הפרימוס היה מיכל מתכת שמנמן לתוכו היו מכניסים נפט.
המיכל היה עומד על רגליים דקות ומעליו היה המבער, סביבו מסגרת מתכת עליה היו מניחים את הכלי ועל המבער עצמו היו שופכים קצת ספירט.
מתוך המיכל השמן של הפרימוס הייתה בולטת ידית כמו ידית של משאבה של אופניים, את הידית היו דוחפים בכוח כמה פעמים ויוצרים לחץ בחלקו הפנימי של המיכל והלחץ היה גורם ללהבות האש לפרוץ מראש המבער בעוצמה.

הפרימוס היה כלי שבעזרתו היו מחממים את המים לכביסה או לרחצה. היו מניחים על הפרימוס בזהירות את הכלי, מפעילים את הפרימוס שהיה יורק אש בלחץ על תחתית הפח או האלומיניום של הכלי וגורם לתכולתו להתחמם במהירות.

המהדרין היו מחזיקים לעצמם "סט לטיפול בפרימוס" שכלל מיכל קטן בתוכו היה הספירט וכן סיכות לניקוי ראש הפרימוס, שהיה נסתם באופן קבוע.

אבל, מדי פעם היה צריך לקחת את הפרימוס למתקן  פרימוסים, בעל מקצוע שמומחיותו הייתה לעשות אובר-אול לפרימוס.
היו כאלה שהיו עושים את עבודת מתקן הפרימוס בבית.

 עבודה זאת הייתה נעשית בעיקר על ידי "מחט לפרימוס." הייתה זו מחט חדה אותה היו מכניסים לפתחי היציאה של מבער הפרימוס ובעזרתה היו מנקים את מרבצי הפיח שהצטברו שם והפריעו לעבודתו התקינה.

הפרימוס היה מיצר גם המון פיח שהיה מצטבר בתחתית כלי, ופעם בכמה זמן הייתה עקרת הבית עמילה קשות להוריד את הפיח. 
הפרימוס היה גם מרעיש מאוד, וממנו נולד מטבע הלשון "עושה רעש כמו פרימוס"

מקורו של הפרימוס הוא במפעל שבדי בעל השם "פרימוס", ששיווק את תוצרתו בכל העולם וגם בישראל. לאחר זמן הוקם בארץ מפעל בשם  "תובל" שחיקה את הפרימוס השוודי ופרסם את עצמו תחת הסיסמא "קנו מתוצרת הארץ". שנים מספר לאחר מכן החל המפעל הירושלמי של "האחים פרידמן" ( יצרנים של תנורי פיירסייד ומקררים) ליצר אף הוא פרימוס תוצרת הארץ.
הרעש של הפרימוס הזכיר לרבים את רעשו של מטוס האוסטר, ממטוסי הסיור הראשונים של צה"ל, שאכן כונה בכינוי פרימוס .

התמונה באדיבותIsraelimages.com / Hashomer Hatzair © .

מטבעות לשון:

עושה רעש כמו פרימוס
השתמשו במטבע לשון זאת כדי לתאר מישהו המדבר דיבור ברברני-טרחני ומרעיש.
"...תעשה לי טובה - אל תביא איתך יותר את אברשה. הוא עושה רעש כמו פרימוס, יש לי ממנו חור בראש...".

האיור מתוך הספר אבא שלך לא זגג -סלנג בניחוח נוסטלגי, דייויד סלע / הוצאת מודן.
מאייר: אמי רובינגר

''אחר כך לקחתי את הגפרורים השרופים שהיו לנו בחפיסה נפרדת, על יד הגפרורים החדשים, לשימוש חוזר, לחיסכון, לצורך העברת אש מן הפרימוס אל הפתילייה או להפך...''.
עמוס עוז, ''פנתר במרתף'', הוצאת כתר, עמוד 125.

שלמה דויטשר-דרורי מלהקת הבריגדה שר את "הורה נהלל"- צבי בן-יוסף:
"...נו, סוף סוף אני בחור / והתלקחתי כפרימוס מגפרור / את החיטה גרסתי / את ידה תפסתי / אך היא אמרה שזה אסור!...".

תגובות:
30/12/2020
קצת הבהרה לגבי השימוש בפרימוס.מתחת לראש הפרימוס היתה טבעת בצורת האות U, אשר לתוכה היו שופכים את הספירט (כהל מתילי) ומדליקים אותו. לאחר מכן היה צריך לפמפם את המשאבה. מבעירת הספירט הראש של הפרימוס התחמם, והנפט שהיה מגיע אליו היה מתאדה. אידי הנפט היו נדלקים מן הלהבה של הספירט, ובוערים בלהבה כחולה, ולמרות שהיה קצת פיח מהנפט, זה היה הרבה יותר נקי ויעיל מאשר החימום בפתיליה שהיתה משאירה הרבה פיח. היה גם פחות ריח של הנפט הבוער כי הלהבה היתה הרבה יותר יעילה. חברת פרימוס בשבדיה פיתחה את המכשיר על בסיס מכשיר ששימש להלחמה, וקיים מכשיר דומה שנקראה מבער הלחמה ששימש להלחמת בדיל ומתכות דומות

Oded Vermel
oded@vermel.org

בקרו בעמוד הפייסבוק של אתר נוסטלגיה אונליין

אנא שלחו אלינו חומר בנוגע לערך זה.

כיום זה מאוד "אין" ללכת למסעדות קטנות שם מבשלים אוכל על פתיליות. טוענים שהאוכל על הפתיליות הוא הכי טעים. בזמנו לפני שהגיע הגז לחיינו כולם בישלו על הפתיליות, אולי בשל כך יש כל כך הרבה געגועים לאוכל הביתי, לאוכל של פעם, כי הוא אכן היה כל כך טעים כשהסיר היה יורד מהפתילייה ומוגש לשולחן.

הפתיליה הייתה דומה במראה לפרימוס, אך ללא ידית המשאבה שגרמה בפרימוס לאש לפרוץ בכוח מהמבער. פה העיקרון היה עדינות, אש קטנה, להבה זעירה שהייתה מחממת את האוכל כל הלילה לאט לאט, וכשהיינו קמים בבוקר כל הבית היה מוצף ומלא בריחו הנפלא של התבשיל.

"....מסעדת "עזורה" שמתחבאת ב"שוק הקטן שמאחורי השוק הגדול" מספקת לא רק מזון אלא גם געגועים בתוך סירים על גבי פתיליות.
עזורה, מוסד ירושלמי מיתולוגי אשר נמצא בשוק מחנה יהודה, היה ונשאר כוך קטן וחמים, עם שורה ארוכה של סירים על פתיליות וריח נפלא של תבשילים ירושלמיים שנאספו מן המטבח הכורדי, העיראקי והספרדי. מניחים את השקיות עם הקניות ומרימים את המכסים הכבדים של הסירים כדי לגלות קציצות גדולות, רכות ונפלאות ברוטב עגבניות אמיתי, מרק עשיר של קובה חמוסטה או קובה חומוס, ריאות במיץ, במיה, מרק עדשים עבה וסמיך ומעדנים ממכרים נוספים...."

תגובות:
פתילת האמייל יש לי ואני רוקחת ריבות באמצעותה, וגם החמין הנוסטלגי עם ניחוחות של חמין וריח הפתילות. ממש כיף יש לי את כל האמצעים המתקדמים ואני מעדיפה את הפתילה לריבות ולחמין אין תחליף.

כהן סיניורה ויהודה
sinyora1@bezeqint.net 

לצפיה בכל התגובות - לחצו כאן
 

"...ערב אחד החליט פלדמן העגלון לעשות מעשה. הוא שלף ממטבחו סיר אלומיניום ועמל כל הערב בהכנת תבשיל הגולאש. הוא מילא את הסיר עד גדותיו והשאיר את הגולאש להתבשל במיציו, ניזון כל הלילה מחום להבה קטנה של פתיליה.
למחרת קם פלדמן, נהנה מריח הגולאש שהכה בנחיריו, שפך לעצמו מנה מן הסיר לתוך המסטינג שלו בשביל ארוחת הצהריים, לקח את הסיר ואת המסטינג לעגלה והצפין אותם היטב מתחת לספסל, ויצא לדרכו..."
מתוך הספר בשבוע הבא - אמריקה!!!   מאת דייויד סלע

''...אחר כך לקחתי את הגפרורים השרופים שהיו לנו בחפיסה נפרדת, על יד הגפרורים החדשים, לשימוש חוזר, לחיסכון, לצורך העברת אש מן הפרימוס אל הפתיליה או להפך...''.
עמוס עוז, ''פנתר במרתף'', הוצאת כתר, עמוד 125.

''...בצהרים החזיר אותי הרעב ...אל המטבח. ...האוכל שהשאירה לי אמא במקרר...לא לשכוח לחמם הכל כמה דקות על הפתיליה ובסוף לזכור לכבות את הפתיליה...''.
עמוס עוז, ''פנתר במרתף'', הוצאת כתר, עמוד 15.

''...והיו גם פתיליות, .....מכשירי בישול נפוצים מאוד. עגולות, כרסתניות, מצופות אמאיל אפור-כחלחל. לא היה מטבח שלא ניצבה בו על השיש פתילייה אחת, ולפעמים שתיים. צנועות מאוד. שותות בשקט נפט מהמכל התחתון ובוערות, לא רעשניות כמו הפרימוסים. את להבת הפתילייה יכולת לראות מבעד לחלונית צורן שקוף, שאם לא נזהרת בה בעת החלפתה היתה מתפצלת לרבדים דקים יותר והפירורים מנצנצים בכף ידך כרסיסי יהלומים.
הפתיליות נסכו שלווה בבית והרגשה של ביטחון. יש זמן. שום דבר לא בוער חוץ מלהבה צהובה-אדמדמה. יש ריח טוב של תבשיל. יש געגועים...'' .
אהוד בן עזר ''לשוט בקליפת האבטיח / ספר הגעגועים'' פרק 29, בעתון באינרנט 'חדשות בן עזר' מס.99.

פריט שהיה די נדיר, הובא לארץ על ידי האצולה הבריטית בתקופת המנדט, אפשר היה לקראות פריט זה רק בבתים של עשירים.

הצבתנים (מהמילה "צבת" או אולי מהמילה צביטה – ואז שמם "צבטנים") היו שני תופסנים שהיו מחוברים אחד לשני בשרשרת, את השרשרת היו מניחים על חלקו האחורי של הצוואר כאשר הצבתנים כלפי החזה, בעזרתם תפסו קצוות של מפית בד מעומלנת ששמרה על החולצה מכתמי האוכל. בנוסף לכך היה אפשר להגיש את המפית לפה מפעם לפעם לאורך הארוחה, לנגב בה את שיירי האוכל.

בבית הספר לאמנות "בצלאל, בירושלים ייצרו צבתנים כאלה בסגנון ארץ ישראלי, אך הם, כמו המנהג עצמו, לא "תפסו" בקרב הקהל הארץ-ישראלי ונעלמו, יחד עם המנהג, בשנים שלאחר הסתלקות הבריטים מהארץ.

במכירות פומביות בארץ אפשר למצוא לעיתים רחוקות סטים של צבתנים שכאלה.

הצמד ההיגייני היה זוג קעריות  מפלסטיק שהיו נצמדות לצלחת והרחיבו את שטח הצלחת להעמסת אוכל נוסף.

בזמנים בהם, ארוחת בוקר לוותה תמיד בביצה שלוקה, והיו משתמשים בפריט הזה כדי לקטום את ראש הביצה.

לפני בואו של הקומקום השורק לעולם היה סתם קומקום, לא שורק ולא בטיח, סתם כזה שאיתו היו מכינים מים חמים לרחצה, שתיית תה וכו'

יעל לוי שרה ב"בלדה לנאיבית" (י. גפן / י. רלפטר)
"..ארבע בבוקר, השחר מפציע, / חושבת אולי הוא בכל זאת יגיע, / שמה קומקום, מציתה עוד סיגריה, / ברדיו שירים שסוגרים את הלילה..".

מוצר שבא בכמה דגמים. הקומקום החשמלי היה מוצר ביניים בין הכף החשמלית והקומקום השורק מצד אחד - ובין המיחם מצד שני.

לפני שהיה קומקום חשמלי היה קומקום שורק.
היו ממלאים את הקומקום במים דרך פתח קטן שאותו היו פוקקים בפקק, שהייתה בו צפצפה. כשהמים היו רותחים היו האדים בקומקום מבקשים לצאת והם היו עושים זאת דרך פתח הצפצפה שהייתה שורקת בקול עז, עד שהורד הקומקום מהאש.

רטרו:
פורסם באינטרנט  06/2006:
קומקום שורק איכותי + קפסולה בתחתית מנירוסטה בעיצוב רטרו ובמגוון צבעים !!!
ניתן לשימוש במדיח.
נפח: 2.5 ליטר.
חומר: נירוסטה 18/10 (Stainless Steel).
עובי גוף: 0.32 מ''מ.
תחתית: קפסולת אלומיניום בציפוי נירוסטה - 0.6 מ''מ!!! ליעילות תרמית מירבית.
צבעים לבחירה: אדום, טורקיז, חום ושחור.

מטבעות לשון:

אל תקשקש בקומקום

אל תבלבל את המוח.
המקור מאידיש: "האק נישט אין צ'אייניק". שפירושו: אל תדפוק בקומקום.
" עוד פעם אתה עם הסיפורי מעשיות שלך על נסיעה לאמריקה....תעשה לי טובה, אל תקשקש בקומקום..."

מתרגזת כמו קומקום שורק

תיאור של בעל/ת פתיל קצר, כאלה שכשהם מתרגזים - שומעים אותם בכל הבניין, בדיוק כמו הקומקום כאשר הוא מגיע לרתיחה ושורק.
"...אנא ממך, אל תעצבן אותה.  כשהיא מתרגזת - היא כמו קומקום שורק...".

האיורים מתוך הספר אבא שלך לא זגג -סלנג בניחוח נוסטלגי, דייויד סלע / הוצאת מודן.
מאייר: אמי רובינגר

הקופיץ (סכין חד ורחב שהיה מוכר יותר בשם ''האק מעסער''), היה נפוץ מאוד בשימוש.

היה תחליף למכונת בשר למי שהיה מעוניין שהחומר שעובד יהיה עשוי מחתיכות גדולות יותר מאלה שמתקבלות בטחינה במכונה. היו שטענו שהתבשיל טעים יותר בצורת חיתוך זו.

בקופיץ היו חותכים במהירות תוך כדי דפיקה על קרש החיתוך. כל עקרת בית שטרחה שהדגים (גפילטע פיש), הקלופס והקציצות יהיו טעימים יותר העדיפה להשתמש ב''האק מעסער''. היו שגם קצצו בצל ופטרוזיליה בעזרת המכשיר הזה.

משאבת הנפט פולטת אויר מרשרש עם כל תנופה עד שתימלאנה הפתיליה וגם העששית השקופה.
מכונת בשר גונחת, פומפיה מרסקת צנון וגזר מהגינה ''הק-מסר'' מכה במטבח, עלי ומכתש מחברים מנגינה.

ניצה וולפנזון

בזמנים ההם לפני המצאת הפלסטיק ומוצריו - רכשנו מוצרים שנארזו בקופסאות פח.
זה היה כיף, הקופסאות הללו - ברובן צבעוניות עם ציורים נאיביים או עם הטבעות צבעוניות על חלקן החיצוני.
הקופסאות הללו, שבמקור אחסנו בייגלה או סוכריות או שוקולד, נוצלו לשימוש משני על ידי בני הבית, לאחסון פריטים שונים.

גם בקופסאות שהיו מגיעות ב"חבילה מהדודים באמריקה" או כשמישהו הגיע לביקור מחו"ל עם בונבונים, השתמשו לאחר שהתרוקנו לשימושים שונים.

מעבר לערך קופסאות פח שונות בפרק תצוגות של אספנים

אנא שלחו אלינו חומר בנוגע לערך זה.