חיפוש:   בכל האתר  בשמות הערכים  בקרדיטים     חפש  |  חיפוש תמונות בנושא:   חפש
   מפת האתר  |   כרגע באתר: 142 מבקרים   |  כניסה לדף האישי    
עורך: דייויד סלע
דבר העורך כתבו לעורך
| עמוד הבית | מי אנחנו | מרכז מידע לגולש | על נוסטלגיה ורטרו | קרדיטים | צרו קשר | גולשים כותבים
 

+   ?????? ????? ?÷?
+   אביזרים וחפצים
+   אוספים ותחביבים
+   אז - וכעת
+   אירועים ושנים
+   ארכיון האישים
+   ארכיון הוידאו
+   ארכיון הכרזות
+   ארכיון המצגות
+   ארכיון הקול
+   אתרי נוסטלגיה
+   בידור ופנאי
+   בקיבוץ
+   בריאות, טיפוח וניקיון
+   בשכונה
+   בתים ומבנים מספרים
+   גלויות בולים וסמלים
+   דירה ובניין
+   היום בהיסטוריה
+   המקום בו גרנו
+   העפלה ועליות לא?י
+   חג ומועד
+   טלוויזיה ורדיו
+   ילדות נשכחת
+   לבוש אופנה והנעלה
+   מוזיקה שיר וזמר
+   מזון ומשקה
+   משחקים וצעצועים
+   נוסטלגיה בצה?ל
+   ספורט
+   ספרות נוסטלגית
+   ספריית יהודה דקל
+   עבודה ומלאכה
+   פוליטיקה ובחירות
+   רדיו נוסטלגיה
+   רכב ותחבורה
+   רשת חברתית
+   שונות
+   שירותי גולש
+   שפה עברית
+   תיאטרון עברי
+   תעשייה עברית
+   תקשורת מדיה ופרסום

האתר מוקדש לזכרו של
 יוסי פשרמן (פשי) ז"ל
2003 – 1954

מעל ל - 1100
סרטוני וידאו נוסטלגיים
בארכיון הוידאו שבאתר

יום העצמאות ה-7
 

הצוללת דקר
 

תל אביב הקטנה
 
 

פורטל: בשכונה



בשכונה

מחנות עוליםהרשמו חינם ל"כובע טמבל – שבועון לנוסטלגיה והיסטוריה ישראלית"
שתף 

מחנות עולים היו למקומות היישוב הזמני של העולים החדשים, שהגיעו בשנותיה הראשונות של מדינת ישראל. חסרונם הגדול היה באווירה שהם יצרו: שוכני המחנות קיבלו את כל צרכיהם מהממסד ולא נדרשו לצאת לעבודה.

המחנה היה תחום טריטוריאלי בפני עצמו. העולים, יושביו, נותקו מהארץ ומאוכלוסייתה. עקב זאת ישבו חודשים באפס מעשה, מדוכאים ומתוסכלים, חסרי אונים ותלויים בפקידים, שעמם באו במגע יום-יומי.

המוסדות ראו במחנות העולים פתרון זמני, אך הוא נמשך מעבר לזמן המצופה. היו לכך תוצאות שליליות בתחום מוסר העבודה - צורת מחיה זו הורידה את המוטיבציה לחזור לחיים סדירים. השיטה הייתה למעמסה על התקציבים הציבוריים וכך אט אט נסגרו המחנות והפכו להיות למעברות, שבהן כל תושב אחראי לקיומו.

המחנות הראשונים הוקמו במבנים שנעזבו על ידי הצבא הבריטי במקומות אלה: עתלית, פרדס חנה, רעננה, בית ליד, בנימינה, חדרה וראש העין. לאחר מכן בישובים: באר יעקב (על חלק ממחנה צריפין), קריית אליהו (חיפה), קרית מוצקין (מחנה צבאי מול תחנת הרכבת), רחובות (בדרום העיר) וירושלים (באזור תלפיות).

תנאי החיים במחנות העולים היו קשים מנשוא, מחנות רבים היו מחנות צבא בריטים לשעבר, העולים שוכנו בחדרי שינה גדולים ובין משפחה למשפחה הפרידה מחיצה מאולתרת. לאחר שהתמלאו חדרי שינה אלו, הוקמו פחונים ואוהלים. שירותים ומקלחות הוקמו מחוץ לאזורי המגורים ושימשו מספר משפחות רב. כדי להתמודד עם קשיי הקליטה של המדינה בראשיתה, מונתה הסוכנות היהודית לספק את מרבית צרכי העולים. ואכן, רוב צרכי העולים סופקו על ידי הסוכנות מבלי שאלו נדרשו לעשות דבר מה. העולים לא בישלו בכוחות עצמם, הם אכלו בחדרי אוכל משותפים ללא תשלום וכך גם לא שילמו על כל יתר השירותים שקיבלו. ככל שגדל זרם העולים היה הנטל הכלכלי על הסוכנות היהודית רב יותר. בכמה מחנות דווח על מחסור במזון, המזון הדל גרר הידרדרות במצב הבריאותי של העולים והיה קרקע נוחה להתפשטות מגיפות. המחסור ברופאים ובציוד רפואי הקשה אף הוא. שיעורי האבטלה במחנות היו גבוהים ביותר. מציאת עבודה הייתה קשה, שכן בחברה הישראלית כולה היה שיעור אבטלה גבוה בתקופה זו ובנוסף, מוקמו רוב המחנות בפריפריה. יש להוסיף גם שהחיים במחנות העולים לא עודדו את העולים להיכנס למעגל העבודה: העובדה שקיבלו את צרכיהם ולו המינימאליים ביותר ללא תשלום, אפשרה להם לדחות את לימוד השפה החדשה, להימנע מהסתגלות לתרבות האוכלוסייה הוותיקה ולדחות את מציאת העבודה.

בכל מחנה עולים היה מבנה שנועד להיות מעין בית תרבות. היו בו מעט עיתונים ופחות מזה ספרים. המורים שלימדו את הילדים העבירו, לעתים, שיעורי ערב למבוגרים בבתי התרבות. בין היתר הובאו לעתים הרצאות, הופעות או סרטי קולנוע. על פי רוב לא התפתחה שום התארגנות תרבותית מתוך המחנה. תושבי המחנות היו מנותקים כמעט לחלוטין מהחברה הישראלית. הדבר נבע ממיקום המחנות, מקשיי השפה של העולים, ומתחושת העליונות של הוותיקים על העולים. מעטים העולים שקראו עיתונים או האזינו לרדיו.

בסוף 1949 הגיע מספר העולים במחנות ל-90,000 נפש. מטעם הממסד מונתה מחלקת הקליטה של הסוכנות היהודית לטפל באחזקת המחנות. עלות האחזקה הייתה בסכום שהיה למעלה משליש תקציבה של מחלקה זו.

את המצב הקשה במחנות העולים תיאר בצבעים קודרים ראש מחלקת הקליטה של הסוכנות, ד"ר גיורא יוספטל:
"
...כשחמישים איש ואישה, זקנים וילדים, נמצאים באולם שינה אחד, מן ההכרח שתתהווה אטמוספירה בלתי-אפשרית. אלה הם תנאי השפלה, אשר אסור לנו להחזיק אנשים בהם. במחנות ישנם פשעים סוציאליים מכל המינים, מלבד רצח, זנות, גניבות ואלימות. החומר הטוב הבא למחנות יורד בתוך זמן קצר ושוקע למצב של דפרסיה, עד שאין בכוח האנשים לעשות דבר, אלא לבכות בשקט. דובר על אחוז הנכים וכו'. אין זו שאלה של מספרים. אנשים אלה מכבידים על הקליטה; הם אוכלים את התקציב של הקליטה ואי-אפשר להחזיקם יחד עם הבריאים... צריך שהממשלה תדע ש-47 נפש באולם אחד פירושם חומר-נפץ למדינה כולה, לא רק איום לסוכנות שתיכשל במלאכתה...".

קיומם של המחנות הפך להיות חבית חומר נפץ: מצד אחד, אנשים ללא עתיד, ללא תעסוקה ומצד שני, הוכחה לאוזלת ידה של מדינת ישראל ביכולת להביא לידי פתרון את בעיית העקורים. לא עבר זמן ונמצא הפתרון לבעיה: מחנות העולים הפכו להיות מעברות עולים, עם מבנים זמניים כאשר כל אחד מהתושבים דואג לעצמו ובשל כך נדרש היה לצאת לעבודה ולהערות בחברה, עד אשר יימצא פתרון המגורים הסופי.

 

תגובות:

מחנה (מעברת-בית עולים) פרדס חנה הייה בין המעברות הגדולות בשנות החמישים. המחנה היה מחולק ל-4 חלקים מחנה א,ב, ג, ד. חיו בו כמה עשרות אלפים עולים מכל קצוות תבל, באוהלים, צריפים לוהטים ממתכת, צריפי בדונים ומבנים (ברקות) מימי האנגלים. תנאי המחיה היו מין הקשים באותם הימים במיוחד לניצולי שואה.
אשמח ליצור קשר עם אנשים שהיו ודאי ילדים באותם ימים.

חוה
HAVAZINRONI@GMAIL.COM




מטאטא רחובות.הרשמו חינם ל"כובע טמבל – שבועון לנוסטלגיה והיסטוריה ישראלית"
שתף 

 

 

פעם הייתה העיריה נותנת תמורה לארנונה,והיא דאגה לתחזוק שוטף של החצרות שבין בתים.
בכל שכונה היה בעל מקצוע שתשלומו שולם על ידי העיריה, שהיה דואג לניקיון הרחוב, ואף היה נכנס לחצרות שבין הבתים ודואג לניקיונם.

מטאטא הרחובות היה מצויד במטאטא רחב ובדלי שחור גדול ושטוח. הוא היה עובר  ברחוב כשהוא מכניס את ראשו של המטאטא לאוזני הדלי וכך גורר אותו אחריו. כאשר היה מגיע לחצרות הייתה לו מגרפה גדולה איתה אסף את הלכלוך בחצרות.

 

''...הם אוספים את כל הפסולת / ומטאטאים אותה היטב. / פה לא מספיקה היכולת / פה דרוש גם אומץ לב! / אני פשוט ניגש ו...ככה אל הסל! / כל רקבון וכל ספחת - אל הסל!...''.
''סרנדה תל-אביבית''
, נתן אלתרמן - אלכס ליבק, הוצאת הקיבוץ המאוחד, עמוד 121.

 

להקת "ציפורי השיר" שרה "בלדה למנקה הרחוב" (אבי חן / יעקב בן שבת):
"...מי זה יוצא כל לילה אל הרחוב הריק / כשרק פנס דולק / ורק שיכור שורק / הוא מטייל עם מטאטא וסל ביד / מרים קופסה עם לב / עדות לזוג אוהב...".

בשיר "השעות הקטנות של הלילה" (י. גמזו/ י. זראי), שר אריק איינשטיין:
"...בשעות הקטנות של הלילה /מלווים אל ביתן אהובות. / בשעות הקטנות של הלילה / משכימים מטאטאי הרחובות...".




מטבח הפועלים.הרשמו חינם ל"כובע טמבל – שבועון לנוסטלגיה והיסטוריה ישראלית"
שתף 

 

 

 

 

 

 

קודם כל, רק מהשם של בית עסק זה - אפשר לקבל נחת, בזמנים שבהם פועלים עבריים כמעט ואין בנמצא.

אז פעם זה היה שונה, וארגונים ומוסדות הקימו עבור חבריהם בתי אוכל בהן הם יכלו להזין את נפשם, שנקראו "מטבח הפועלים".

 

 

 

 

 

מטבעות לשון:

מטבח פועלים
תפרן. עני.
בזמנים ההם, כשהפועלים היו יהודים (ולא ערבים או רומנים...) הוקמו בתי אוכל שנקראו "מטבחי הפועלים", שסיפקו מזון בסיסי וזול לעובדים שידם לא הייתה משגת.
"...איך הוא חושב בדיוק להציע לה נישואין? ממה יחיו??? הוא הרי אוכל במטבח הפועלים..."

האיור מתוך הספר אבא שלך לא זגג -סלנג בניחוח נוסטלגי, דייויד סלע / הוצאת מודן.
מאייר: אמי רובינגר




מכולת שכונתיתהרשמו חינם ל"כובע טמבל – שבועון לנוסטלגיה והיסטוריה ישראלית"
שתף 

המכולת השכונתית של הימים ההם שונה כל כך מהמרכול או המיני מרקט של הימים האלה. אז המכולת הייתה מוסד, ואילו היום, הולכים לקנות מוצרים, וזהו.

חשיבותה של המכולת השכונתית הייתה גדולה בימים ההם של תקופת הצנע והפקוח על המזונות. כל משפחה, בזמנים ההם של הצנע קיבלה מהממשלה פנקס מזון, שבו היה כתוב באיזו מכולת על המשפחה לנהל את קניותיה, אותם יכלה לעשות בעזרת התלושים שהיו בפנקס, שנשא על כריכתו את הכיתוב "מדינת ישראל - הפקוח על המזונות".

 

המכולתניק הממוצע עשה שימוש גורף בכוח העצום שהקנתה לו הממשלה ושר הקיצוב, דב יוסף.
עקרת בית שלא אמרה יפה בוקר טוב, שלא עמדה בתור כיאות ולא התחנפה כנדרש לחנווני או לאשתו - הייתה מסכנת את יחסיה עם החנווני, שבין כה וכה היה חמוץ ואנטיפט וללא ניד
עפעף היה יכול להעניש את עקרת הבית, במשהו כמו "...אין יותר ביצים...נגמר...מה את רוצה ממני...תלכי לדב יוסף אולי הוא ייתן לך...".

 

 

המכולת השכונתית הייתה מנוהלת ביד רמה על ידי חנווני רומני הונגרי או פולני ואשתו. המכולת הייתה במקרים רבים אפלולית ודחוסה, בתקרתה היה נעוץ וינטלטור (מאוורר) בעל כנפיים גדולות שחורות שהיו סובבות בעייפות, מפיחות קצת רוח ומגרשות את הזבובים. על קירות המכולת היו מדפים עם קונסרבים (קופסאות שימורים) ועל הרצפה היו שקי יוטה בהם היה בתפזורת קמח, אורז, סוכר, עדשים וכדומה. לצידם של השקים היה אפשר למצוא פחים או חביות פתוחות שהכילו חמוצים, בעיקר זיתים ומלפפונים, והיו מכולות שבהם היה גם חביות של דגים מלוחים, שהדיפו ריח עז.

 

בכל מכולת היה ארון לחם שדלתותיו היו עשויות מרשת ועל מדפיו היו מאוכסנים הלחמים, (שחור, לבן וקימל)  ללא עטיפה כל שהיא. בחלק מהמכולות היו גם ירקות, שהונחו בשיפוע בארגזי עץ. החנווני היה עומד מאחורי מקרר מוארך , ואם רצית גבינה צהובה או גבינת קרש (זה מה שהיה אז פחות או יותר) הוא היה פותח דלת מתכת שהייתה בצד שלו, מוציא את גוש הגבינה, שם אותו על המשטח שעל המקרר וחותך פרוסות בסכין ענקית או במכונת פריסה ידנית.

 

 

 

 

 

  

 

 

 

 

 

 

 

 

בכל מכולת היו שני משקלים: משקל אחד שהיה תמיד על המקרר היה המשקל של גרמים, עליו שקלו גבינות או חמוצים בתפזורת ודברים שכאלה. משקל נוסף היה לשקילת ירקות ופירות. היה זה משקל שבצד אחד שלו היה משטח עליו הייתה פיילה מנחושת אליה היו מכניסים את המוצרים שדרשו שקילה, ובצד השני היה פיילה עליה היו מניחים משקלות ברזל עד שהתאזנו שני המשטחים, ואז היה מכריז המכולתניק בדרמתיות: "...תפוזי שמוטי, שני קילו ומאתיים גרם...", ומכניס את התפוזים לשקיות ניר חומות, בהן ארזו בזמנו כל דבר במכולת.      

 

 

 

 

 

 

לביצוע החישובים היה בעל המכולת משתמש בעפרון וניר, בחשבוניה אוו במכונת חישוב ידנית ורעשנית.
רוב הלקוחות לא היו משלמים, אלא היו מבקשים מהמכולתניק ש"ירשום". הייתה זו שיטת קניה שנקראה "בהקפה". בעל המכולת היה מוציא את הפנקס השחור המסומורטט, נאנח בכבדות ורושם את סך הקניה.
היו זמנים...

היום אנחנו קונים בסופר-מרקטים ענקיים, מוארים ומאווררים, אנחנו משייטים לנו בנוחיות עם עגלות במעברים רחבים, מוזיקה נעימה מתנגנת והרמקול מודיע ש"...מבצע במחלקת הבשר, עכשיו יצא העוף מהתנור...עוף חם וטרי..."
, הכל כל כך טוב ויפה, אבל הנשמה, לאיפה נעלמה הנשמה???

                           

 

זכרונות:
"...
אני מאוד מתרגשת. היתה לנו חנות מכלת, ואני זוכרת את האבקות כביסה למינהם. היה גם כחול כביסה כדי להלבין את הכביסה, היה גם סבון כלים בשם ניקי - היו לוקחים כמה מקלות ממנו לתוך בקבוק שמים מים חמים ואז יש סבון נוזלי לכלים...".

תמי בן בסט
fiob@WALLA.COM



"...החשיכה ירדה ורק גרובר החנווני היה במכולת שלו, בין ערימות של קופסאות שימורים, שקים של קמח וסוכר, וחביות של דגים מלוחים. מנורת הניאון זמזמה והווינטלטור בתקרה סבב סביב צירו בשקט עוד סיבוב ועוד אחד, מפיח מעט רוח בסופו של יום חם ול שכזה...".
מתוך הספר בשבוע הבא - אמריקה!!! מאת דייויד סלע

''...נשלח למכולת של פאדובה, שיש לו משקפיים סגולות, והוא מודד שמן לבקבוק, ומנתח בסכין הגדולה נתח חלבה, ומן השקים הפעורים אל המאזניים עם משקלות הרוטל והאוקיות הוא מדייק במילוי אורז, אפונה וכוסמת, לשקיות הנייר החומות, ומוסיף חפיסות שוקולד עוטה תמונות מרחקים...''.
ס.יזהר, ''מקדמות'', הוצאת זמורה-ביתן, עמוד 200.


להקת כוורת את שירו של דני סנדרסון - "שיר המכולת":
"...אני זוכר אותה, / אני זוכר אותה מהמכולת. / אני זוכר אותה, / אני זוכר אותה קונה שם סולת. / והיא נתנה לי להחזיק לה / את הקרמבו / וגם ביקשה ממני בקבו-קים של טמפו. / אני זוכר אותה, / אני זוכר אותה מהמכולת ./ אני זוכר אותה,/ אני זוכר אותה קונה שם סולת. / אני זוכר אותה קונה שם / לחם קימל, / אני זוכר אותה מזמן מ- / כיתה גימל... גימל...".

 


לצפיה בכל התגובות - לחצו כאן

  

בקרו בעמוד הפייסבוק של אתר נוסטלגיה אונליין 




מספרה שכונתיתהרשמו חינם ל"כובע טמבל – שבועון לנוסטלגיה והיסטוריה ישראלית"
שתף 

מוסד ובית עסק שהיה, ונעלם עם בוא הקדמה.

בעלי המספרה היו רומנים או הונגרים או פולנים, שעלו לארץ זה מכבר, חלקם המשיכו את ה"פרופסורה" שהייתה להם בארץ מוצאם. לעיתים היה אפשר למצוא על הקיר במספרה דיפלומה ממוסגרת שהספ?ר היה טורח לתרגמה לכל מי שרק התקרב לעבר הקיר עליו היא שכנה.

היו כמה כיסאות עץ עליהם ישבו והמתינו לקוחות לתורם, מעבירים זמנם בשיחות רכיל, או בקריאת עיתון שהיה תפוס על מקל, (לבל ישכח הלקוח וילך לדרכו עם העיתון), או אוגדני ג'ורנלים.

אחד הזיכרונות החזקים של ילדים רבים בישראל של הזמנים ההם הוא התספורת במספרה השכונתית, אליה נלקחו לאחר כבוד, עלו עם רגליהם על כיסא הספר הגדול מימדים והתיישבו על  קרש שהונח בין שני מסעדיו.
הספ?רים היו עושים מלאכתם ברצינות תהומית, מצ'קצ'קים במהירות מדהימה עם המספריים מעל ראש הלקוח, לבסוף מורחים על הראש ברילנטין ריחני, מציבים מראה מאחורי הראש לקבלת אישור על העבודה, וממהרים לעבר הלקוח הבא, כאלה לא חסרו.

המספרה הייתה לא רק מוסד שכונתי לתספורת, אלא גם אחד מה"עוגנים" של השכונה בזמנים ההם, כמו המכולת השכונתית והסנדלרייה, במספרה היה אפשר לרכל, לשמוע חדשות טובות וטובות פחות, להשאיר מפתח או הודעה או פריט כזה או אחר עבור מי מבני השכונה.

עברו השנים, המספרה השכונתית נדרסה על ידי הקדמה והושלכה לאחר כבוד אל ארגז הזיכרונות: הספרים הוותיקים הלכו לעולמם וכך גם המספרות, במקומם הגיעו המעצבים ובתי העסק הנוצצים שלהם.

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

זכרונות:

"...המספרה של משה הספר (מזרחי) הייתה ברחוב רוטשילד בראשון לציון על יד "מחלבת תנובה". היה בה כסא ספר אחד ועל המסעד הייתה רצועת עור שעליה השחיז משה מזרחי את תער הגילוח. מתחת למראה שמול הכסא היה ארון זכוכית שדפנותיו חומים ובתאים שבארון היו השכמיות לתספורת ולידן מגבות קטנות אותן החזיק מעל לקומקום רותח ללחלח את המגבות שתשמשנה לאחר הגילוח. על הזכוכית עמדו בקבוקים בצבעים שונים של מי קולון. כמו כן צנצנת נאה ובתוכה משחת הברילנטין לשער. שלושה גדלים של צבתות לתספורת, מסרקים בגדלים שונים ושתי מברשות שער. מברשת מיוחדת הייתה ליד צנצנת טלק לניקוי הצוואר לאחר התספורת.

משה הספר לבש חלוק לבן בגודל 3/4 ואת המספרים שם בכיס החלוק. מה שמשך את העין במיוחד היה מוט בתחתית כסא הספר שכוון את גובה הישיבה או הנטייה של הכסא.

לאורך הקיר ממול היו ארבעה כסאות עץ מהסוג הישן (עם משענת) למחכים בתור, ולידם בפינה עמד מתלה מיוחד למעילים וכובעים, ובפינה השנייה דלי ומטאטא לניקוי הרצפה לאחר כל תספורת.

יצחק קוזי
h kuzi@netvision.net.il




מעברההרשמו חינם ל"כובע טמבל – שבועון לנוסטלגיה והיסטוריה ישראלית"
שתף 

 

תוך 48 חודשים מקום המדינה, הוכפלה האוכלוסייה בשל פתיחת השערים והעלייה מסיבית של יהודים מכל העולם.

לא היה איפה לשכן את גלי העלייה הענקיים הללו, וכך הוקמו בחופזה בכל חלקי הארץ כ - 140 מעברות, הגדולה שבהן הייתה מעברת "שער העלייה", בכניסה לחיפה.

העולים שוכנו במעברות באוהלים בדונים פחונים. וצריפונים.

 

 

 

חלקן של המעברות הוקמו בקרבת שכונות מגורים, וכילדים היינו הולכים מפעם לפעם לעבר המעברות, לצפות באנשים שהיו שם, שנראו לנו שונים ודברו בשפה שונה ולא ברורה, חלקם נראו לנו מבולבלים עצובים וכועסים, כפי שביטא זאת אפרים קישון בסרט הנפלא - סאלח שבתי.

  

 

 



התמונה באדיבותIsraelimages.com / Hashomer Hatzair © .


"...
כאלו אפשר למתח קו ולומר: מתחתיו העוני. הנה הלחם שבצבעי אפור זולים נהיה שחור והזיתים בצלחת קטנה על מפת השולחן.
באוויר, עפו יונים במטס הצדעה לצלילי הפעמון שביד מוכר הנפט בעגלה האדומה
,
והיה גם קול הנחיתה של מגפי הגומי באדמה הבוצית הייתי ילד, בבית שקראו לו צריף, בשכונה שאמרו עליה מעברה
.
הקו היחיד שראיתי היה קו האופק ומתחתיו הכול נרא העני
...."
רוני סומק / "קו העוני".

 


שושנה דמארי שרה בשירם של י. אורלנד / מ. וילנסקי "זכריה בן עזרא":
"...אני זכריה בן עזרא / ולחמי לחמא עניא / וגר אני במעברה / אצל הכביש לנתניה
...".




מצחצח נעליים.הרשמו חינם ל"כובע טמבל – שבועון לנוסטלגיה והיסטוריה ישראלית"
שתף 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
הוא היה יושב על שרפרף קש ולפניו תיבת עץ ובה מספר תאים, ובהם מברשות נעליים, משחות נעליים בצבעים שונים וסמרטוטים. במרכז התיבה היה מקום מוגבה מעט עליו היה מניח הלקוח את רגלו.
 
המצחצח היה מקפל מעט את שולי המכנס כדי שלא יתלכלך ודוחף משני צידי הנעל בינה ובין הגרב חתיכות קרטון כדי שהגרב לא תוכתם במשחת הצחצוח. ואז היה מורח שכבה הגונה של משחת נעליים ומתחיל להבריש את הנעל בעזרת שתי מברשות, במהירות רבה. המהדרין היו מלווים את פעולת ההברשה בדפיקה רועמת על תיבת העץ בעזרת ידית המברשת, מברישים ודופקים, מברישים ודופקים עד שהנעל קיבלה ברק "כמו חדש". היו כאלה שנהגו לירוק על הנעל תוך כדי צחצוח, כדי להוסיף לה ברק.

לא ברור מדוע מקצוע זה נחשב היה נחות מכל שאר המקצועות, אבל האיום של האימהות שלנו היה "...אם לא תלמד - בסוף תהיה מצחצח נעליים...".
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 

לצפיה בכל התגובות - לחצו כאן




מקלט ציבוריהרשמו חינם ל"כובע טמבל – שבועון לנוסטלגיה והיסטוריה ישראלית"
שתף 

אנא שלחו אלינו חומר בנוגע לערך זה.

 

 




משחיז סכינים.הרשמו חינם ל"כובע טמבל – שבועון לנוסטלגיה והיסטוריה ישראלית"
שתף 
 
 
עוד בעל מקצוע שהיה מגיע לשכונה, בדרך כלל רכוב על אופניים, והרי צועק בקול שרן שלייפן ...שרן שלייפן... 

עד שגמר להתקין את עצמו היו מתקבצות לידו עקרות הבית, כל אחת מביאה איתה את הדרוש השחזה.
משחיז הסכינים היה מעמיד גלגל גדול שהיה מחובר לפדאל (דוושה) אותה הפעיל בלחיצה קבועה ע"י רגלו, דבר שגרם לאופן אליו היה קשור סרט השחזה להסתובב במהירות.. אז היה מקרב לסרט ההשחזה את הכלי שדרש השחזה, סכיני מטבח, מספריים, אולרים, גרזנים ועוד, ולוחץ קלות את להב הסכין את מול סרט המשחזת המסתובב במהירות, דבר שגרם לשפע של ניצוצות להינתז, לצהלת הילדים הרבים שהתקבצו במקום.
  בכל פעם שעצר משחיז הסכינים את תנועת הגלגל כדי לבדוק בעזרת אצבעו עד כמה הצליח לחדד את הלהב, פחדנו - הילדים שהתגודדו סביב מכשיר הפלאים - שמא תקוצץ אצבעו. 

כנראה שזה לא היה מקצוע מכניס "מי יודע מה", ודי מהר נעלמו משחיזי הסכינים מנופי שכונתנו. אבל איכות הסכינים הייתה עדיין ירודה, ואת מלאכתו של משחיז הסכינים "האנושי" עשה מחדד הסכינים הביתי, עד שהטכנולוגיה התפתחה ויוצרו סכיני הפלדה הללו שחותכים כל דבר בקלילות, גם את האצבעות...
 
 
 

 

זכרונות:
"...היה גם דגם משופר. המשחיז היה נוסע על אופניו ועוצר בשכונה, מעמיד את הגלגל האחורי באוויר באמצעות מעין דורגל בצורת משולש עם בסיס רחב שמחובר לצירי הגלגל, ואז מדווש מסובב את הגלגל אשר בתורו היה מפעיל מנגנון אשר סובב את אבן המשחזת...".

דב
maverick@netvision.net.il

 

 

 

 

 

  


לצפיה בכל התגובות לחצו כאן




משקל רחובהרשמו חינם ל"כובע טמבל – שבועון לנוסטלגיה והיסטוריה ישראלית"
שתף 

בעבר היו בקרנות רחובות מרכזיים חשובים משקלים גדולים, שבתמורה למטבע יכולת לשקול את עצמך עליהם ולקבל פתק קרטון, עליו היה מודפס המשקל שלך.
בחיפה למשל היה משקל אחד שכזה בצומת הרחובות הראשיים הרצל ובלפור, והוא שימש לא רק כנקודת שקילה אלה גם כמקום מפגש של "בליינד דייטים" בזמנו.

בחזית המשקל היתה גם מראה שאיתה יכולת לראות את עצמך, לעיתים לא הייתה מאמין למספרים שהודפסו על פיסת הקרטון הקטנה, והמראה הייתה שם להוכיח לך שאתה אכן שמן....

המשקל הזה היה מקור לבדיחות רבות, אחת מהן הייתה בקשר לאנשים השמנים, עליהם נאמר בזמנו שכשהם עולים על המשקל - הפתק מדפיס:  " נא לעלות אחד אחד"...

המשקלים הופעלו על ידי חברה בשם "הרמלין", והם נעלמו מרחובות ערינו לאחר שהיפנים התחילו להציף אותנו עם מחשבי כיס, שעונים דיגיטליים ו...משקלים ביתיים. 





מטבעות לשון:

נא לעלות אחד אחד
מטבע לשון הבא לתאר בעל/ת משקל מופרז. "...ראית את החברה החדשה של איציק? זאת מקבלת כרטיס נא לעלות אחד אחד...". 

האיור מתוך הספר אבא שלך לא זגג - סלנג בניחוח נוסטלגי, דייויד סלע / הוצאת מודן.
מאייר: אמי רובינגר




מתקנת גרביים.הרשמו חינם ל"כובע טמבל – שבועון לנוסטלגיה והיסטוריה ישראלית"
שתף 

בזמנים ההם היה מכל דבר מעט, ולא זרקו כלום, אלה תיקנו. אותו הדבר לגבי הגרביים. לא היו בזמנו מגרות גרביים עמוסות מכל סוג כפי שיש היום, וכשנוצרו בגרביים חורים מרוב שימוש - היו מתקנים אותן שוב ושוב, עד שהתפוררו.

האימהות שלא אהבו לתקן גרביים היו מוסרות אותן למתקנות הגרביים. היו אלה נשים מבוגרות שסבבו בבתים ואספו את הגרביים המחוררות והיו עושות את עבודות ההטלאה תמורת פרוטה. כלי עבודתן של מתקנות הגרביים היה מן מתקן ידני עשוי עץ שחלקו העליון היה נראה כפטרייה. על הפטרייה היו המתקנות כורכות את הגרב ומבצעות בה תיקון.
למתקנות הגרביים היותר משוכללות  היה מכשיר חשמלי מיוחד שהיה משמיע קול כמו של מקדחת רופא שיניים.

לחלק ממתקנות הגרביים הללו הייתה גם קובה קטנה בה היו יושבות ועובדות לאור מנורה זעירה. הקובות הללו היו בדרך כלל במגרעת שהייתה מתחת לגרם המדרגות שבין קומת הפארטר והקומה הראשונה בבנין. היו גם בחנויות מסויימות תחנות איסוף לגרבי נילון עם "רכבת". 




נגר נייד.הרשמו חינם ל"כובע טמבל – שבועון לנוסטלגיה והיסטוריה ישראלית"
שתף 

 

בזמנים ההם היו בעלי מקצוע רבים שנהגו לעבור ברחבות השכונה ולהכריז בקול רם על אומנותם, למשל הזגג, משחיז הסכינים ועוד.

לאלה יש לצרף גם את הנגר הנייד. יאמר מייד, בעלי המלאכה הללו שהסתובבו  ברחובות השכונה במטרה לקושש לעצמם שעת עבודה מזדמנת מפה ושם כונו במילת הגנאי  "חעפרים", (מהמילה "חעפ" באידיש שפירושה – "לחטוף"). לעומתם היו בעלי אותו המקצוע שהיה להם מקום קבוע, בית עסק או מחסן או בית מלאכה משם יצאו למשימות, על פי ההזמנות שקיבלו.

לאורך השנים, שנות ה-50 וה-60, התפתחו מקומות מפגש לבעלי המקצוע ה"חעפרים" הללו, ובכל עיר היה אפשר  לדעת לאיפה צריך ללכת כדי לאתר "בלעמלוכה" ("בעל מלאכה" באידיש)  לעבודה נדרשת.

 

בקרו בעמוד הפייסבוק של אתר נוסטלגיה אונליין









 
?????? ????? ?? ????????
??????? - ?????? - ??????? - ?????? ?????? - ??????? ??????


??? ?? ?? ???? ??????, ?????, ?????? ????, ?????? ??????? ????? ???? ?? ????? ?????????"???? ????" ???? ????????



כל הזכויות שמורות © לאתר נוסטלגיה אונליין ו/או לבעלי התכנים, הדימויים והתצלומים.