גְּדֵרָההיא מושבה (מועצה מקומית) הנמצאת כ-10 קילומטר מדרום לרחובות.
המושבה הוקמה על ידי קבוצת הביל"ויים בשנת 1884, והוכרזה כמועצה מקומית בשנת 1949. היא מכונה "מושבת הביל"ויים", שכן היא המושבה היחידה שהוקמה על ידי הקבוצה.
גדרה נחשבת ליישוב שקליטת העלייה בו התרחשה בהצלחה, ותרמה רבות לפיתוח המקום ולהתאקלמות העולים שבאו לגור בתחומה. יהודי תימן הגיעו למושבה עוד לפני מלחמת העולם הראשונה. התנופה העיקרית הייתה לאחר הקמת מדינת ישראל.
במסגרת מבצע על כנפי נשרים הגיעו למושבה יוצאי תימן, אשר היו במרוצת השנים להנהגת המקום. גל נוסף של עלייה הגיע למושבה בשנת 1984 במסגרת מבצע משה. במצודת טגארט ממערב לכביש הראשי הוקם מרכז קליטה ליהדות אתיופיה, אשר נקלטו במושבה.
המושבה הר-טוב נוסדה בחנוכה בדצמבר 1895 על ידי "חובבי ציון" מבולגריה ע"י 12 משפחות שנשלחו להכשיר את הקרקע עבור יתר המשפחות שתעלינה מאוחר יותר.
אולם המציאות הייתה קשה מאוד. הם הוציאו כסף רב עבור רכישת הקרקע ועבור ביטול צו גירוש שהוצא נגדם על ידי מושל ירושלים.
גם תנאי הסביבה היו מאוד קשים. הייתה מעט קרקע ראויה לעיבוד ומחסור חמור במים. כמו כן, המושבה הייתה מבודדת בלב סביבה ערבית ורחוקה ממרכז היישוב היהודי המתחדש, וללא סיוע מוסדות היישוב או הברון רוטשילד.
ב- 1909 מכרו התושבים שליש מאדמתם ובכסף שקיבלו ניסו לפתח גידולי מטעים, ירקות, גידולי שדה ובעלי חיים, שהיוו את הבסיס החקלאי, ואליהם נוספו ענפי תעשייה זעירה.
הם בנו מבני מגורים ומשק עם חומה מסביב, עדר פרות חליבה וחפרו באר מים עם מנוע ששאב את המים לבריכת אגירה שנבנו בחווה.
במאורעות תרפ"ט (בשנת 1929) נאלצו התושבים לנטוש את מושבה, ובעצם המושבה חדלה להתקיים. אדמתה נמסרה לקרן הקיימת שהחכירה אותה לאיכרי הר-טוב. באר המים שוקמה, ולראשונה זרמו מי שתייה למושבה. חלק ממבני החווה שוקמו לשימוש איכרי המושבה. בשנת 1946 הוקם בשטח החווה מוסד לנוער קשה-חינוך של עיריית תל אביב.
במלחמת העצמאות נאלצו המתיישבים לעזוב את הר-טוב בשנית. לאחר מצור ממושך הוחלט לפנות את הר-טוב. ובליל ה-16 במאי 1948 עזבו התושבים ברגל ל כפר אוריה.
בסיום מלחמת השחרור חזרו כמה מבני המקום וניסו לשקם את המושבה החרבה. התנאים הקשים וחוסר סיוע מהמוסדות אילצו אותם לעזוב סופית את המושבה.
ממושבת הראשונים הר-טוב נותרו שרידים מעטים בלבד. גם שמה לא נזכר עוד, והיישוב במקום נקרא נחם.
השרידים שנותרו הם בית המסיונרים - בית בו התיישבו ראשוני המושבה, שני בתי אבן בתחום הישיבה, שלושה שרידים של בתים משנות העשרים, וכן מעצרת הזעתר וכבשני הסיד.
זכרונות:
"...בוקר 16.5.51 ניעורנו לקול צפירת קטר קיטור, בפחון במעברת הר-טוב מאוחר יותר בית שמש. רכושנו היה 3 מיטות סוכנות, מזרני קש ובפינה מיטת תינוק (חיים אחי).
אבי בכישרונו קושש זרדים למדורה, ובתוך קופסת שימורים שלק ביצים ותפוחי אדמה שקיבלנו עם עוד מצרכים עד שנסתדר.
הימים ימי פריחת הצבר ובכל מקום הצבר-סברס היו פרחים יפים ומפתים. קטפנו אחי ואני בידיים חשופות, ומיד נרתענו מהקוצים. כל הסביבה נחלצה לסייע בהוצאת הקוצצים הרבים. זה היה לקח כואב ומציק שייזכר תמיד...".
המושבה זכרון יעקב נוסדה ביום 6 בדצמבר 1882 בידי עולים חובבי ציון מרומניה והייתה המושבה השלישית של העלייה הראשונה.
בהתחלה נקרא שמה של המושבה "זמרין" (חליל בערבית) כשמו של כפר האריסים הערבי "זמארין" ששכן במקום לפני רכישת אדמותיו והיות והשם הזכיר למתיישבים את השם "שומרון".
לעולים לא היה ידע בחקלאות, ולכן בשנת 1883 המושבה נקלעה לקשיים רבים. התושבים פנו לנדיב הידוע הברון רוטשילד, שהסכים לפרוש את חסותו על היישוב ונתן למקום את השם "זכרון יעקב" על שם אביו ג'יימס (יעקב) מאיר רוטשילד, בעת שחנך את בית הכנסת שבנה בלב המושבה.
הברון בנה על ידי פקידיו את בתי המגורים והמשק במושבה, הקים מוסדות ציבור למיניהם והפעיל אותם. במיוחד בלטו שרותי החינוך ושרותי הרפואה, שהוענקו על ידי 'פקידים' מומחים לדבר. רוטשילד גם דאג שהאיכרים יטעו כרמי יין וכן הקים בזכרון את היקב השני בגודלו בארץ. (היקב הראשון והגדול נמצא בראשון לציון).
בשנת 1900 המושבה זכרון יעקב עברה לטיפול יק"א (חברת התיישבות יהודית), אך למעשה המשיכה להיות מנוהלת וממומנת בידי הברון. ב-1901 הקים אהרון אהרנסון בן זכרון יעקב, בשותפות עם האגרונום סוסקין, משרד לייעוץ חקלאי, שממנו התפתחו מאוחר יותר גופים שונים למחקר חקלאי בארץ ישראל.
בשנת 1903 כונסה בזכרון "הכנסייה הארצישראלית" בהשתתפות נציגי היישוב היהודי בארץ כולה (הישן והחדש). ביוזמתו של מנחם אוסישקין הוחלט בה לייסד את ההסתדרות הכללית בארץ ישראל ואת הסתדרות המורים.
הרופא הידוע אשר נלחם בקדחת, ד"ר הלל יפה, עבד והתגורר במושבה והקים בה בשנת 1907 מרפאה ששרתה חולים בכל האזור.
בזכרון יעקב פעלה משפחת אהרנסון, אשר שנים מילדיה - אהרון אהרנסון ושרה אהרנסון, ייסדו וניהלו את מחתרת ניל"י בעת מלחמת העולם הראשונה.
בשנים 1880-1882, בעקבות פרעות הדמים ברוסיה "סופות בנגב", התארגנה תנועת "חובבי ציון" במטרה לרכוש אדמות להתיישבות בארץ ישראל. אדמות חדרה נקנו עבור נציגי אגודות "חובבי ציון" מליטא. משלחת של חמישה שליחים מטעם אגודות אלה, שיצאו לקנות אדמות בארץ ישראל, קנו בהמלצתו ובתיווכו של יהושע חנקין את אדמות חדרה בשנת 1890, מהאפנדי סלים ח'ורי שהקרקע הייתה בבעלותו. היקף הרכישה היה 30,000 דונם. זוהי רכישת הקרקע הגדולה ביותר להתיישבות בארץ עד אז.
בט"ו בשבט 1891 עלו התושבים לקרקע. המתיישבים גרו תחילה בחאן שהיה בשטח היישוב וקיים עד היום בשטח העיר כאתר מורשת היסטורית של ההתיישבות במקום. המתיישבים סבלו תחילה מתנאים קשים של ביצות וקדחת. בעקבות זאת עזבו רוב התושבים את המושבה וצ'רקסים מהסביבה השתלטו על האדמות. עם חזרת היהודים סירבו הצ'רקסים להשיב את האדמות לאיכרי חדרה ומריבות פרצו באופן תדיר בין איכרי חדרה והצ'רקסים סביב סכסוך האדמות. בשנת 1910 התנהלה בוררות בין הצ'רקסים ואיכרי המושבה ונקבע שהאדמות יוחזרו למעט חלק קטן מהם עליהם כבר בנו הצ'רקסים בתים.
בעזרת כספי הברון רוטשילד נטעו במערב המושבה עצי אקליפטוס במחשבה שאלה ייבשו את הביצות בזכות צריכת המים הגבוהה שלהם. מאוחר יותר גילו שהאקליפטוסים שולחים את שורשיהם אל עומק האדמה ולכן לא עזרו בייבוש הביצות. אקליפטוסים אלה מהווים כיום את אחד מיערות האקליפטוסים הגדולים בארץ ישראל. הפתרון שנמצא לבעיית הביצות היה חפירת תעלות שניקזו את המים לים. שריד לביצות חדרה ניתן לראות היום בבריכת עטא בפארק השרון. בשל הקדחת נאלצו המתיישבים לעבור לאזור גבעת אולגה של היום אך חזרו לאחר ייבוש הביצה.
בחדרה התגוררו כמה מחברי ניל"י ובהם אבשלום פיינברג, שאנדרטה לזכרו ניצבת בפארק נחל חדרה. בזמן מלחמת העולם הראשונה סבלו התושבים מנחת זרועם של הטורקים, אך עם תחילת המנדט הבריטי שפר מצב המושבה והוקמה בה תחנת רכבת בקו תל אביב-חיפה - דבר שתרם לפיתוח העיר. המושבה סבלה מהתקפות של ערבים במאורעות תרפ"א, מאורעות תרפ"ט ומאורעות תרצ"ו-תרצ"ט. בשנת 1934, הוכרזה חדרה כמועצה מקומית על ידי הנציב העליון הבריטי. בעקבות פרוץ מלחמת העולם השנייה ב-1939, הקימו הבריטים ארבעה מחנות צבא בעיר ובסביבתה - בחולות שפת הים, באגרובנק, בגן המייסדים וצפונית לכפר ברנדייס. למחנות נסללו כבישי גישה מבטון. מחנות הצבא שימשו מקור כלכלי חשוב למושבה.
עם השנים גדלה המושבה וסופחו אליה היישובים חפציבה, כפר ברנדייס ונווה חיים, וכן נבנו שכונות חדשות כמו בית אליעזר, שכונת ויצמן ושכונת ניסן סביב המושבה. בשנת 1952 הוכרזה חדרה כעיר במדינת ישראל. לכבוד ההכרזה כעיר נכתב המנון העיר. בזמן העלייה מאתיופיה הגיעו עולים רבים לחדרה ולפרדס חנה הסמוכה.
ראשיתה של ההתיישבות ביבנאל בכישלון ההתיישבות היהודית בחורן. באוגוסט 1898 נטשו מתיישבי חורן את היישוב, לאחר 3 שנות התיישבות. שתי קבוצות המתיישבים האחת של עולי רומניה ורעותה מעולי בולגריה התפצלו לשני יעדים. עולי בולגריה בראשות יצחק לוי עברו לצפת ועולי רומניה בראשות יחיאל ברקוביץ' עברו למטולה. הקבוצות שמרו על קשר ביניהן, נודעו בגליל כאנשי סאחאם ג'ולן ותרו אחר אתר התיישבות חדש.
ב-1901 רכשה יק"א קרקעות במימון הברון רוטשילד, באזור שכונה ימה, שנהוג לזהותו עם חורבת ימה (ח'ירבת ימה), הנמצאת בקצהו הדרומי של היישוב.
הקרקעות שנרכשו הוצעו ל"אנשי סאחאם ג'ולן" וב-1901 עלו 10 משפחות מצפת ומטולה לקרקע. ב-1902 החלו בעבודות להרחבת המושבה לכדי 40 משפחות, תוך הקצאת 300 דונמים לכל משפחה. בשנה זו החלו עימותים עם ערביי הסביבה ובמקביל פרצה מגפת כולירה שגבתה קורבן ראשון מקרב עולי רומניה.
לאחר מלחמת העולם הראשונה חל פיתוח חקלאי מואץ במושבה, גודלו גידולי שדה, ירקות ופירות וכן נבנו לולים. ב-6 באפריל 1944 נערך במושבה יבנאל, קרב בין חיילים בריטים ובין שני לוחמי לח"י , מנחם לונץ ושבתאי דרוקר, שהתבצרו באחד הבתים במושבה וסירבו להיכנע. הקרב נגמר במותם של שני הלוחמים. בסוף תקופת המנדט נחתו במושבה מטוסי ההעפלה האווירית מעיראק ב"מבצע מייקלברג".
ביבנאל הוקמה המעברה הראשונה. ראשוני העולים, מניצולי השואה ומכל קצוות תבל, נקלטו ביבנאל. בתחילה שוכנו באוהלים ובצריפים - במעברה הראשונה.
ביבנאל נוסדו התאחדות האיכרים, התאחדות הפועלים החקלאיים, טייסת הגליל וחטיבת גולני.
יהוד הייתה מושבה חקלאית לשעבר שהקימו מתיישבי פתח תקווה בסוף 1882. היא כללה שבעה בתי מגורים, בית כנסת ובית מרחץ.
ב-1972 שוקם הבית היחיד שנותר מימי העלייה הראשונה. הבית נמצא כיום במרכז סביון ומכונה "בית הראשונים" ובו מועדון וספרייה ציבורית.
לאחר שהמושבה פתח תקווה נעזבה בפעם הראשונה, לאחר שהוקמה בשנת 1878, הוחלט לחדש את קיומה על ידי רכישת חלקה של 140 דונם בשולי הכפר הערבי יהודייה. המושבה החדשה נקראה "יהוד".
המתיישבים הראשונים היו משפחות מהעיר ביאליסטוק. אליהם הצטרפו אריה ליב פרומקין, ואחדים מהמייסדים הראשונים של פתח תקווה כמו יואל משה סלומון ויהודה ראב. הם הקימו אגודה שיתופית וקיבלו על עצמם עבודה עצמית. האדמות שלהם היו במקומה של פתח תקווה של היום -מרחק 7 ק"מ. בשל המרחק הרב שנאלצו לעבור בדרך לשדות הם לא הצליחו לעבדם כראוי ולהתפרנס מהחקלאות. ב-1885 - 1886 חזרו רוב המתיישבים לפתח תקווה וביהוד נשארו מעטיםובשנת 1893 נעזבה המושבה.
יסוד המעלה היא מושבה בדרום עמק החולה. היא הוכרזה כמועצה מקומית בשנת 1949.
המושבה נוסדה בשנת 1883 והייתה מן המושבות הראשונות שהוקמו על ידי אנשי העלייה הראשונה, והמושבה השנייה שהוקמה בגליל העליון לאחר ראש פינה.
יסוד המעלה נוסדה על ידי "חברת נחלת שדה וכרם" שהוקמה בידי 24 משכילים יהודיים ממזריטש ובריסק כאחת מתנועות "חובבי ציון". שליחי התנועה קנו את אדמת השבט הבדואי "א זביד" ויחד עם שני בני צפת ירדו המייסדים הראשונים לקרקע והחלו לעבד את אדמת המושבה.
המייסדים סבלו מרעב וממלריה שהכתה במקום שהיה רווי ביצות. מהיעדר רישיונות בניה נאלצו המתיישבים להקים לעצמם אוהלים וסוכות למגורים. במהלך שנים אלו דעך אט אט הסיוע הכספי מקופת החברה באירופה וכשלו ניסיונתיהם של המתיישבים להשגת תמיכה כספית ורישיונות בניה.
בשנת 1887 חל המפנה כאשר בעת ביקורו בארץ נענה הברון רוטשילד לבקשתם של אנשי המושבה לקחת אותה תחת חסותו. בסיועה של פקידות הברון הושגו רישיונות הבניה ועל פי המלצתו של אגרונום מטעם הברון הוחל בגידול ורדים לתעשיית הבשמים ובנטיעת עצי תות לגידול טוואי המשי. בתקופה זו גדלה המושבה והצטרפו אליה מתיישבים ושטחי אדמה נוספים. עם המעבר של מושבות הברון לחסותה של יק"א בשנת 1900 נוספה לפרויקטים החקלאיים שהיו במושבה רפת חלב גדולה שהייתה אמורה לשווק את תצרוכתה לכל הגליל. אולם פגעים חקלאיים וחוסר כדאיות לרכישת מוצרי התעשייה הביאו לשפל חריף במצבה של המושבה. המצב הירוד הגיע עד כדי המלצת נציגות יק"א לסגירת המושבה. אולם, למול נחרצותם של המתיישבים בראשותו של המייסד פישל סלומון החליטה יק"א להשאיר את המושבה על כנה ולממן את השירותים הנצרכים במושבה מקופתה.
במלחמת השחרור סבלה המושבה מהפגזות תותחים סורים שהיו מוצבים ברמת הגולן. לאחר המלחמה הפכה המושבה למועצה מקומית ובשנת 1951 משהוחל בפרויקט ייבוש החולה, הורחבו שטחי הקרקע של חקלאי המושבה.
המושבה הוקמה בשנת 1935 על ידי עולים מאירופה ומנוהלת על ידי ועד מקומי. המושבה נועדה להיות מושבה גדולה שבה יחיו מאות משפחות, אך בהדרגה הפכה ליישוב קהילתי ששמר על אופיו הכפרי, יחד עם קליטת משפחות שאינן חקלאיות.
ביולי 1950 הוקמה בסמוך למושבה, במעלה ההר, מעברה. המעברה הפכה לשיכונים שהיו חלק ממועצה מקומית אחת עם המושבה, ובכך היו תושבי המושבה למיעוט במועצה. בשנת 1967 נפרדו השיכונים מהמושבה, למושבה ניתן השם הרשמי "יקנעם (מושבה)" ולמועצה המקומית אשר בשנת 2006 הייתה לעיר, ניתן השם הרשמי "יקנעם עלית". בחיי היום יום, שני היישובים משתמשים בשם "יקנעם".
בשנת 1934 קנתה חברת הכשרת היישוב 20,000 דונם בסביבת תל יקנעם. 3200 דונם מהשטח נמכר לקרן קיימת לישראל וחלק מהשטח נמכר למתיישבים פרטיים. התוכנית הייתה להקים במקום מושבה גדולה וליישב על אדמת הקרן הקיימת 120 משפחות מעולי גרמניה. משפחת שבתיאל דויטש הייתה המשפחה הראשונה שבאה לגור ביקנעם, בתחילה גרו באוהל ואחר בצריף ליד הקידוח באזור מנסורה לרגלי הכרמל. משפחה חלוצה זו עלתה לקרקע ביקנעם כשנתיים לפני שאר המתיישבים וחיה בתנאים קשים ביותר, כאשר מסביבם היו רק כפרים ערביים. המשפחה התקיימה מפונדק ששירת את עוברי האורח שחלפו בוואדי מילק. ב-1 בדצמבר 1935 התיישב במקום גרעין מ קיבוץ הזורע וכן כמה מבעלי האדמות הפרטיות, והם החלו בבניית צריפים וקדיחת בארות מים.
ביולי 1950 הוקמה בצמוד למושבה, במעלה ההר, מעברה שעד שנת 1967 נכללה במועצה מקומית אחת עם המושבה. המעברה החלה את צעדיה הראשונים בהגעת 250 משפחות עולים, לאחר שהמושבה נענתה לאתגר קליטת העלייה והסכימה לקלוט 100 משפחות. עד תחילת שנת 1952 הגיעו עוד כ-400 משפחות עולים, ועל קליטת העולים קבלה המועצה ציון לשבח. לאחר מספר חודשים הוחל בבניית בתי קבע על פי תוכנית להקמת עיר שתכיל 15,000 תושבים, ולקראת סוף שנת 1951 נכנסו 285 משפחות ראשונות אל בתי הקבע. בשנת 1952 יקנעם התייחדה בכך שהיה בה בית ספר יחיד שלא היה קשור לאחד הזרמים ובו למדו יחד כל ילדי המעברה והמושבה, דתיים וחילוניים.
בשנת 1964 כללה יקנעם 4,300 תושבים שמתוכם 160 משפחות התגוררו במושבה. בשנת 1966 בקשו נציגי המושבה והעיירה ממשרד הפנים להיפרד אלה מאלה, ובשנת 1967 התנתקה המושבה מהמועצה המקומית, השם "יקנעם" נתייחד למושבה והמועצה המקומית נקראה "יקנעם ע?לית" (אך ידועה גם היא בשם "יקנעם").
כפר הדר היא אחת מארבע המושבות המרכיבות את הוד השרון.
בשנת 1927 רכשו חלוצים אדמות שהיו שייכות בעבר לבני השבט בדווי - אבו קישק. אנשים אלו היו בעברם עירוניים, ורצונם היה להקים כפר יהודי חקלאי שמתבסס על גידול פירות הדר (משום שפרדסים מסוג זה נחשבו לענף שיוכל לדאוג לפרנסה למתיישבים ומתאים גם לאדמה המסוימת שהייתה במקום). יתר על כן עסקו מתיישבים אחרים בבניית לולים ובמשקים של חיות, כשהמאמץ למימוש מטרת העבודה העברית מלווה אותם מההתחלה.
בתחילת שנות ה-40 הגיעו אל כפר הדר עולים תימניים שהתיישבו במקום אשר במהלך הזמן נקרא "שיכון התימנים". כיום הוא מהווה חלק מהשכונה גני צבי בעיר.
תגובות: אדמות כפר הדר היו שייכות לשייך אבו קישק, מפתח תקווה עד רעננה והרצליה. בשנת 1924 נשפט על ניסיון פגעה ביהודי בפתח תקווה והוטל עליו מאסר בבית כלא או לחילופין תשלום קנס כבד לממשל הטורקי. הוא הציע ליהושע חנקין שיקנה ממנו אדמות ואף הגיעו להסכם. כשנדרש לתשלום כסף מזומן, שלא היה בקופת קרן קימת לישראל, העסקה בוטלה. חנקין פנה לפועלים באזור והציע להם. הם התאגדו, לקחו הלוואה מבנק אנגלו פלשתינה בתל אביב, שילמו לשייך וקיבלו טאבו על האדמות. הטאבו היה בטול כרם, שם נרשמה העסקה. האדמה נמסרה לפועלים שהחלו לחרוש להכין ולטעת פרדסים.
אחד הפועלים שעבד בחריש והשתתף ברכישה הנו אבא שלי - זאב רייזברג, שהיה מראשוני ומייסדי כפר הדר. זאת שמעתי מפי האבא, ואף היה בידי נסח הטאבו היסטורי שנרשם בטול כרם. היום אני מתגורר יחד עם אחי ובני בחלקה הזו שהופשרה לבניה.
כפר יונה היא מועצה מקומית (הוכרזה בשנת 1940) הממוקמת כ-7 ק"מ מנתניה בצומת המרכזי שבין כביש 6, כביש 2 וכביש 4.
אדמות היישוב כפר יונה נרכשו בשנת תרפ"ח (1928) באמצעות קרן יונה פישר. בשנת 1928 נרכש שטח בלתי מעובד מזרחה לבית ליד, המשתרע על פני כ-1,500 דונם. שנה לאחר מכן נפטר פישר ואת מסורת הפעילות הציונית המשיכו אחיו הצעיר יהושע (אוסקר) פישר, ובנו מוריס פישר, אשר פנו לייסד את המושבה כפר יונה לזכרו.
בשנת 1932 ייסד מוריס פישר את חברת "מטעי השרון" אשר ניהלה את פעולות המימון להתיישבות באזור השרון והמשיכה ברכישת קרקעות. באותה שנה מכר שלמה גוטלהיף 300 דונם אדמה לקבוצת פועלים עבריים שנקראה "קבוצת רגב", אשר עלתה על הקרקע והתחילה בעבודות עיבוד השטח, גידור ונטיעות. בכך החלה הקמת כפר יונה כפי שהוא כיום.
במקביל, רכשה קבוצת השו"בים (שוחטים ובודקים), צעירים דתיים מארצות הברית כ-1,000 דונם קרקע והקימה יישוב בשם "נחלת השבים" (או חוות השו"בים) על אדמות הנמצאות היום בחלק הצפוני של כפר יונה. עקב קשיים כלכליים וחברתיים עזבו בני הקבוצה את המקום והצטרפו לגרעין שהקים קיבוץ בעמק הירדן. אדמותיהם צורפו לגוש האדמות של כפר יונה.
כפר תבור שוכנת למרגלות הר תבור שבגליל התחתון המזרחי. המושבה הוכרזה כמועצה מקומית בשנת 1949.
המושבה כפר תבור נוסדה ב-25 באוקטובר 1901, על ידי קבוצה של בני הדור השני מהעלייה הראשונה. הקבוצה מנתה 21 משפחות שמוצאן מהמושבות זכרון יעקב, מטולה, ראש פינה ושפיה. בראשית ההתיישבות, בחרו התושבים להמשיך ולקרוא למקום "מ?ס?ח?ה" כשמו של היישוב הצמוד שבו התגוררו בעבר אריסים ערבים.
בשנותיה הקשות הראשונות נתמכה כפר תבור על ידי חברת יק"א. היישוב סבל ממחסור במים, כי המבנה הטופוגרפי והגיאולוגי גרמו למי הגשם לזרום במהירות הלאה.
בין הקשיים הרבים שעמם נאלצו המתיישבים להתמודד, הייתה גם בעיית הגניבות החקלאיות של השבט הבדואי ששכן בסמוך, ערב א-צביח. הצורך בשמירה ובהתגוננות מפני הגניבות היווה מנוף לקיומו של דיון ציבורי בנושא. שיאו היה בקיומה של ועידה של ראשי ארגון המגן החשאי בר-גיורא בפסח 1909, בכפר תבור. בוועידה השתתפו בין השאר אלכסנדר זייד, ישראל שוחט, יצחק בן-צבי, ישראל גלעדי, יחזקאל ניסנוב, יחזקאל חנקין וצבי בקר. המשתתפים החליטו שהגיע השעה לפעול בגלוי. לפיכך, בכפר תבור, הוחלט על פירוק הארגון החשאי ובו-בזמן על הקמתו של ארגון "השומר" כארגון השמירה היהודית הארצית. הוחלט ש"השומר" יהיה ארגון שיעסוק בהגנה וביטחון ויהיה בסיס לכוח צבאי עברי. "השומר" ביקש ליטול לידיו את השמירה בכל המושבות היהודיות, במקום בני מיעוטים מן הסביבה אותם נהגו עד אז להעסיק בתפקידי השמירה.
המושבה כפר תבור התרחבה בהדרגה, אך באופן איטי. בשנות ה-50, כחלק מגל העלייה לארץ החליטו חברי המושבה לקלוט 17 משפחות מבני המעברה אשר הוקמה בין כפר תבור לכדורי. בני כפר תבור היקצו עבור העולים שטח אדמה מנחלותיהם וסייעו בעדם להקים "הרחבה חקלאית", כלומר: ל-17 המשפחות היה מלכתחילה מקור פרנסה בסיסי. שטח האדמה שעיבדו במשותף לא הספיק לכלכלתם המלאה ורובם ככולם יצאו לחפש פרנסתם הנוספת בסביבה: בקיבוצים, במושבים, במושבות ובערים.
עד קום המדינה נחבאה המושבה אל הכלים. ידעו על קיומה בעיקר התושבים בגליל וכן תלמידי בית הספר החקלאי כדורי לדורותיהם.
שנים ארוכות, למרות ההתקדמות הטכנולוגית בעולם החקלאות, נשארה כפר תבור מושבה קטנה ולא מפותחת במיוחד. הכפר חובר לרשת הארצית לאספקת מים שוטפת רק בשנת 1966, עת הוקמה בגליל התחתון תשתית מתאימה. הכפר זכה להתחבר לרשת החשמל התקינה רק בשנות השישים. תדירות התחבורה הציבורית הייתה מועטה ובלתי-נוחה בעליל. התעסוקה ביישוב ובסביבתו הייתה מצומצמת מאוד.
מצבה העגום של המושבה גרם, במהלך השנים, לנטישת של בני הדור הצעיר. בפועל, בראשית שנות השבעים של המאה ה-20, חיו במושבה כ-150 איש (אם כי על פי הנתונים הרשמיים היו רשומים כאזרחי המושבה מספר תושבים כפול מזה). התחושה בקרב הבנים והבנות הייתה כי "כפר תבור היא ישוב הולך ונעלם".
כעשור לאחר חיבור המושבה למים, באמצע שנות השבעים, החלה בהדרגה חזרה של הבנים והבנות הצעירים למושבה.
על בסיס תוכניות פיתוח החלו בפעולות להשבחת התשתית הפיזית במושבה ולהגדלת האוכלוסייה, על ידי תכנון שכונות חדשות, בצמוד לגרעין הכפר שהתכנה מעכשיו "שכונת המייסדים". אוכלוסיית כפר תבור צמחה מאוד. בשלב הראשון התשתית ב"שכונת העולים" הושוותה באיכותה לזו של שכונת המייסדים. בהתאם גם ניתן שם לשכונה: "שכונת הגפנים". בהדרגה, במהלך שלושים השנים הבאות, הוקמו שכונות והתפתח אזור תעשייה משותף, "אלון תבור", השוכן בין כפר תבור לעפולה.
בשנת 2004, הוזכר כפר תבור בעיתונות הארצית בשל שחזור "מגדל המים ההיסטורי" של המושבה. השחזור כלל גם את הכתובת שנרשמה על מגדל המים המקומי, לאחר העלייה לביריה, במרץ 1946, בתגובה לניסיונות הבריטים להוריד את ההתיישבות העברית בביריה. הכתובת קובעת, בעברית ובאנגלית: "ביריה שלנו" - "Birya Belongs to Us".
מושבת מאיר שפיה הוקמה ב 1891 כ"מושבת בת" של זכרון יעקב.
מושבה קטנטונת, 8 בתים דו משפחתיים, 18 משפחות איכרים בימיה הטובים, רחוב קטן אחד, "בית פקידות" בקצה האחד, ובית כנסת בקצה האחר ו...זהו.
בשנת 1887 רכשו פקידי הברון מסלים ח'ורי, אחד העשירים מערביי חיפה, שטח של 8,500 דונם. על שטח זה תכננו להקים את היישוב. שנה לאחר תחילת עבוד המקום, הגיעו בשנת 1889, עשרה צעירים מזכרון יעקב והתיישבו בבית הבעלים הקודם, ליד כפר אריסים בשם שוויה. בשנת 1891 הושלמה בניית הבתים הראשונים. הבתים אוכלסו בחלוצים מחו"ל ובבוגרי בית ספר חקלאי של זכרון יעקב.
פקידות הברון החליטה לבנות במקום 16 יחידות דיור. בשיא איכלוסה של המושבה לא היו בה יותר מ-24 משפחות שכללו 116 נפשות. לכל משק משפחתי הוקצב שטח גדול יחסית של 300 דונם. בשטח נזרעה תבואה וניטעו גפנים. את כרמי הגפנים של שפיה ניתן לראות עד היום בנסיעה בוואדי מילק. הענבים שנבצרו בשפיה הובלו ליקב בזכרון יעקב. פקידי הברון הקימו בשפיה שדות לניסויים בחקלאות וכן משתלות שלחין גדולות. בחלקם הוקמו בעמק תות, היום נחל דליה בנתיב של ואדי מילק.
במטרה לגוון את מקורות ההכנסה של התושבים הוקם במקום סנטוריום. המבנה הפך לאחר מלחמת העולם הראשונה למוסד חינוכי.
המבנים הראשונים של המקום שומרו עד היום, על ידי המועצה לשימור אתרי מורשת בישראל. הם משמשים כיום מרפאה, מרכזיה פדגוגית של בית הספר, ועוד.
בשנת 1904, ישראל בלקינד, ממייסדי ביל"ו, הקים בשפיה מוסד חינוכי. המוסד קלט יתומים מניצולי פרעות קישינב. היה זה כפר הנוער הראשון בארץ ישראל. השם שניתן לו היה: "קרית ספר". הילדים הועסקו בצד הלימודים הרגילים, גם בחקלאות, בספורט ובטיולים. המזכיר של כפר הנוער היה ישראל שוחט, ממייסדי השומר. כאן נרקמה התוכנית הראשונה להקמת ארגון ההגנה היהודי הראשון.
בשנת 1917 הועברה הגימנסיה העברית הרצליה זמנית למאיר שפיה בשל גירוש היהודים מתל אביב ויפו במלחמת העולם הראשונה.
בשנת 1923 הוקם במקום מחדש בית יתומים, הפעם ליתומי מלחמת העולם הראשונה, ובשנת 1925 הוסב המקום לבית ילדים של ארגון "הדסה הצעירה". בשנת 1957 נוצרה שותפות בבעלות על המקום בין מדינת ישראל וארגון "הדסה".
לאחר מלחמת העולם הראשונה חל פיתוח חקלאי מואץ במושבה, גודלו גידולי שדה, ירקות ופירות וכן נבנו לולים. ב-6 ב
