הפרק היפואי-מלונאי בחייו של חיים יהושע גולדברג, אשר כונה ”ב??ק?ר" (אופה ביידיש) החל ב-1859. בשנה זו עבר בקר, אופה במקצועו, מירושלים ליפו, שם הקים חנות מכולת עם שותפו חיים פינסקר. לאחר שנרצח פינסקר על-ידי קבוצת ערבים, ונוכח המחסור הגדול במקומות אכסון בעיר, סגר בקר את המכולת, ובמקומה פתח בית-מלון.

מלונו של בקר שכן בבניין דו-קומתי ישן ורעוע, ובו חדרים מעטים, שההכנסה מהם היתה דלה. על כך פיצה בקר בייצור שמן שומשומין, ובית-הבד שכן במרכז טרקלין ה"מלון"!.. ואם אין הדבר רדיקלי דיו לאווירת בית-המלון המיוחד, ”אורח קבוע" בטרקלין הבית היה גמל, שסובב את אבני הטחינה!.. לא פלא שעם מלונות ומלונאים כאלה לא היתה יפו בתקופה ההיא המקום המומלץ ביותר ללון בו.

תיאור רגוע יותר על אשר קרה במלונו הינו מאמר פרי עטו של מ"ז פוחצ'בסקי: "...החבריא הובילה אותנו לבית המלון היחידי, שנמצא בכל העיר יפו -זה בית המלון של חיים בקר הידוע, שהיה תחילה ממונה מטעם חברת "עזרה" להמציא את העזרה הראשונה לזקנים העולים בחוף יפו מאלה שבאים למות בארץ-ישראל... מלונו של חיים בקר היה בית עתיק יומין, זה נשאר לפלטה מימי הרעש שהיה כארבעים שנה לפני בואי, ושהחריב כמעט את כל יפו. הבית היה בעל 2 קומות. בדיוטה התחתונה נמצא בית-הבד לשמן שומשומין, והמניע היחיד של כל המנגנון היה – גמל. הריח המיוחד של בית-חרושת מעין זה היה ממלא את כל האוויר מסביב וביחוד את הקומה העליונה, שם היה המלון המאסף אל תוכו את כל העולים לארץ. עיקר המלון שימש הגג השטוח רחב הידים, והיה כעין המשך לסיפון האניה, בהבדל זה שהוא חסר תנועה. כאן השתטחו הנוסעים הזקנים עם חבילותיהם וחיכו לתורם עד שירכיבו אותם על דבשת-גמלים או על עגלות-משא, שרסקו את עצמותיהם במשך ארבעים עד חמישים שעה, עד בואם ירושלימה. לנו, בתור יוצאי מן הכלל, הוקצו חדר בפנים הבית, שכל רהיטיו היו - שולחן עץ לבן ארוך ואילו כסאות, והמותר מחצלות, המשמשות בעת ובעונה אחת במקום מיטות, ספות דרגשים ועוד מיני רהיטים שנוצרו למנוחת אדם...".

על פי המסופר נהג בקר לרדת מדי בוקר אל הנמל ולחפש לקוחות בעלי ”צרכים מיוחדים" כמקור הכנסה נוסף... תמורת 2 פראנקים היה בקר משיג אשרות כניסה לעולים הבלתי לגאליים או מצליח להבריחם בעזרת פקידי המכס. ואם לא היו חייו של בקר צבעוניים די?ם, הרי בשנת 1883 מונה ל"מוכתאר" של האשכנזים ביפו! מאוחר יותר שימש גם כסוכנו של הברון רוטשילד לענייני המושבות. יש הטוענים שבמסגרת תפקידו זה, היה בקר נוהג להטמין את מטבעות הזהב והכסף בתוך סלים מלאי ירקות ופירות ויוצא במסעות ארוכים לחלק את הכספים על פי רשימות הברון.

במלון בקר היפואי נוסדה גם המושבה ראשון-לציון: ב- 19 במרס 1882 התאספו במלון, ביוזמתו של זלמן דוד, שליחי אגודות המבקשות להן אדמות להתיישבות בארץ-ישראל. באספה זו הוקם, בין היתר, ועד חלוצי יסוד המעלה, אשר לימים יקים את ראשון-לציון…

חיים יהושע גולדברג, המכונה "ב??ק?ר", הלך לעולמו בשלהי מלחמת העולם הראשונה, וגורלו של המלון נותר לוט בערפל; אך סביר שלא היו -וכנראה גם לא יהיו- מלונאים יהודים ססגוניים כל כך!

בשנת 1878 השתקע ביפו הברון הרוסי פ??ל?טו?ן פון או?ס?ט?ינו?ב בבניין תלת-קומתי יפהפה בסגנון ארמון תורכי על גבעה, בה שכנה המושבה האמריקאית, ואחריה המושבה הגרמנית הטמפלרית.

במקומו של בית-העם האמריקאי בנו הטמפלרים בניין מפואר בן שתי קומות בצורת ח', ששימש להם כבית-העם וכבית-ספר. על המבנה הזה הוסיף הברון קומה שלישית, ועליה מיקם דירת גג. הברון שיפץ ושינה את המבנה עד כי לבניין הוקנה מראה של ארמון רוסי עם רצפות שיש וגזוזטרות. כל העיטורים המאפיינים את הסגנון הרוסי הובאו במיוחד מ"אמא רוסיה" ליפו. 

עם תום השיפוצים, בשנת 1885 לערך, החל הברון לתפעל את המבנה כמלון, תחת השם "מלון דו פארק". שמו של המלון המפואר, אשר שכן ברחוב הראשי של המושבה, בא לו בעקבות הגן הבוטני המטופח והמרהיב ביופיו, ובו קופים, תוכים וממצאים ארכיאולוגיים נדירים. את הגן הקים הברון בתכנונו של ניסים בכור אלחדיף, הבוגר הראשון של בית-הספר החקלאי מקווה ישראל. בעת ההיא טרם היו ביפו גנים ציבוריים, ועד בואו של הברון לא הכירו המקומיים גנים בגודלם וביופי?ם של גני מלון דו פארק. אין פלא שהגן הפורח משך אורחים אמידים ורבי-מעלה.

עם פרוץ מלחמת העולם הראשונה גברו געגועיו של הברון למולדתו, ועל אף רצון משפחתו להישאר בארץ החליט לעזוב - ולא שב. עקב קשיים כספיים הועמד ציוד המלון ב-1924 למכירה פומבית על-ידי נציגות הבנק האנגלו-מצרי. הפרסומים המודיעים על השכרת הנכס הופיעו במשך חודשים רבים, וכנראה לא היתה למשפחה בררה אלא למכור את הנכס כולו.

בסופו של דבר נמכר המלון לאגודה, שייצגה פלח של הכנסייה האנגליקנית, וזו מחזיקה במגרש ובמבנה עד היום. אגודה זו הקרויה People Church's Ministry Among the Jewish- הפעילה בבניין משנת 1926 עד 1936 את בית-הספר האנגלי לבנות. ב-1936 הוחרם המבנה על-ידי שלטונות המנדט, ואלה השתמשו בו כתחנת משטרה.

עם עזיבת הבריטים את הארץ עבר הבניין לרשות צה"ל, וזה החזיק בו עד 1954. כשהוחזר הבניין לאגודה האנגליקנית, המשיך המוסד לארח אורחים עד אמצע שנות השישים, הן כמרכז הכנסייה ביפו והן כמקום מגורים עבור ילדי בית-הספר הסקוטי בעיר.

תקופת-מה שימש הבניין למטרות שונות, ובראשית שנות השמונים הפך למרכז היהודים המשיחיים. מאז פועלים במקום אכסניית בית-עמנואל ואחד ממכוני המחקר וממרכזיה הקהילתיים של תנועת היהודים המשיחיים בארץ.

חייו הקצרים של מלון הרצליה סיפקו סיפור מלונאי צבעוני נוסף.

מלון הרצליה של פ‘ הורוביץ קם בשנות העשרה המוקדמות ליד בניין "ברסקי" ברחוב השחר, אך לפני שהספיק להגיע לבגרות פרצה מלחמת העולם הראשונה, והמלון על עשרים חדריו נסגר כדוגמת מלונות אחרים.

לאחר תום המלחמה ועם שיפור המצב הכלכלי שב המלון ונפתח. הצלחת המלון הביאה את הורוביץ לחפש משכן מרווח יותר.
ב-1926, פחות משנה לאחר ההחלטה להרחיב את המלון, עברו הורוביץ ומלונו לבניין ברחוב אלנבי 115, מטרים ספורים מהפנסיונים של הגברת פרידה מוסקוביץ והגברת דינה דדקוביץ'.

מלון הרצליה החדש היה גדול בהרבה מקודמו, ובו כארבעים חדרים וכמה אולמות. לצערו של הורוביץ, לאחר המאורעות בוטל ייעודו כמלון, ומיד הפך הבניין למשכנו ה"זמני" (וידוע שבארצנו אין יותר קבוע מאשר זמני) של בית-הספר העברי הראשון לנערים מיפו ע"ש אחד העם.

ב-1932 הועבר בית-הספר למשכנו הקבוע בפינת הרחובות אחד העם ובצלאל יפה, והבניין היה משכנם של משרדי הוועד הפועל. מאותו רגע נשכח מלון הרצליה, והבניין כונה "הבית הכחול" כצבע בגדיהם של הפועלים. הבית היפה הוזנח מעט, וכיום הוא משמש כבניין משרדים פשוט.