לאחר מבצע קדש ומלחמת יום כיפור הכריזו יצרניות הנפט הערביות על אמברגו נפט עולמי שבא לידי קיצוב משמעותי של שאיבת הנפט, דבר שהכניס את העולם כולו לפחד גדול.

גם בישראל התפתח פחד שמא לא יספיק הדלק לכל צרכי המשק. אי לכך, הוחלט שכל מכונית פרטית תושבת ליום אחד בשבוע. כל בעל רכב היה צריך לקבוע את היום בו הוא לא ישתמש במכוניתו. העשירים פתרו את זה ברכישת מכונית נוספת, והקומבינטורים שיכלו להרשות לעצמם רכשו גרוטאה מקרטעת חסרת ערך, רק בשביל להשמיש אותה ליום אחד בשבוע, הדתיים בחרו משום מה ביום השבת.

אבל שאר הציבור היה צריך לוותר על יום אחד בשבוע בחיי המכונית, ודיונים נוקבים נערכו ליד שולחנות האוכל של המשפחה הישראלית הממוצעת, עד שכל משפחה הגיעה להחלטה, באיזה יום בשבוע תהיה המכונית בחזקת נרות שבת, "להתבונן אך לא לגעת...."

משרד התחבורה שלח לכל בעל רכב מדבקה עליה הייתה אות, לציון היום בו בחר בעל הרכב להשבית את מכוניתו. האות א' ליום ראשון, ב' ליום שני וכן האלה. את המדבקה היה צריך להדביק במקום בולט בצידה של השמשה הקדמית של הרכב, ורכב שלא הייתה לו מדבקה לא היה יכול לעבור טסט.

למזלנו חמדנותם של שליטי הנפט הערבים הייתה גדולה מספיק כדי להפשיר במהרה את אמברגו הנפט. חזרנו לנהוג ברכב שבעה ימים בשבוע, והחיים נראו פתאום לאחר הסרת המגבלה הזאת כל כך נפלאים....

זכרונות:

היתה תקופה, אינני זוכרת שנה מדויקת, בה המכוניות נסעו רק היום מסוים כדי לחסוך דלק. הסימון היה על גבי הרכב בצבעים שונים? ימים זוגיים ובלתי זוגיים.

רחל אברהמוב
rachel_49@walla.com

========================================================================

אינני זוכרת במדויק את השנים או הנסיבות, אבל אני זוכרת שהייתה תקופה שכל כלי רכב היו מושבתים ליום אחד בשבוע. כל בעל רכב קיבל מדבקה מיוחדת ובה אות המסמלת את היום בשבוע שבו עליו להשבית את רכבו. לא העזנו להמרות את פי המדבקה.

עינת
einat_m@modiin.muni.il

========================================================================

מלבד השבתת רכב פעם בשבוע בתקופה שלאחר מלחמת יו"כ, הייתה עוד תקופה, קודמת יותר (אחת לפחות) בה הונהגה השבתה כזו. זכורות לי המדבקות מאותה תקופה שלא היו בסגנון המדבקות המודפסות המודרניות, אלא אות גדולה (כ-15 ס"מ) בצבע לבן שמהווה את כל המדבקה. אולי אפילו עיצבו את האות מרצועות נייר דבק לבן.

אריה סתר
setter1@zahav.net.il

========================================================================

השבתת הרכב בשנת 1952 הייתה בגלל חוסר משווע של מטבע זר. להזכירכם כי בשנים אלו למדינה היה מאבק כלכלי קשה ועדיין היה קושי בהשגת מוצרי מחיה בסיסיים כמו אוכל, ביגוד והנעלה.

דן קלצ'בסקי
pinchi1@walla.co.il

בהתחלה כלל לא היה חיוב על חניה בערים, כיוון שכמות המכוניות הייתה מועטה. לאחר מכן הוכנסו לשירות המדחנים, אותם עמודים קטנים עם שעון בראשם שהיו בולעים את המטבעות ומקנים שעת חניה, שבתומה היו מקפיצים שלט אדום קטן שציין שהזמן עבר והיפנה את תשומת ליבו של הפקח.

המדחנים הללו דרשו צוות של שני עובדים שהיו עוברים עם מתקן על גלגלים, פותחים את קופסת המתכת שבראש המדחן ממנה היו משתלשלות המעות לתוך מיכל גדול, וממנו לקופת העירייה.

לצפיה בכל התגובות לחצו כאן

לוח עם גלגלת פנימית שהיה פעם כמעט בכל אוטו.
על ידי הזזת הגלגלת היינו מזהים מה המרחק מהעיר בה אנו נמצאים ועד לעיר אליה אנו מתכוונים לנסוע.

אנא שלחו אלינו חומר בנוגע לערך זה.

אנא שלחו אלינו חומר בנוגע לערך זה.

נכתב ע"י:  עמנואל בן-עזר
סודר והוכן לאתר ע"י: ניצה וולפנזון
[בהסתמך על ''חדשות (אהוד) בן עזר''
גיליונות מספר 81 ו-82 10.2005]

איור: חיים אנלין

א?ג?זו?ז ? מערכת הפליטה של הגזים השרופים. (שיבוש מהמילה האנגלית Exhaust). המערכת התחילה במניפולד (סעפת), שהיה צמוד למנוע והעביר את הגזים השרופים לצינור הפליטה. בצינור זה, שנגמר באחורי המכונית, היה ממוקם ה"ק?ס?ל?ה", הוא דוד המשתיק, שתפקידו היה להנמיך את רעש המנוע. כל המערכת היתה עשויה מפח ברזל דק, התחממה בעת הנסיעה והתקררה לאחריה, וכמובן היתה חשופה לבוץ ולמים שניתזו עליה מהכביש. כתוצאה מכך הבלאי שלה היה גדול, ולעיתים הדופן ממש התפוררה. במקרה כזה פליטת גזי השריפה השמיעה רעש חזק במיוחד, ומכאן: "...נשרף לי הקסלה, האוטו נוסע כמו טרקטור...".

אגזוז מ?ניפו?לד ? סעפת פליטה. התקן עשוי מיצקת ומחובר לצד בלוק או ראש המנוע, ומתפקידו לקלוט את פליטת הגזים השרופים מכל הצילינדרים, ולאחד אותם לתוך צינור הפליטה (ראה אגזוז) .
מפאת החום הרב של התקן זה, הוא מחובר למנוע וכן לצינור הפליטה עם אטמים מיוחדים עמידי
חום. אולם, עקב החום הרב, קורה ואטם כזה מתפורר ואז גזי הפליטה פורצים ללא הקטנת רעש וגורמים לסרחון ולרעש בלתי נסבל ברכב. מכאן: "...האוטו שלי נוסע כמו טנק, הלך לי הפ??קו?נג במניפולד...".

ב??אג?אז' ? תא המטען. בדרך-כלל היה ממוקם בחלקה האחורי של המכונית, עד שהגיעו החיפושיות והפכו את היוצרות. אז נולד הסיפור על ה"ייקה" שנתקע עם החיפושית שלו בצד הכביש, המכסה הקדמי מורם והוא ממלמל: "איך זה יכול להיות שפתאום אין לי מנוע אבל יש לי אחד רזרווי בבאגאז'?"
תא המטען נועד, כפי שמעיד שמו, לאיכסון המזוודות בעת נסיעה לטיול או לנופש. בפועל הפך תא המטען למחסן נוסף, בהמשך למחסן בחדר הכביסה וב"ב?ו?יד?ם". הבאגאז' הכיל כמובן את הס?פ??אר, את הג?'ק ואת מפתח הג'נטים (גלגל רזרווי ? מגבה להרמת הרכב בעת תקר ? מפתח לפתיחת ברגי/אומי ההידוק של הגלגל) שהיו משוקעים ברצפת תא המטען ובדופנותיו. דבר זה השאיר מספיק מקום לדברים מאוד חשובים ושימושיים. קודם-כל, לנהג טוב היה ארגז כלים, קופסה עם כמה חלקים "משומשים במצב טוב" לעת הצורך, כמו כמה מצתים, חגורה למאוורר, קצת חוטי חשמל וגליל של "א?יזו?ל?יר ב??נ?ד", שהוא סרט בידוד חשמלי שבעת צרה יכול היה לשמש גם לסתימת חורים ולהידוק צנרת. כמובן שנהג טוב החזיק בבגאז' גם פחית עם שמן מנוע, בקבוקון עם שמן ברקס וגם גלון מים לתמיכה ברדיאטור עייף. מכאן והלאה הכול פתוח. האוהל המתקפל מהפיקניק האחרון תקוע בפינה אחת, עליו מונחות ה"מטקות", גם המנגל הנייד שכן כבוד עטוף בשקית ניילון (למען הניקיון) ואולי גם חצי שקית של פחמים צמודה אליו, הדגמ"ח הישן והבוסט?רים מהמילואים, ואולי גם מטרייה מהחורף שעבר, זרוע אחת קצת מעוקמת אבל אין דבר. לפעמים נדמה היה שהבאגאז' עשוי מגומי. 

ב??אק א?ק?ס ? סרן אחורי. מכלול זה קיבל את ההנעה מהדרי שפט ובעזרת מערכת משוננת  (קורונה + פיניון) הפך את ההנעה ב-90 מעלות בכדי להעבירה לגלגלים האחוריים. גופו החיצוני של הסרן נשא עליו את רוב משקל הרכב. בגלל מבנהו המעוגל ורחב הירכיים הוא בא בשימוש גם לצרכים אחרים כגון: "...תראה את זאת, עם באק אקס חמישה דונם...".

ב?ו?ד?י ? מ?ר?כ??ב הרכב. כל מבנה הרכב שישב על השאסי. גוש זה סיפק (ומספק גם היום) פרנסה לפחחי רכב, צבעי רכב, זגגים ורפדים. בעת תאונה או גירוד רציני לרכב, היה סדר מסויים בטיפול. קודם גמרו עם הפחחות ואחר כך נכנסו לצבע. ומכאן הסיפור על הגברת שהתיישבה על שפת הים ואמרה: "אני צריכה לתפוס קצת צבע." שמע אותה מישהו ואמר לה: "גברת, תעשי קודם כל פחחות ואחר כך צבע."

ב??לו?ק ? הגוף המרכזי של המנוע . עשוי מי?צ?ק?ת (יציקת ברזל ? ק?סט א?ירו?ן) או מיציקת אלומיניום. הדבר החשוב ביותר בשמירה על המנוע היה שלא יתחמם יתר על המידה כי זה יכול לגרום סדק בבלוק וגם בראש. סדק כזה נתן בדרך-כלל למ?נוע "צו תנועה" לגל האשפה.

ב??ר?קס?ים ? מערכת מעצורי הרכב. המערכת בנויה על יצירת חיכוך בין החלקים הנעים עם סיבוב הגלגלים לבין החלקים הנייחים של הרכב. החיכוך עצמו היה בין תוף מתכתי (ד?ר?אם) לבין זרועות, נעלי ברקס, שהיו נצמדות לחלקו הפנימי והיו מצופות חומר יוצר חיכוך שנקרא "ספ??יד ב??א?נד". כמובן ששימוש-יתר, בעיקר בנסיעה במורד תלול תוך שימוש בברקסים, וללא שימוש בהילוך נמוך ? גרם לשחיקה מהירה של חומר החיכוך ולאיבוד היכולת לבלום את הרכב. ומכאן: "...שרף את הברקסים בירידה מהקסטל וגמר על הצד בתעלה...".
אסור גם לשכוח את אותה ידית מנוף, ממוקמת לימינו של הנהג , ומאפשרת לו להבטיח את אי-תזוזת הרכב לאחר שהגיע לעצירה מלאה. זהו ה"ה?אנ?ד ב?ר?קס", שלימים שובש שמו ל"א?מב??ר?קס". די הרבה נהגים קיללו את הידית הזו, שנשארה תקועה בינם לבין החברה שישבה לימינם, כשהם חונים במקום רומנטי ומנסים יחד לספור את הכוכבים.
מערכת המעצורים על כל מרכיביה היתה עיקר ההתעניינות של בוחני הרכב (ודי בצדק). היו הרבה ניסיונות לעקוף מכשול זה ואפילו היו כאלה שטרחו למרוח את הספיד-בנד המשופשף בחומר מגביר חיכוך כגון ק?אלפו?ניו?ם, שהוא שרף-עץ ומשמש כנרים למריחת שערות הקשת לפני הנגינה.
במכוניות המאוד עתיקות, העברת הכוח מהפדל לזרועות החיכוך היה בעזרת מוטות מיכניים, (שט?אנגו?ת). די מוקדם נוכחו שזה מסוכן לסמוך על כובד הרגל של הנהג, ועברו למערכת הידראולית, או למערכת מופעלת על-ידי לחץ-אוויר במכוניות היותר כבדות. מכאן: ברקס מיכני ? ברקס שמן ? ברקס אוויר.

גו?ג'ו?ן פ??ין ? פין רוחבי המחבר את הבוכנה לטלטל. חלק שרק מכונאי מעולה הגיע אליו בעת שיפוץ מנוע. המושג "גוג'ונים" קיבל משמעות נוספת, בעיקר לציון שיער על הרגליים (שלה), שהצטיין בעובי ובצבע כהה.

ג?יר ? תיבת הילוכים. כמובן ידנית. תיבות הילוכים אוטומטיות הגיעו לארץ בסוף שנות הארבעים ותחילת החמישים. תיבות ההילוכים הידניות היו מאוד אמינות וכמעט לא גרמו לתקלות. לכן הגיר האוטומטי נתקל בראשית דרכו בחשדנות רבה, עם סיפורים על "אחד שאני מכיר" שנתקע עם גיר אוטומטי ואף אחד לא ידע מה לעשות. במכוניות פרטיות (מכונית נוסעים) תיבת ההילוכים היתה מצוידת ב"ס?ינקרו?מ?ש" ? התקן עשוי מדיסקאות פליז, שבעזרת חיכוך הישוו את מהירות הסיבוב של המהלך המשתלב והציר המניע. דבר זה איפשר החלפת מהלך תוך כדי נסיעה עם לחיצה אחת ארוכה על המצמד. במשאיות לא היה התקן כזה, והיה צורך בשתי לחיצות על המצמד, כאשר במצב ניוטר?ל היה צריך לתת לחיצה קטנה על דוושת הדלק. מכאן: "...הוא נהג טוב, הוא יודע להחליף עם צ?וו?יש?ן גז...".
תקלה שכ?ן היתה מופיעה בתיבות ההילוכים הידניות היתה מעבר לא רצוני ממצב הילוך למצב סרק (ניוטרל). תקלה זו נבעה משחיקה של "שיניים" בחלק שמחבר ומעביר ממהלך אחד למשנהו. מכאן: "...בירידה קופץ לי הגיר משלישי...".

גלגל ? הגלגלים של פעם היו עשויים משלושה חלקים: ג?'נ?ט ? חישוק מתכת, ט?י?יר ?  צמיג הגומי, ופנימי ? האבוב . לנהגים היו הרבה בעיות עם הגלגלים. הג'נטים היו מתעקמים כתוצאה מכניסה בלתי מתוכננת לבור בכביש, מכאן: "...התעקם לי ג'נט, נכנס האוטו לו?יברציות..." גם הצמיגים של פעם לא היו מאיכות מעולה, והיו גם יקרים יחסית, כך שצמיג נוצל עד לטיפה האחרונה ולעיתים קרובות נפח את נשמתו תוך כדי נסיעה בלוויית פיצוץ נחמד.
במקרים של קרעים בצמיג, שלא הגיעו לידי פיצוץ של ממש ? מצאו דרך "לתקן" את הצמיג הישן על ידי הכנסת טלאי גומי (פ??אצ?'ה) לתוך הצמיג, מול החור, וגיפור בחום שהיה אמור לאחות את החלקים. צמיג כזה איבד כמובן את האיזון הדינאמי שלו, ובמהירות נסיעה מסוימת היה מתחיל "לזרוק", כלומר לגרום לזעזועים שאמרו לפרק את חצי המכונית.
בכדי לתקן פנצ'ר, כלומר לתקן חור באבוב, צריך היה להגיע ל"פ??נצ?'ר מ?אכ?ר", ובתרגום ישיר ? עושה פנצ'רים ? שידע כיצד לתקן את האבוב הנקוב.
גם שסתום האוויר שבפיית האבוב (ו?ינט?יל)  ידע לעשות צרות. איך בודקים אם האוויר לא בורח? יורקים על האצבע ומורחים על קצה השסתום ומחכים לראות אם נוצרת בועה.
המושג פנצ'ר זלג גם לשטחים אחרים ומכאן: "...קרה לה פנצ'ר ונכנסה להריון...".

ג?ר?יל ? רשת מתכתית, בדרך כלל מצופה כרום-ניקל, מגינה על הרדיאטור. מוסיפה הוד ויופי  לרכב.

דינמו? ? מ?ט?ע?ן ? מחולל זרם ישר, מונע על-ידי הרצועה, שמתפקידו היה לטעון את המצבר בזמן עבודת המנוע. כמובן שהוא לא פעל כאשר נקרעה החגורה או כאשר "הפחמים" בחלקו הפנימי של הדינמו השתפשפו. מכאן: "...הלך לי הדינמו, נשארתי תקוע בלי בטריה...".

ד?יסטריב?יו?טו?ר ? מ?פ?לג.  אחד המכלולים של מערכת החשמל. קיים רק בענתיקות. מורכב על הבלוק ומקבל לצירו המרכזי תנועה סיבובית מהקר?נקש?פט  (דרך גל הזיזים). תפקידו של המפלג הוא לקטוע את זרם החשמל בעיתוי הנכון בכדי ליצור ניצוץ שיגיע בסופו של דבר למצתים (פלגים).
במפלג היו שלושה חלקים שעניינו את הנהג. (ראה להלן: פלטינות, קונדנסר ורוטור).

ד?ר?י ש??פ?ט ? סרן-הנעה שהוא ציר סיבובי המקבל את ההנעה מתיבת ההילוכים ומעביר אותה לסרן האחורי (ראה ב??אק אקס). מערכת זאת לא עשתה הרבה צרות, אם הקפידו שכל הברגים יהיו מהודקים, והמ?פרקים (צלבים) יקבלו את הגריז שלהם בזמן.

וו?ט?ר ג?'נט ? צינור גומי שמעביר את המים החמים מהמנוע לרדיאטור, ולאחר הצינון בצינור נוסף מהרדיאטור למנוע. בשנות הארבעים והחמישים, כאשר טיב הגומי היה די ירוד, צינורות אלה התפוררו ונבקעו לעיתים מזומנות. מכאן: "...הלך לי וו?טר ג'נט...", "...ברחו המים, רתח המוטור...".

ו?יש?ר ? מגב. התקן המאפשר ניגוב השמשה הקדמית בעת גשם. המודלים הקדומים היו מופעלים ידנית על-ידי הנהג, שהיתה לו ידית קטנה מעל השמשה שהפעילה את המגב בחוץ. יותר מאוחר השתמשו בתת-הלחץ (ו?אקום) שנוצר כתוצאה מהיניקה בבסיס הקרבורטור, ובעזרת צינורית גומי קטנת-קוטר הפעילו את המגבים. החיסרון היה שכאשר לחצת בתוקף על דוושת הדלק, למשל בעלייה, תת-הלחץ היה קטן בצורה משמעותית, והמגבים האטו או עצרו לגמרי. בסופו של דבר עברו למגבים המונעים על-ידי מנוע חשמלי קטן המחובר למערכת החשמל של הרכב.

חגורה ? רצועת הנעה עשויה מגומי בעלת חתך טרפזי. הרצועה העבירה את התנועה הסיבובית של גל הארכובה (ראה להלן) והפעילה את משאבת המים והמאוורר (פרופלור) וגם את הדינמו. גם מוצר זה, העשוי מגומי, נטה להיקרע ואז נקלעת לצרה כי המנוע התחמם וגם פסקה טעינת המצבר. כמו: "...נקרעה לי החגורה ונשארתי תקוע בלילה עם מוטור רותח ובלי בטריה...".

ט?אס?ה ? כיסוי מהודר שיושב על הג?'אנט ותפקידו להגן על ברגי הגלגל ואומי ציריות הרכב. היום הכול עשוי מפלסטיק אבל פעם טאסות היו עשויות ממתכת מעולה, עם גימור של כרום ניקל מבריק שהכיל את הלוגו של יצרן הרכב. כמובן שהטאסות הפכו ל"פריט אספנים", שבדרך כלל היו צעירים מדי מכדי להיות בעלי רכב או אפילו זכאים לרישיון נהיגה.

טו?מ?ב?ו?ן ? שזה הפ??גו?ש. בעבר הוא היה עשוי מפלדה קפיצית והיה מצופה כרום-ניקל, כך שהיה גם אביזר שהגן על חלקי הפח של הרכב וגם היה משהו שהוסיף חן למכונית. כמו: "...נכנס לי באוטו, דפק לי את הטומבון הקדמי...".

למכירה ? סופה של הבעלות על המכונית היא, בדרך כלל, מכירה. תהליך המכירה מתחיל לרוב במודעה בעיתון ו/או בפתק שמודבק בצידה הפנימי של השמשה האחורית או החלון בדלת האחורית. כמובן שהמוכר מבליט את יתרונות הסחורה כמו: יד ראשונה, נהג אחד, מרופא, קילומטראז' נמוך, ללא תאונות, מושקעת, במצב מצויין וכדומה. פרטים שיכולים לדחות קונה, לא מופיעים במודעה. יש יצירתיות בניסוח המודעה כמו: "מוכרים אותי!" או כל קומבינציה אחרת שיכולה למשוך את עינו של הקונה.
השלב הבא הוא ההתעניינות הטלפונית. כמובן שקודם כל שואלים את כל השאלות שכבר מופיעות במודעה.  מיד לאחר מכן באה שאלת השאלות: "כמה אתה רוצה?"  ואז מנסים לעמוד על המקח עוד לפני שראו את הסחורה. זה עקרון "סחר סוסים" ידוע. אם אתה מצליח להוריד את המחיר בשיחה הראשונה, יש לך אפשרות ללחוץ על המחיר אם וכאשר תגיע לפגישה עם המוכר.
הקונה מגיע בדרך כלל עם חבר "מומחה", שעוזר לו לבדוק את הסחורה ובעיקר למצוא בה חסרונות. יש שמנסים להציץ מתחת לרכב, לבעוט בצמיגים, יש כאלה שפותחים ומרימים את מכסה המנוע ונועצים בו מבט של "מבין". האזנה לרעש המנוע היא חלק חשוב בהצגה.
לעיתים באמת בא מישהו בעל ידע, ואז כמובן שהבדיקה מקבלת גוון אחר. בין השאר, הבודק מוציא את מד שמן המנוע ומטפטף על ציפורן הבוהן, מרים את היד מול השמש ומנסה לראות אם יש נצנוצים בשמן, דבר שמעיד על שחיקה מוגברת של חומר המיסבים. הוא מצמיד פיסת סמרטוט לבן לקצה צינור המפלט ובודק כמה פיח נלכד בבד. הרחת שמן המנוע היא חלק מהבדיקה, זאת כמובן אם לא החליפו שמן ממש לפני המכירה. יש שמצמידים מברג ארוך לגוף המנוע, בטורים נמוכים, ואת האוזן לידית המברג. מי שבאמת בעל ניסיון יכול לגלות בצורה זו נקישות "לא בריאות" של טלטלים, גוז'ון פין, גלגלי או שרשרת טיימינג וכיוצא באלו.
הבודק בעל הניסיון ישווה את מספר הקילומטרים שעל המונה לגיל המכונית ? במטרה לגלות, אולי "טיפלו" במונה. גם בדיקת זהות בין תעודת הזהות של המוכר לבין הרשום ברישיון הרכב, כולל מספר הבעלים הקודמים, יכול למנוע הרבה בעיות. מבט מקרוב, כולל ליטוף של הצמיגים, יכול לגלות שחיקת צמיגים מופרזת, כלומר בעיות בפרונט.
בדיקה במכון היא מפלטם של אלה שמודים שאינם מומחים גדולים. אולם, כפי שראינו בכמה  בדיקות שערכו כתבי טלוויזיה, לא תמיד ממצאי המכון מעידים על מצבו האמיתי של הרכב, ויש גם הפרשים גדולים בתוצאות של בדיקת אותו רכב במכונים שונים.
לסיכום, צריך יותר מזל מאשר שכל כי כל קניית רכב היא בבחינת "חתול בשק".
בהצלחה!

משאבת דלק ? מכנית או חשמלית, שמתפקידה לשאוב את הדלק מהמיכל (טנק הבנזין) ולדחוף אותו לכוון המאייד (ראה קרבורטור). התקלה השכיחה במשאבה זו היתה סתימת דלק, שנבעה מלכלוך מצטבר במיכל הדלק. נהגים חכמים הוסיפו מסנן דלק קטן לפני המשאבה, אם לא היה כזה במקור. תיקון דרך של סתימת דלק הצריך פירוק צינורות דלק לפני ואחרי המשאבה, לעיתים גם פירוק המשאבה עצמה, רחיצת החלקים בדלק, נשיפת אוויר בעזרת השפתיים לתוך המערכת בכדי לוודא שאין יותר סתימות, והרכבה של כל החלקים למקומם. בזאת לא תם הסיפור כי היה צריך לגחון אל צינור הדלק שבין המשאבה למאייד ולמצוץ עד שהגיע דלק. (ולאחרי זה ? כמה יריקות גדולות וניסיון לשטוף את הטעם הצורב של הדלק ? במים מתוך הג'ריקן שב??ב??ג?ז'). מכאן: "...נסעתי כמו טיפש עד טיפת הדלק האחרונה וכל הלכלוך נכנס לי למשאבה ונתקעתי עם סתימה!...".

משאבת מים ? משאבה סיבובית, מונעת על-ידי הרצועה, שמתפקידה לגרום לסחרור מתמיד של המים מהמנוע לרדיאטור וממנו בחזרה למנוע וכן הלאה. המשאבה הפסיקה לפעול כאשר נקרעה החגורה או גרמה לאיבוד מים כאשר התבלתה. מכאן: "...היתה לי נזילה רצינית ממשאבת המים והייתי צריך להוסיף מים ? בזהירות ? כל כמה קילומטרים....".

ס?ו?יץ' ? מתג התנעה. במכוניות של פעם היתה הפרדה בין הסוויץ' ששלט על חיבור מערכת החשמל למצבר ? לבין כפתור הסטרטר ששלט על חיבור הזרם למתנע. בחלק מהמכוניות שירשנו מהצבא הבריטי לאחר מלחמת העולם השנייה, הפעלת הסטרטר היתה בעזרת כפתור או דוושה ברצפת המכונית, שהיה צורך לדרוך עליה בכדי להתניע. במשך הזמן איחדו את שתי הפעולות באביזר אחד.
אולי זאת הסיבה לסיפור על ההוא שאכל שתי מנות פול, נכנס למכונית, סגר את הסוויץ' ונסע הביתה על לחץ גזים בלבד...
הסוויץ' היה המקום הראשון שגנבי רכב הגיעו אליו. הם תלשו את החוטים מאחורי הסוויץ' וחיברו אותם ידנית ללא צורך במפתח הרכב.

סו?פ??פ?ים ? שסתומים. לכל צילינדר היו שני שסתומים, אחד ליניקה ואחד לפליטה. לכן במנוע 4 צילינדרים היו 8 שסתומים. היום, ברכבים החדשים, לכל צילינדר יש 2 ליניקה ו-2 לפליטה ולכן במנוע 4 צילינדרים יש 16 שסתומים. פרט זה מודגש במיוחד על-ידי היצרנים בפרסומיהם. (אולי בבחינת "שלי יותר גדול"). 
שסתום הפליטה עובד בסביבה חמה מאוד, גזי הפליטה הלוהטים, שזה עתה נשרפו בתוך הצילינדר, פורצים סביב שפותיו בדרכם לצינור הפליטה. במשך הזמן יש בלאי לשפות אלה ואז האטימה נפגמת. במצב זה חלק מתערובת הדלק-אוויר, שנדחסת בצילינדר, משתחררת דרך שסתום הפליטה ונשרפת תוך קול נפץ לתוך מערכת הפליטה. מכאן: "...שמעת את הירייה? ? לא, ? זה היה אגזוז של אוטו....".
תיקון תקלה כזו מצריך פירוק חלק ניכר מהמנוע, השחזת השסתומים והתושבות שלהם, והתאמה ידנית של כל שסתום למקומו בעזרת משחת ק?רבו?רו?נדו?ם (משחה אברסיבית) וסיבוב השסתום בעזרת מוט עץ עגול ? בעובי הזרת ? שבקצהו גומיית הצמדות. פעולה זו נקראה "ש?ל?י?יף סופפים".
במשך הזמן קיבלה פעולה זו משמעות נוספת, בעיקר ביחסים שבינו לבינה. מכאן: "...לקח אותה בלילה לשפת הים, עשה לה ש??ל?י?יף סו?פ??פ??ים...".

ס?ט?יר?ינג ? הגה ומערכת היגוי. גלגל ההגה היה בעל קוטר גדול (ליצירת מנוף יותר חזק, בהיעדר מגבר הידראולי למערכת ההיגוי). הוא היה עשוי משילוב של מרכז מתכתי וגלגל וזרועות מעץ. כפי הנראה בכדי לאמת את האימרה: "המכוניות של פעם היו עשויות מעץ והנהגים מברזל". התנועה הסיבובית של ההגה הפכה לתנועה קווית בעזרת ה"ס?קטו?ר" ומערכת מוטות שבקצה כל מוט יש "תפוח". מצבם המיכני של התפוחים עניין במיוחד את בוחני הרכב. נקודה נוספת להתעניינותם היתה זווית ההתכנסות, "ש??פ?ו?ר" ? שבין שני הגלגלים הקדמיים. מכאן: "...התעקמה לי השפור ש??ט?נ?ג?ה, האוטו התחיל לאכול לי טיירים (צמיגים)...".

ס?ל?פסט?רט?ר ? או בקיצור סטרטר ? מתנע. מורכב ממנוע זרם ישר שבחיבור חשמלי למצבר מתחיל להסתובב. בעזרת ה?תקן ספ??יר?ל?י היושב על קצהו של ציר המתנע, גלגל שיניים קטן משתלב עם זר השיניים שעל גלגל התנופה, (ראה בהמשך), והמנוע מקבל תנועה סיבובית ואז, אם יש מזל, הוא מתניע. התקן זה בא להחליף את ידית ההתנעה המיכנית ? מ?נו?א?ל?ה ? ששלטה ברמה בשנים הראשונות של עולם הרכב. עד סוף שנות השלושים, הרבה מכוניות היו מצוידות, בנוסף למתנע החשמלי, גם בידית מנואלה. (כמו פז'ו 202 מודל 1938, שהיתה המכונית הראשונה שלי מ-1948 ועד 1953).

ס?פ??ר?ינג?ים ? מערכת קפיצים שבאה בין הסרנים לבין השאסי ומתפקידה היה לבלוע ולבלום את הזעזועים שנבעו ממהמורות הכביש (אם היה כביש). במכוניות של פעם רוב הקפיצים היו "קפיצי עלה". קפיץ כזה היה מורכב מעלי פלדה קמורים המונחים זה על גבי זה ומהודקים במרכז על ידי ה"צ?נט?ר ב?ו?לט" (הבורג המרכזי) ועוד כמה מהדקים שנקראו "ב??נד?ים". לעלה העליון, שהיה הארוך ביותר,  קראו "מ?א?י?ה" ובו היו אוזניים שאיפשרו את הידוק הקפיץ לשאסי.
נהיגה לא זהירה או חור סמוי בכביש יכלו לגרום לשבר בעלה אחד או יותר. הנזק הכבד ביותר היה נגרם כשהמאיה נשברה. אם רק ה"צנטר בולט" היה נשבר, היתה מתרחשת תופעה שצירי הרכב, הקדמי והאחורי ? לא היו מקבילים זה לזה, והרכב היה נע קצת על הצד והזכיר את האופן שבו רץ כלב.
את הקפיצים תיקנו בנפחיות מיוחדות שנקראו "מתקני קפיצים". ברכבים של היום יש התקנים קפיציים הרבה יותר מודרניים, המסתמכים על קפיצי סליל ומוטות פיתול.

פ??אפ?ו?ם ? צופר. (ידוע גם בשם צפצפה). מרגע שבו עלו המכוניות על דרכי העפר של עגלות הסוסים, חויבו המכוניות בהתקן משמיע קול, שבעזרתו אפשר להזהיר את העגלון שירסן את הסוסים, שדי נבהלו מהמפלצת הרעשנית שעקפה אותם. בתחילה הצופר היה מין חצוצרת אוויר שהופעלה על ידי הנהג, כאשר לחץ וסחט את אגס הגומי שהיה מוצמד לפיית החצוצרה. במשך הזמן עברו לצופר חשמלי במכוניות קטנות, ולצופר אוויר שהיה מופעל על-ידי לחץ האוויר של מיכל הלחץ של המעצורים ? במשאיות הכבדות. בשוק אביזרי הרכב הופיעו צופרים שידעו להפיק צלילים שונים זה לאחר זה בסדר קבוע, כמו "ינקי דודל ווינט טו טאון". לצופר כזה קראו "ז?מו?רה".

פ??ד?ל?ים ? דוושות. נמצאות ברצפת הרכב, סמוך לרגלי הנהג. זו הקטנה מצד ימין שולטת על הדלק ולכן נקראת א?ק?ס?ל?ר?אטו?ר (דוושת האצה). מכאן: "...תדרוך כבר על האקסלראטור ותזיז את האוטו....".  הדוושה הקיצונית משמאל מפעילה את המצמד (ראה קלאץ'). זאת שבאמצע היא פ??ד?ל ב??ר?קס, כלומר הדוושה שמפעילה את מעצורי הרכב. בשנות החמישים היתה לבוחני הרכב במשרד הרישוי אהבה מיוחדת לפדלים הדוקים ללא מרווח. אחד הדברים שבהם הצליחו לפסול רכב במבחן השנתי היה "ש?פ??יל בפדלים".

פ?יו?זים ? נתיכים. כחלק ממערכת החשמל של המכונית הותקנו נתיכים שתפקידם להגן על המערכת על ידי זה שהם ניתכים בעת זרימת זרם מעל המותר, ובזה הם מנתקים את המערכת ומונעים נזקים כבדים. נהג טוב ידע היכן בדיוק ממוקמת קופסת הפיוזים, החזיק כמה פיוזים רזרוויים בארגז הכלים וידע גם איך "מתקנים" פיוז שרוף בעזרת חוט נחושת דקיק שנשלף מתוך חוט חשמל שתמיד יש בארגז הכלים. מכאן: "...הוא כל כך התרגז, נשרפו לו הפיוזים....".

פ??יס?טו?נים ? בוכנות. גלילים עשויים מנתך אלומיניום, שנעים מעלה ומטה בתוך הצילינדרים ותפקידם להעביר את התנועה הקווית לתנועה סיבובית וזאת בעזרת הט?ל?ט?לים וגל הארכובה.
ליצירת אטימות בין הבוכנה לצילינדר משמשים הרינגים (ראה להלן). כאשר המנוע מתאמץ וכאשר כיוון ההצתה מוקדם מידי, מכה דופן הבוכנה על הצילינדר ונשמעות נקישות הנקראות "צילצול" מכאן: "...אני נכנס למוסך, המוטור נורא מצלצל...".

פ??ל?גים ? מצתים. הפלג היה מקבל את הזרם החשמלי מהמפלג והופך אותו לניצוץ בחלקו המוברג לתוך ראש המנוע וגורם להצתת תערובת הדלק-אוויר. הדלק של פעם לא היה באיכות מעולה, הקרבורטור קצת יצא מכיוון, ושכבת פיח עטפה את קצהו של המצת במקום בו נוצר הניצוץ. מכאן: "...המוטור מזייף, אני צריך להיכנס לניקוי פלגים...".

פ??ל?ט?ינו?ת ? מגעים, שנטו להישרף לעיתים מזומנות. מי שידע להחליף ולכוון פלטינות בעצמו נחשב ל"מבין" גדול.

צ'ו?ק ? מ?ש??נ?ק. שסתום פרפר בחלקו העליון של המאייד, שמתפקידו לאפשר תערובת דלק עשירה בזמן ההתנעה, בפרט במזג-אוויר קר. מובן שכאשר המנוע כבר עובד ומתחיל להתחמם, צריך לגרום לשסתום לחזור למצב פתוח. במכוניות של פעם לא היה משנק אוטומטי. מכאן שצריך היה למשוך את הכפתור, שהיה ממוקם ליד "השעונים", לפני ההתנעה ? ולאחר מכן, עם תחילת הנסיעה, לדחוף אותו פנימה באופן הדרגתי. נהגים, בדרך-כלל חדשים, ששכחו לעשות זאת, "נסעו על צ'וק" וגרמו לגמגומי מנוע, צריכת דלק מיותרת וזיהום הסביבה בעשן שחור.

צילינדרים ? חללים גליליים בגוף הבלוק, מעובדים בחריטה מדויקת ובהם נעים הפיסטונים. גודל המנוע נחשב לא רק לפי נפח הצילינדרים אלא גם לפי מספרם. השכיח הוא 4 צילינדרים, אולם היו (ויש גם היום) 6 צילינדרים בטור או 6 וגם 8 צילינדרים במבנה "ו?י" V. זכור לטוב הוא המנוע פורד ו?י 8, שהניע חלק גדול ממשאיות הצבא הבריטי במלחמת העולם השנייה. אותו מנוע גם הניע את כלי-הרכב על שרשראות הידוע בשם ב??ר?ן-ק?ר?יי?ר.
מכיוון שגלילים אלה, וגם הבוכנות, עובדים בתנאי חום ולחץ גבוהים, הם נתונים לשחיקה מתמדת. כאשר משפצים את המנוע, חורטים מחדש את הבלוק ואז הקוטר החדש כבר יותר גדול מהקוטר המקורי. בכל שיפוץ הגדילו את הקוטר במדרגות של 20 אלפיות האינץ' (בערך חצי מילימטר). כל הגדלה כזאת נקראה  "או?ב?רס?י?ז". מכאן: "...המוטור של הטרנטה הזאת הוא כבר שישים אוברסיז..." כלומר ? עברה שלושה שיפוצים.

ק?ארט?ר ? אגן השמן. חלקו התחתון של המנוע, המחובר אל הבלוק. בתוך אגן זה נמצא שמן המנוע, ומשאבת השמן המונעת על-ידי גל הזיזים ושואבת את השמן ומספקת אותו לכל נקודות החיכוך במנוע. שמן לא נקי או שמן שלא הוחלף בזמן היה יכול לגרום לסתימה במערכת השמן ולשפיכת לאגרים .

קו?נד?נ?ס?ר ? ק?ב??ל, האימא של הניצוץ, שהיה יוצא מכלל פעולה בדיוק כאשר צריכים את האוטו.

ק?ל?אץ' ? מצמד. כמובן מצמד של תיבת הילוכים ידנית. מופעל על-ידי לחיצה ברגל שמאל על  דוושת המצמד (פ??ד?ל קלאץ')  המפעילה את מיסב הלחץ (דרו?ק לאגר) המפעיל את הזרועות המרחיקות את טבלת הלחץ (פ?ר?שא?ר פ?ל?איט) ודיסק החיכוך מגלגל התנופה, פעולה הגורמת להפרדה בין המנוע המסתובב לתיבת ההילוכים, ולכן מתנתק כוח הסיבוב של המנוע מהצירים ומהגלגלים.
מכיוון שבתחילת נסיעה נוצר חיכוך רב בתוך המצמד, חומר החיכוך שעל הדיסק משתפשף קמעה. במשך הזמן, או כתוצאה מנהיגה לא נכונה ("נסע עם חצי קלאץ') חומר החיכוך נגמר והמצמד מפסיק לפעול. מכאן: "...נשרף לי הקלאץ'...".

ק?רב?ו?ר?טו?ר ? מאייד. במכוניות המודרניות כבר אין דבר כזה. את מקומו תפסה מערכת הזרקת דלק שהיא אחת "הקופסאות השחורות" שמפחידה אותי מחדש בכל פעם כי אין לי מושג מה עושים אם היא מחליטה פתאום שאין לה חשק לעבוד.
הקרבורטור הזקן הזכור לטוב היה בנוי ממיכל קטן לדלק שבו היה מצוף (ש?ו?ימ?ר) ששמר על גובה דלק קבוע. הדלק הגיע כמובן מהמשאבה, אם לא היו סתימות. לפעמים היתה הצפת דלק בקרבורטור, כתוצאה מגוף זר, ולו הקטן ביותר ? שהגיע עם הדלק ונתקע במנגנון הסגירה של המצוף.
תקלה זו היא כפי הנראה מקורו של הסיפור על נהג שנכנס למוסך עם הצפת דלק בקרבורטור. המוסכניק לקח פטיש פלסטיק קטן ונתן מכה על התושבת שבתוכה מנגנון הסגירה של המצוף (המחט), הלכלוך זז ממקומו והקרבורטור התחיל לפעול כשורה.
"כמה אני חייב לך?" שאל הנהג.
"מאה ואחת לירות," ענה המוסכניק.
"למה דווקא ? ואחת?"
"לירה אחת בשביל המכה ועוד מאה בשביל לדעת איפה לדפוק."  (ג?ו?יסט ו?י).
לקרבורטור היו כיוונים עדינים שהשתנו במשך הזמן והיה צורך להיכנס למוסך (במשך הזמן ל"מכון קרבורטורים"), לניקוי ולכיוון כללי. נהג טוב היה זה שידע לכוון בעצמו את הקרבורטור, ובעיקר את ה"בורג אוויר" ואת ה"טו?רים" (כיוון תערובת דלק-אוויר, סיבובים לדקה של המנוע במצב סרק).
זה מזכיר לי את הסיפור על סוחר מכוניות משומשות ידוע מפתח-תקווה, שמכר מכונית לתימני מראש-העין בהבטחה שמכונית זו חסכונית בדלק, משהו לא רגיל. להצהרה זו נוספה הבטחה שהוא אחראי לתקופה של חודש ימים שהמכונית כמעט לא צורכת דלק. הקונה השתכנע, העסקה בוצעה, ואכן במשך כחודש נוכח הקונה שצריכת הדלק מאוד נמוכה. בחודש הבא התחילה המכונית "לשתות דלק". רץ הקונה לסוחר הרכב בזעקות לשמיים, אולם המוכר טען שתקופת האחריות שלו עברה ואין לו יותר שום התחייבויות. לימים התברר שבחודש הראשון, פעמיים בשבוע, היה סוחר המכוניות נוסע בלילה לראש-העין ומתדלק את המכונית בג'ריקן דלק.

קר?נקש?פט ? גל הארכובה. הוא הציר הראשי של המנוע. הוא מקבל את התנועה הקווית מהבוכנות, דרך הט?ל?טלים, והופך אותה לתנועה סיבובית. מספר הארכובות כמספר הצילינדרים. בקצה כל טלטל יש מיסב היושב על גל הארכובה. גל הארכובה עצמו נע בתוך הבלוק בתנועה סיבובית כשהוא יושב בתוך מיסבים. מיסב ? ל?אג?ר או קו?ג?ל?אג?ר (מיסב כדורי), מיסבי המנוע עשויים מנתך מתכתי (ב??ב??יט) והם בעלי תכונת חיכוך קטן. אולם נקודת ההיתוך שלהם גם היא נמוכה. ואז, בזמן תקלה של חימום יתר או חוסר שמן ? המיסבים מגיעים לנקודת ההיתוך, הופכים לנוזל לוהט ? ונעלמים לתוך אגן השמן. ללא המיסבים המנוע נהרס תוך מיספר שניות.  מכאן: "...נשפכו הלאגרים , הלך המוטור...".
גם מושג זה קיבל משמעות נוספת, כאשר אדם מרגיש "הרוס לגמרי" הוא אומר: "...שפכתי לאגר...".

ראש ? ראש המנוע הוא חלקו העליון של המנוע שיושב על הבלוק, אוטם את חלל הצילינדרים מלמעלה, בתוכו נעים השסתומים והוא מהווה את תחילתה של מערכת הפליטה. בגלל החום הרב, נטו הראשים להתעקם, דבר שהצריך השחזת שטח בזמן השיפוץ. האוייב הגדול ביותר של הראש היה איבוד מים, רתיחה וחימום מופרז. מכאן: "...ברחו לי המים, הראש הלך פ?ייפ?ן...".
במקרה הפחות גרוע, שבו החימום לא הגיע לממדים הרסניים, השתנו מרווחי הפתיחה של השסתומים, דבר שהצריך כיוון מנוע. מכאן: "...התחמם לי המוטור יותר מידי ועכשיו דופק לי סו?פ??פ?...".
לעיתים, בגלל החום הרב, האטם (פ??אקו?נג ראש) היה מתפורר ומבול של צרות היה מגיע. לחץ (קומפרסיה) היה בורח בין הבלוק לבין הראש, מי קירור היו מגיעים למערכת השמן, המנוע היה מקרטע וכמובן שהיה צריך לעצור, לכבות את המנוע ולהתפלל שיהיה אפשר לגרור את הרכב למוסך.

רדיאטור ? מצנן המים, כמו: "...נסתם לו הרדיאטור, רתח המנוע..." מילוי מים ברדיאטור היתה פעולה כמעט יום-יומית, מכיוון שבט?ר?נ?ט?ס (מכוניות ישנות) של פעם היתה תמיד דליפה קטנה. לנהג טוב היה תמיד ג'ריקן מים בב??ג?ז'.
הפקק של הרדיאטור ? פתחו העליון של הרדיאטור, שאסור היה בשום אופן לפתוח אותו כאשר המוטור (מנוע) חם  או חס וחלילה רותח. במכוניות האמיתיות של פעם, הפקק הזה היה מצופה כרום-ניקל והתברג לתוך הרדיאטור למעלה מקדימה.
בשנות השלושים של המאה הקודמת היתה לדודי ברוך ראב (בן עזר), מכונית אולדסמוביל יפיפייה, שכמובן היה לה פקק רדיאטור מבריק. באותה עת עבדה אצלו במשק הבית אישה בשם מזל, שגרה בשכונת מחנה יהודה הסמוכה לפתח-תקווה. דודי לימד אותה כיצד לפתוח את פקק הרדיאטור וביקש ממנה שבכל בוקר, כאשר היא באה לעבודה, תיקח קומקום מים מהמטבח ותמלא את הרדיאטור. לימים סיפרה השכנה שאצלה עבדה חברתה של מזל, ששמעה את מזל אומרת לחברתה: "האשכנזים האלה נורא חכמים, בבוקר הם ממלאים קומקום מים באוטו ונוסעים על זה כל היום!"

רו?טו?ר ? אותו חלק קטן עשוי ב??ק?ל?יט (חומר מלפני תקופת הפלסטיק) שיושב על קצהו של ציר המפלג ומעביר את הניצוץ, כל אחד בתורו, לפלגים המתאימים.
פתיחת מכסה המפלג והוצאת הרוטור היתה פעולה פשוטה יחסית. מכיוון שאי אפשר להתניע מכונית בלי רוטור, הפך חלק זה ל"מפתח הרכב" באותם רכבים צבאיים שלא צוידו במפתח. למשל, הג'יפים מודל 1942. מכאן ברור שרוטור של ג'יפ הפך להיות מצרך מאוד מבוקש בין חובבי הג'יפים בצה"ל הצעיר. אני מודה בחטאי שכאשר האלוף יצחק שדה, מפקד החטיבה שלנו ? חטיבת השריון הראשונה של צה"ל, הגיע עם ג'יפ חמוד לסדנא, לבדוק כיצד מתקדם שיפוץ והרכבת השרמנים, שהגיעו לארץ כ"גרוטאות ברזל להתכה" ? והשאיר את הג'יפ שלו ליד משרד המפקד, אני הופעתי וראיתי ג'יפ ללא בעלים ומיד הוצאתי לו את הרוטור.  שעה קלה לאחר מכן, כשהוא ניסה להתניע את הג'יפ ולא הצליח, התנדב אחד המכונאים (אני) לתקן את התקלה. הרמתי את מכסה המנוע, פתחתי את המפלג, ובאופן שלא יראו הכנסתי את היד לכיס וחלצתי משם את הרוטור. כמובן שהג'יפ התניע מיד והאלוף הודה לי על הזריזות והמקצועיות שהפגנתי. אני מבקש את סליחתך, המפקד.

ר?ינ?ג?ים ? טבעות האטימה הממוקמות בחריצים מתאימים בהיקפה החיצוני של הבוכנה. בגלל השחיקה הגבוהה של טבעות אלה, כאשר המנוע מאבד מכוחו, מחליפים את הטבעות הבלויות בחדשות. מכאן: "...עשו לי למוטור חצי אובראול, החליפו רינגים וגם עשו ש??ל?י?יף סו?פ??פ??ים..." (ראה סופפים).

ש??א?ס?י ? מסגרת הבסיס. במכוניות של פעם הבסיס היה חלק נפרד מגוף הרכב והיה ניתן לפרק מעליו את המרכב לצורך שיפוץ כללי יסודי. חלק זה מהווה את בסיס הרכב, ואבוי למי שהצליח לעקם אותו בתאונה. מכאן: "...דפק את האוטו, עיקם את השאסי...".

ש?וו?נגר?אד ? גלגל תנופה. גלגל מתכת כבד המורכב על צידו האחורי של גל הארכובה, אליו מורכב המצמד וסביבו מורכב ז?ר השיניים שאליו משתלב בזמן ההתנעה גלגל השיניים של המתנע. לגלגל זה היתה תכונה מוזרה והיא ? לא להיפרד מז?ר השינים כנדרש. בעיקר אחרי ניסיון לא מוצלח בהתנעת המנוע. מכאן: "...נתפס לי הסטרטר..." (הפתרון היה לסגור את המתג החשמלי, להכניס למהלך ישיר ? שלישי או רביעי, תלוי ברכב ? ולדחוף את האוטו קדימה ואחורה בתנועות כמו נדנדה עד לשחרור גלגלי השיניים).

השם המקובל בימים ההם למכונית, אחרי שהפסיקו להשתמש במושג אוטומביל.

אתם זוכרים את המודעות המצחיקות האלה למכירת המכוניות משנות השישים והשבעים? "חייבת להימכר" שידרה מודעה אחת בדרמתיות, ואילו אחרת הודיע שהמכונית למכירה "למבינים בלבד". אבל המודעה שהייתה היצירתית ביותר מכולן הייתה "מכונית מרופא". 

הנה למשל: "למכירה מיני מיינור 1960, יד ראשונה מרופא". מה הקשר בין רופא ואטרקטיביות מכוניתו? טוב זה ברור: המכונית לבד בחוץ בלילות הקרים, לא?  לפעמים היא מתקררת, לפעמים משתעלת, ובעיות פנימיות לא חסרות, וסתימות בצנרת היבשה ונזילות זה כלב??? אז מה יותר טוב מרופא צמוד למכונית??? מעניין שאף פעם לא ראיתי מודעה בסגנון "מכונית ממוסכניק"...

האמת שהרופאים, להגנתם, היו בזמנו בדרך כלל "יקים" ועל כן היו ידועים בקפדנותם. קפדנות זו התבטאה לטענתם גם באחזקה מושלמת של הרכב.

עד אמצע שנות השישים היו  עדיין בארץ  מכוניות אנגליות מתקופת המנדט הבריטי, (פורד, הילמן, בדפורד ווקסאול, מוריס ועוד...).
ברכבים אלה היה בנוסף לג'ק גם מנואלה...
רכב "בעיתי" שהיה מסרב להתניע (בעיקר בחורף)  היה מאלץ את  הנהג לקחת את המנואלה, לחבר אותה ב"חור" מיוחד שנועד לכך בחלק הקידמי של הרכב לתוך מין גלגל תנופה,  וע"י סיבובים מהירים של המנואלה היה מותנע מנוע הרכב.
בחלק מהרכבים שדרשו מנואלה להתנעתם היה מתקן דו שימושי, מפתח גלגלים בצידו האחד ומנואלה מצידו השני, כפי שמראה התמונה כאן.

אנא שלחו אלינו חומר בנוגע לערך זה.

בסוף שנות ה - 70 ותחילת שנות ה - 80, ישראלים רבים עברו מנסיעה באוטובוס לרכב פרטי (בדרך כלל סובארו) ואצו רצו להגן על האוטו המבריק מגנבים. המשקיענים היו מפרקים כל ערב וערב את הדיסטרבוטור ולוקחים אותו הביתה, והעצלנים קנו מנעול הגה.

למנעול ההגה היו 3 חלקים עיקריים. מוט בעל פרופיל מרובע מכופף בקצהו דמוי מקל סבא ומחורר לכל אורכו, מוט זהה בעל פרופיל מרובע חלול וגם הוא מכופף בקצהו, ומחורר לכל אורכו. מקל סבא אחד היו מרכיבים על גלגל ההגה, מקל סבא אחר היו מרכיבים על דוושת הברקס, וכאשר שני המוטות הללו היו מושחלים זה בתוך זה, היה בעל הרכב מרכיב מנעול "ירדני" פשוט על ידי איתור שני חורים תואמים בשני חלקי מנעול ההגה.

המוצרים היוקרתיים היו מגיעים אפילו עם ציפוי פלסטיק אדום מבריק על החלק המכופף, כדי שלא יפגע חלילה גלגל ההגה

בתחתית המתקן של העודף והכרטיסים היו 2 כעריות (ששם הנהג היה מניח את העודף עד שיסדר אותן במתקן) שבתוך אחת מהן היה מונח המנקב. כאשר היו עולים נוסעים עם כרטיסיות הנהג היהה לוקח את המנקב ומנקב חור במקום המיועד.
לכל נהג היה סימן משלו, וכך כאשר היה מבקר הכרטיסים עולה לעשות ביקורת, היה יודע אם אכן שילמת עבור הנסיעה או שסתם "התפלחת".