות. גם הצעה זו נדחתה ברוב קולות.

היה ברור כי עתה הייתה מפלגת השלטון בשלה לתת גט כריתות למנהיגה מזה שלושים וחמש שנה, אך בן-גוריון עדיין לא ויתר. ב-3 ביוני 1965 ביקש בן-גוריון להיבחר כמועמד המפלגה לראשות הממשלה, אך מרכז מפא"י בחר ברוב גדול דווקא את אשכול.

ביוני 1965 הכריז בן-גוריון על פרישתו ממפא"י, ועל הקמת רשימת פועלי ישראל. אל הרשימה הצטרפו "צעירי בן-גוריון" - שמעון פרס, משה דיין, טדי קולק, יצחק נבון ויוסף אלמוגי.

בבחירות שהתקיימו בנובמבר 1965 נחלה רשימתו של בן-גוריון מפלה קשה וזכתה לעשרה מנדטים בלבד, אל מול 45 מנדטים שניתנו לרשימה המאוחדת של מפא"י ואחדות העבודה. רשימה זו כבר לא נקראה "מפא"י" כי אם "המערך" וסימנה לא היה האות א' עמה התמודדה מפא"י בבחירות למן הווסדה, כי אם האותיות את (א' היה סימנה של מפא"י ו-ת' - סימנה של אחדות העבודה - פועלי ציון).


הקמת מפלגת העבודה

ממשלתו של לוי אשכול, שהוקמה ב-1965, זכתה להישג ההיסטורי של הניצחון האדיר במלחמת ששת הימים. לאחר מכן נראו הסכסוכים ההיסטוריים בדבר "הפרשה" כעניין שחלף זמנו. בתקופה שקדמה למלחמה נכנסו אנשי רפ"י כמשה דיין לממשלה. בדצמבר 1967 קיבלו אנשי רפ"י החלטה להצטרף אל מפא"י ואל "המערך" ולהתאחד עמם למפלגה אחת - מפלגת העבודה. האיחוד הרשמי התבצע ב-1968. בן-גוריון הודיע על פרישתו מרפ"י והקמת "הרשימה הממלכתית", אך הוא היה כמעט היחיד שהתנגד לאיחוד ובמפלגה המאוחדת נותר רוב לאנשי מפא"י. כמזכ"ל המפלגה מונתה גולדה מאיר.

היה זה סופה של מפא"י מבחינה ארגונית, ותחילת סופה כמפלגת שלטון יחידה. ישראל שלאחר מלחמת ששת הימים לא הייתה מוכנה עוד לקבל שלטון של מפלגה יחידה, כפי שהיה בעשורים הראשונים לקיומה. אמנם יחלוף עוד עשור בטרם ידיח הבוחר את המפלגה מן השלטון, ותידרש לשם כך הטראומה של מלחמת יום הכיפורים, אך הוויתור על המותג "מפא"י" ועל האות "א", היה תחילתה של הדרך שהובילה לאובדן ההגמוניה של התנועה הפועלית בהנהגת מדינת ישראל.

למעבר לתצוגת הכרזות המלאה של המפלגה




מפלגה דמוקרטית ערביתהרשמו חינם ל"כובע טמבל – שבועון לנוסטלגיה והיסטוריה ישראלית"
שתף 

הסיעה הוקמה בשלהי הכנסת ה-11 על-ידי חבר הכנסת עבד אלווהב דראושה, שפרש ממפלגת העבודה על רקע האינתיפדה הראשונה.

מד”ע קראה להכרה ישראלית באש”ף, הקמתה של מדינה פלסטינית ושוויון לערביי ישראל. היא התמודדה ברשימה עצמאית בבחירות לכנסות ה-12 וה-13, ברשימה משותפת עם הרשימה הערבית המאוחדת בבחירות לכנסת ה-14 וברשימת רע”ם בבחירות לכנסות ה-15 וה-16.

בכנסת ה-11 וה-12 כיהן בה: עבד-אלוהאב דראושה.
בכנסת ה-13 כיהנו בה: טלב אלסאנע ועבד-אלוהאב דראושה.




מפלגת האיחוד (איחוד)הרשמו חינם ל"כובע טמבל – שבועון לנוסטלגיה והיסטוריה ישראלית"
שתף 

סיעה שקמה במהלך ה כנסת ה-9 ואשר שמה המלא היה ”מפלגת האיחוד לקידום ולחינוך החברה בישראל”. אחד מחברי הסיעה היה חבר הכנסת מרדכי אלגרבלי, שפרש מד”ש וחבר שני היה חבר הכנסת סעדיה מרציאנו שפרש ממחנה של”י.




מפלגת המרכזהרשמו חינם ל"כובע טמבל – שבועון לנוסטלגיה והיסטוריה ישראלית"
שתף 

מפלגה שהוקמה ע''י 6 ח''כ מסיעות שונות בכנסת ה-14, והתמודדו בבחירות לכנסת ה-15 (1999) בראשות יצחק מרדכי, דן מרידור ואמנון ליפקין-שחק. לאכזבתם, זכו רק ב-6 ח''כ, ובמהלך קיומה של הכנסת ה-15 התפוררו והתפלגו ולא הופיעו יותר כמפלגה אחת.




מפלגת הנשיםהרשמו חינם ל"כובע טמבל – שבועון לנוסטלגיה והיסטוריה ישראלית"
שתף 

הופיעה חד - פעמית בבחירות לכנסת התשיעית בשנת 1977. בראשה עמדה דפנה שרפמן, חיפאית, שאחרי כשלונה הצטרפה לפעילות במר''צ.




מפלגת העבודההרשמו חינם ל"כובע טמבל – שבועון לנוסטלגיה והיסטוריה ישראלית"
שתף 

תקציר
מפלגת העבודה היא שמה של מפלגת שמאל-מרכז ציונית - סוציאל-דמוקרטית, אשר הוקמה בשנת 1968 מאיחוד של מספר מפלגות, ובמרכזו מפלגת השלטון דאז - מפא"י, יחד עם אחדות העבודה - פועלי ציון ורפ"י. היה זה איחודן מחדש של כל המפלגות יוצאות מפא"י ההיסטורית (שנוסדה בשנת 1930) שהחזיקו בשלטון במדינת ישראל ובמוסדות היישוב ממועד היווסדן ועד 1977.

אידיאולוגיה
מבחינה מדינית העבודה היא מפלגת שמאל מתון. בפוליטיקה של ישראל היא נמצאת ימינה ממרצ ושמאלה מקדימה ומהליכוד. העבודה תומכת בתהליך מדיני ובחתימת הסכמי שלום עם הפלסטינים ועם כל מדינות ערב, ובכלל זה תמכה בהסכם השלום עם מצרים והובילה את הסכמי אוסלו עם הפלסטינים ואת הסכם השלום עם ירדן, אך תמכה וקידמה גם צעדים חד-צדדיים כגון הנסיגה מלבנון, בניית גדר ההפרדה ביהודה ושומרון ופינוי רצועת עזה, תוך שמירה על גושי ההתיישבות הישראלים במעלה אדומים, אריאל וגוש עציון בתחום ישראל. כמו כן, תמכה המפלגה בפעולות צבאיות של ישראל כנגד הטרור.

השקפה החברתית השלטת במפלגה נוטה לכיוון הסוציאל-דמוקרטי המודרני, מדינת רווחה הדואגת לציבור העובדים ולחלשים בחברה במערכות ציבוריות חזקות ומקבלת את הקפיטליזם בגרסה סוציאלית.

המפלגה מוגדרת כ"מפלגה חברה" באינטרנציונל הסוציאליסטי ו"מפלגה משקיפה" במפלגת הסוציאליסטים האירופאים, הפועלת במוסדות האיחוד האירופי (זאת יחד עם מפלגת מרצ, אשר גם היא נמצאת באותו המעמד בארגונים אלה). נוסף על כך, במסגרת תנועת העבודה הציונית העולמית, מפלגת העבודה פועלת במוסדות הלאומיים כדוגמת הסוכנות היהודית, ההסתדרות הציונית העולמית וקרן קיימת לישראל.

סקירה היסטורית
ב-19 במאי 1965 הוקם "המערך הראשון" בין מפא"י ו"אחדות העבודה - פועלי ציון". המערך היווה ריצה ברשימה משותפת בין מפלגות שאינן מאוחדות. ב-21 בינואר 1968 הפכו המפלגות, יחדיו עם רפ"י, למפלגה אחת מאוחדת - מפלגת העבודה. בתחילת 1969 הוקם המערך השני, בין מפלגת העבודה למפ"ם. במבנה זה התמודדה המפלגה במערכות הבחירות החל מ-1969 ועד 1984, אז פרשה מפ"ם מן "המערך" בעקבות הצטרפותו לממשלת אחדות לאומית.

ב-40 שנות קיומה הראשונות, במשך 16 שנים כיהן מנהיג מפלגת העבודה כראש הממשלה (1969-1977, 1984-1986, 1992-1996, 1999-2001). החל מהבחירות לכנסת השביעית (1969) ועד לבחירות לכנסת ה-17 (2006), הייתה המפלגה תמיד אחת משתי המפלגות הגדולות בכנסת. לאחר הבחירות לכנסת ה-18 (2009), עם זאת, הפכה להיות המפלגה הרביעית בגודלה בכנסת.

בשנת 1977 איבדה המפלגה את השלטון לליכוד בראשות מנחם בגין. בבחירות 1984 הפכה המפלגה בראשות שמעון פרס למפלגה הגדולה בכנסת, אך מאחר שפרס לא הצליח להקים ממשלה, הוחלט על הקמת ממשלת אחדות לאומית עם הליכוד שבה כיהן פרס במשך שנתיים כראש ממשלה, ואחר כך התחלף עם יצחק שמיר. בבחירות ב-1988 זכה שוב הליכוד, והעבודה הצטרפה לממשלתו של שמיר, ללא רוטציה, אך פרשה ממנה ב–1990, בעקבות מה שכונה התרגיל המסריח. כעבור שנתיים רצה המפלגה לבחירות בהנהגת יצחק רבין, שלא במסגרת המערך אלא תחת שמה המקורי, "העבודה", ושבה לשלטון.

בשנת 1995, לאחר רצח יצחק רבין, שב שמעון פרס לתפקיד ראש הממשלה, והחזיק בתפקיד כששה חודשים עד לבחירות 1996. מבחירות אלה יצאה מפלגת העבודה כמפלגה הגדולה ביותר (34 חברי כנסת), אך את הממשלה הרכיב בנימין נתניהו, שזכה בבחירות הישירות לראשות הממשלה שנערכו אז לראשונה.

בעקבות הכישלון בבחירות 1996 פרש שמעון פרס מראשות המפלגה, אך המשיך להיות גורם חשוב בהנהגתה. לראשות המפלגה נבחר אהוד ברק ביוני 1997. לקראת בחירות 2000 (שהוקדמו לבסוף ל-1999) התאגדה מפלגת העבודה עם מפלגת גשר ותנועת מימד לרשימה מאוחדת שנקראה ישראל אחת. ישראל אחת זכתה בבחירות ב-26 מנדטים (והייתה שוב למפלגה הגדולה ביותר), והרכיבה את הממשלה, הודות לניצחונו של אהוד ברק בבחירות הישירות לראשות הממשלה. במהלך הכנסת החמש-עשרה פרשה גשר מהממשלה ומישראל אחת.

בחודש מרץ 2001, בעקבות התפטרותו של אהוד ברק, וניצחונו של מועמד הליכוד אריאל שרון בבחירות מיוחדות לראשות הממשלה, הצטרפה מפלגת העבודה לממשלת אחדות לאומית בראשות שרון. בממשלה זו כיהנו שמעון פרס כשר החוץ, ובנימין בן אליעזר כשר הביטחון.

בסוף 2001 נבחר בנימין בן אליעזר כיו"ר הזמני של המפלגה, אחרי שתוצאות הפריימריז, שבהם ניצח אברהם בורג, נפסלו משום שלוו בזיופים קשים במגזר הדרוזי. ב-30 באוקטובר 2002 הודיע בן אליעזר על פרישת מפלגת העבודה מן הממשלה, בשל התנגדותה לתוכנית הכלכלית ולהצעת התקציב. בבחירות הפנימיות שהתקיימו לאחר מכן ניצח עמרם מצנע, שהוביל את הרשימה המאוחדת העבודה-מימד לתבוסה בבחירות 2003. מפלגת העבודה פנתה להנהיג את האופוזיציה. לאחר כמה חודשים הוחלף עמרם מצנע בשמעון פרס שנבחר כיו"ר זמני.

במהלך הכנסת השש-עשרה התמזגה מפלגת העבודה עם מפלגת עם אחד בראשות עמיר פרץ והצהירה על מחויבות מחודשת לדבקות בערכי השמאל החברתי. לאחר האיחוד מנתה העבודה 21 חברי-כנסת (חבר הכנסת דודטללא הצטרף עם מפלגתו). לאחר התפטרותו של אברהם בורג מהכנסת נכנס במקומו הנציג הערבי, ראלב מג'אדלה.

בעקבות פרישת מפלגת שינוי מממשלת אריאל שרון בסוף 2004, נמשך משא ומתן עם מפלגת העבודה לאחר שהופסק בחודשי הקיץ והוחלט כי המפלגה תצטרף לממשלה עם 8 שרים (7 תיקים ומשנה לרה"מ) ושני סגני שרים, על מנת לתמוך ולבצע את תוכנית ההתנתקות מרצועת עזה וצפון השומרון.

ב-9 בנובמבר 2005 נערכו פריימריז שבהם גבר עמיר פרץ על שמעון פרס ובנימין בן אליעזר, והתמנה לתפקיד יו"ר המפלגה ומועמדה לראשות הממשלה. מיד לאחר בחירתו הוביל פרץ את מפלגת העבודה לפרישה מהממשלה והיה ליו"ר האופוזיציה. ב-30 בנובמבר 2005 הודיע שמעון פרס על פרישתו ממפלגת העבודה לטובת מפלגת קדימה.

בחירתו של פרץ היוותה משב רוח רענן למפלגה. מפלגת העבודה רצה לבחירות 2006 עם רשימה שכללה בעשירייה הראשונה לצד החברים הוותיקים גם שמות חדשים, ביניהם נשיא אוניברסיטת בן-גוריון אבישי ברוורמן, העיתונאית שלי יחימוביץ', ראש השב"כ לשעבר עמי אילון והפעילה החברתית נדיה חילו. אך למרות תנאי הפתיחה המעודדים, בסופו של דבר זכתה סיעת העבודה-מימד ב-19 מנדטים בלבד. למרות זאת היא נותרה הסיעה השנייה בגודלה, אחרי סיעת קדימה בראשות אהוד אולמרט.

מפלגת העבודה הצטרפה לממשלת אולמרט כשותפה בכירה וקיבלה שבעה תיקים, ביניהם תיק הביטחון שניתן לעמיר פרץ, ותיק החינוך שניתן ליולי תמיר. בחודשים שלאחר מכן התעוררה ביקורת רבה מצד חברים במפלגה על התנהלותו של פרץ כיו"ר המפלגה וכשר ביטחון, וערעור על מנהיגותו. ביקורת זו גברה עם פרוץ מלחמת לבנון השנייה, ועם הקיצוצים בתקציבי הרווחה שבאו אחריה. בהתחלה הייתה זו קבוצה קטנה של ח"כים שכונו "המורדים" (ובראשם ברוורמן ואילון), אך לאט לאט גברה ההתנגדות לפרץ והגיעה גם אל שרי המפלגה ואנשים שנחשבו לתומכיו. מצב זה יצר חוסר יציבות גדול במפלגה.

ב-28 במאי 2007 התקיימו בחירות לראשות המפלגה, שבהן התמודדו עמי אילון, ראש הממשלה לשעבר אהוד ברק, דני יתום, אופיר פינס והיו"ר עמיר פרץ. הבחירות הסתיימו ללא הכרעה ברורה, כאשר אהוד ברק ועמי אילון עלו שניהם לסיבוב השני בבחירות ב-12 ביוני 2007, לראשונה בתולדות המפלגה. עמיר פרץ הגיע למקום השלישי בלבד, ולא התמודד בסיבוב השני אך הודיע על תמיכתו בעמי אילון. בסיבוב השני ניצח אהוד ברק בהפרש קטן את עמי אילון והיה ליו"ר המפלגה החדש-ישן. ב-18 ביוני 2007 החליף אהוד ברק את עמיר פרץ בתפקיד שר הביטחון וסגן ראש הממשלה.

באוגוסט 2007 הודיעה המפלגה על כוונתה לבטלאת ההסכם הקיבוצי עם עובדיה. הסתדרות המעו"ף הכריזה עקב כך על סכסוך עבודה, וציינה כי "זו התנהגות שאינה הולמת מפלגה סוציאל-דמוקרטית, שהקימה את ההסתדרות וחרתה על דגלה שמירה על העבודה המאורגנת בישראל"‏[. פרופ' דני גוטוויין העיר על כך: "ביטול החוזה הקיבוצי הוא עוד מהלך של ברק לניתוק העבודה משרידי עברה הסוציאל-דמוקרטי".

ב-4 בדצמבר 2008 התקיימו בחירות מקדימות לצורך הרכבת רשימת המפלגה לכנסת. למקומות שלאחר אהוד ברק (משוריין) נבחרו יצחק הרצוג ואופיר פינס‏‏‏.

בבחירות 2009 נחלה העבודה, בראשות ברק, תבוסה קשה. המפלגה ירדה מ-19 מנדטים ל-13, והייתה לסיעה הרביעית בגודלה בכנסת, אחרי קדימה, הליכוד וישראל ביתנו. לראשונה בתולדותיה לא הייתה אחת משתי הסיעות הגדולות בכנסת. לאחר הבחירות הצהירו בכירי המפלגה, וברק בראשם, על כוונתם ללכת לאופוזיציה, אך עד מהרה החל ברק לנהל מגעים עם ראש הממשלה המיועד בנימין נתניהו מהליכוד לכניסה לממשלת הימין בראשותו. מהלך זה עורר התנגדות עזה במפלגה, ו-7 מתוך 13 הח"כים בסיעה יצאו נגדו בתחילה. בסופו של דבר הובא הנושא להכרעת ועידת המפלגה, ושם הצליח ברק לאשר את ההסכם הקואליציוני שחתם עם הליכוד. הוחלט על כניסת העבודה לממשלת נתניהו תמורת חמישה תיקים, כשביניהם תיק הביטחון, אשר יינתן לברק. לאחר ההחלטה הודיעו ארבעה מבין חברי-הכנסת של המפלגה (איתן כבל, אופיר פינס, עמיר פרץ ויולי תמיר) כי הם אינם מקבלים את ההחלטה והחלו להצביע כקבוצה עצמאית.

ב-17 בינואר 2011 התפלגו יו"ר המפלגה אהוד ברק וחברי הכנסת מתן וילנאי, שלום שמחון, עינת וילף ואוריתנוקד מסיעת העבודה בכנסת והקימו סיעה חדשה בשם "העצמאות". הרקע לפרישתם היה כוונתם לפרוש של שניים מחברי סיעת העבודה, כפי שהביעו אותה שבוע קודם לכן‏[4], בשל התמרמרותם לנוכח מצב המפלגה והמוראל הנמוך של הפעילים בה. באותו היום התפטרו מהממשלה שלושה חברי כנסת מטעם המפלגה: יצחק הרצוג, אבישי ברוורמן ובנימין בן אליעזר. ימים ספורים לאחר הפילוג נבחר השר לשעבר מיכה חריש ליושב ראש המפלגה הזמני וכעבור חודשיים אושר באופן רשמי לתפקיד על ידי ועידת המפלגה.

לקראת הבחירות לראשות המפלגה שנקבעו להיערך בספטמבר 2011, הודיעו על מועמדותם חברי הכנסת יצחק הרצוג, עמיר פרץ (יו"ר המפלגה בעבר) ושלי יחימוביץ'; יו"ר המפלגה בעבר עמרם מצנע, ואיש העסקים אראל מרגלית. חבר הכנסת אבישי ברוורמן הודיע אף הוא על התחלת התמודדות אולם הסיר מועמדותו זמן קצר לאחר מכן. ראש עיריית מעלות-תרשיחא שלמה בוחבוט הודיע שיתמודד לתפקיד אולם פרש מהמרוץ והביע את תמיכתו בעמיר פרץ, ימים ספורים לפני סגירת מפקד החברים.

יוני 2011 הסתיים מפקד חברים שערכה המפלגה. מספר חברי המפלגה עלה מכ-20,000 חברים לכ-82,000 חברים. בעקבות טענות שהועלו נגד כשרות חלק מההתפקדויות, נעשתה בדיקה של הטפסים ואף היה חשש שהליך הבדיקה יביא לדחיית יום הבחירות. לבסוף, התפרסם ספר הבוחרים הסופי באיחור של כשלושה שבועות, זאת לאחר שכ-6,000 מתפקדים נפסלו ו-14,000 מתפקדים נוספים נשארו על תנאי עד הסדרת התשלום שלהם למפלגה. מרגלית הודיע כי הנו שוקל עתירה לבג"ץ לדחיית מועד הבחירות עקב הדחייה בפרסום ספר הבוחרים, אולם לבסוף החליט לפרוש מן המירוץ כשבוע לפני יום הבחירות, והעביר את תמיכתו להרצוג.

ב-12 בספטמבר 2011 נערכו בחירות מקדימות לראשות המפלגה. מספר בעלי זכות הבחירה היה 66,310 איש, ו-65% מהם הצביעו בבחירות שנערכו ב-171 קלפיות אשר היו פזורות ברחבי הארץ. תוצאות הבחירות היו: שלי יחימוביץ' - 32%; עמיר פרץ - 31%; יצחק הרצוג - 25%; עמרם מצנע - 12%. לאור העובדה שאיש מהמתמודדים לא השיג 40 אחוזים מהקולות, בהתאם לתקנון, נערך סיבוב שני בין שני המדורגים במקומות הראשונים. בסיבוב השני של הבחירות המקדימות, שנערך ב-21 בספטמבר ובו שיעורי ההצבעה עמדו על כ-61%, ניצחה יחימוביץ' כשגרפה 53.8 אחוזים מקולות המצביעים לעומת פרץ שסיים עם 45.5 אחוזים (0.7 אחוז נוספים בחרו להטיל פתק "נמנע"). בכך נבחרה יחימוביץ' לתפקיד יושבת-ראש המפלגה‏.

במהלך שנתה הראשונה כיושבת ראש מפלגת העבודה, הצליחה יחימוביץ' להקטין את חובות המפלגה מ-128 מליון ש"ח ל-30 מליון בלבד וחידשה את פעילותם של למעלה מ-100 סניפים.




מק”יהרשמו חינם ל"כובע טמבל – שבועון לנוסטלגיה והיסטוריה ישראלית"
שתף 

מק"י = מפלגה קומוניסטית ישראלית.

ראשיתה של המפלגה הקומוניסטית בארץ בהקמתה של "מפלגת פועלים סוציאליסטית" בשנת 1919. בשנת 1945 פרש מהמפלגה פלג יהודי שהקים את "המפלגה הקומוניסטית העברית".

לאחר הקמת המדינה ובעקבות תמיכתה של ברית המועצות בתכנית החלוקה של האו"ם, התאחדו הפלגים שונים והוקמה "המפלגה הקומוניסטית הישראלית - מק"י". בשנת 1949 חל שוב פילוג במק"י ו"הקומוניסטים העבריים" הוצאו ממנה והצטרפו למפ"ם. משה סנה היה חבר כנסת מטעם מק''י ועורך ''קול העם'', בטאון מק''י .

בשנת 1964 התפלגה מק''י לשתי מפלגות: מק''י, שאליה השתייכו רוב החברים היהודיים של המפלגה, ובראשם הד''ר משה סנה (עורך בטאון המפלגה, העתון קול העם ויו''ר המפלגה הוותיק שמואל מיקוניס - והמפלגה השנייה היא רק''ח (''רשימה קומוניסטית חדשה'') שאליה השתייכו רוב החברים הערביים של המפלגה, ובראשה עמדו מזכ''ל מק''י לשעבר מאיר וילנר, וחברי הכנסת אמיל חביבי ותופיק טובי.

הרקע לפילוג היה: התנגדותם של מיקוניס וד''ר סנה למדיניות הפרו-ערבית והאנטי-ישראלית של ברית-המועצות באותה תקופה - לעומת נאמנותם ללא-סייג של וילנר וחבריו למחנה הקומוניסטי העולמי (ליצני הדור התבדחו ואמרו ש''אם וילנר מתהלך עם מטרייה - זה סימן שבמוסקבה יורד גשם...'').
אחרי פטירתו של ד''ר משה סנה (שהיה הנציג היחיד של מק''י בכנסת אחרי הפילוג) התפוררה מק''י ונעלמה, ונשארה רק רק''ח כמפלגה קומוניסטית, ובחלק מהפירסומים היא קוראת לעצמה ''רק''ח - המפלגה הקומוניסטית הישראלית''.
 

 

 

 

 

קומוניזם ישן וחד"ש

"...מים רבים זרמו בארץ ישראל מאז הוקמה ב-1919 המפלגה הקומוניסטית של פלשתינה (פק"פ), שנהפכה ב-1948 למפלגה הקומוניסטית הישראלית (מק"י); ומים רבים זרמו גם מאז הכריז ראש הממשלה הראשון, דוד בן גוריון, על הקמת ממשלות "בלי חירות ומק"י" ועד היום שבו מנסים ממשיכי דרכו של בן גוריון לזחול לממשלה של ממשיכי חירות. אבל מק"י עדיין בשטח - אם כי, כרגיל, מחוץ לממשלה - והמפלגה שבמסגרתה היא פועלת, חד"ש, אף עלתה בכוחה בבחירות האחרונות לכנסת.

במלאות 90 שנה להקמתה של מק"י, שהיא אחת המפלגות הוותיקות ביותר הפועלות בארץ, היא תעמוד מחר במרכזו של כנס אקדמי גדול, שיתקיים באוניברסיטת תל אביב מ-09:30 ועד 19:00 (אולם 105 ע"ש הופיין בבניין הפקולטה למשפטים). חוקרים ופוליטיקאים ינסו לבחון לא רק כיצד תרמה מק"י להיסטוריה הישראלית, אלא גם כיצד "רוח הרפאים" הקומוניסטית, שהמפלגה ממשיכה לאחוז בה, עשויה להמשיך בריחופה, וגם לתרום לעתידו של האזור הזה. בין היתר יעסקו הדוברים באתגר שהציבה מק"י לשמאל הציוני, בניסיונות המפלגה ליצור דו-קיום יהודי-ערבי ובקשר בין מצבה של מק"י למשבר שבו שרוי השמאל הישראלי העכשווי.

בין משתתפי הכנס: ח"כ דב חנין, השר לשעבר יאיר צבן, הח"כים לשעבר תמר גוז'נסקי ומוחמד נפעא, המשורר סמיח אל-קאסם והחוקרים אניטה שפירא, יואב פלד, אורי רם, אמל ג'מאל, גדי אלגזי וששון סומך. במבואה לאולם שבו יתקיים הכנס תוצג תערוכת כרזות עתיקות של מק"י, שתבקש מן הסתם לחבר בין ישן ובין חד"ש...".

אבנר שפירא
פורסם בגלריה הארץ ב- 24.03.09.

למעבר לתצוגת הכרזות המלאה של המפלגה









 
?????? ????? ?? ????????
??????? - ?????? - ??????? - ?????? ?????? - ??????? ??????


??? ?? ?? ???? ??????, ?????, ?????? ????, ?????? ??????? ????? ???? ?? ????? ?????????"???? ????" ???? ????????



כל הזכויות שמורות © לאתר נוסטלגיה אונליין ו/או לבעלי התכנים, הדימויים והתצלומים.