ספרים רבותי, ספרים!

סיפורם המופלא של ההוזים, החולמים והמגשימים
מבין חלוצי ההוצאה לאור העברית, בארץ ישראל.

מאת: דיוייד סלע, עורך.

פתח דבר:
אנו מציינים כעת את חגיגת שבוע הספר, ואני במיוחד מדגיש את המושג "חג" בהקשר עם ספרים, שהרי להתחבר לספרים היא חגיגה נפלאה, שמה שמייחד אותו הוא, שאם הפגישה הראשונה עם ספר זה או אחר מוצלחת - הוא נשאר חבר טוב וקרוב שלנו לכל החיים!

רוב בעלי ההוצאות לאור בעברית בשלהי המאה ה-19 ותחילת המאה ה-20 לא היו רק מוציאים לאור, אלא גם יזמים שראו במלאכתם עבודת קודש מלהיבה במסע לבניית ערכי התרבות של עם מתחדש בארצו. צא ותחשוב איך הייתה נראית התרבות שלנו כיום בלעדיהם, בלי מפעלי הספרות העצומים שהם לקחו על עצמם, עם שוק קוראי עברית מוגבל כפי שהיה בזמנו, ללא אמצעי מימון  וייצור וללא מנופי שיווק גדולים כמו  "סטימצקי" ו"צומת ספרים", ולמרות זאת הם חצבו בסלע ויצרו פלטפורמה רחבה דרכה ועליה נוצרה תוך כמה עשרות שנים ספרות עברית שלא הייתה קיימת קודם, כזאת שיצרה מימד רוחני וערכי במקביל לתנועה הציונית ושיבת עם ישראל לארצו.

ובמלחמה הזאת על יצירת ספרות חילונית בעברית, והיו הרבה מלחמות לאורך הדרך, לא רק שהשפה העברית כבשה את מקומה, וזה הרי לא מובן מאליו במדינה בה רוב תושביה, וודאי עם הקמתה, לא נולדו כאן, אלא גם היצירה הספרותית העברית התנחלה בלבבות הקוראים. בסקר שערכנו באתר נוסטלגיה לפני זמן מה ביקשנו לקבל מהגולשים שמו של ספר אחד האהוב עליהם ביותר. 70% מהעונים, כ-5000 גולשים, ציינו ספר שנכתב על ידי סופר עברי, כל זה לא היה קורה כמובן ללא היוזמה הבלתי נלאית של המוצאים לאור העבריים, ענקי דור כגון שטיבל, ברכה פלאי, ישראל זמורה ורבים אחרים.

מתקופת "פורצי הדרך" ועד "תור הזהב":
את ההוצאה לאור בעברית הייתי מחלק לשתי תקופות עיקריות, אם לא מכלילים את התקופה של עשרות השנים האחרונות: התקופה הראשונה היא "תקופת החלוצים ופורצי הדרך", הראשונים שהעיזו להוציא לאור ולהדפיס בעברית החל מהחצי השני של המאה ה-19. ההוצאות לאור הללו, שכולן נוסדו במזרח אירופה, נשענו על תנועת ההשכלה היהודית שהתמקדה באותה תקופה בין השאר במעבר לשפה העברית, בשיחה קריאה וכתיבה.

התקופה השנייה לה אני קורא "תור הזהב של המו"לות העברית", מתרחשת בארץ ישראל לאורך 17 שנים בלבד, החל מ-1919 תחילת העלייה השלישית ועד 1936, סוף העלייה החמישית - עליית הייקים, ותחילת המרד הערבי הגדול. ההוצאות לאור שהוקמו בארץ ישראל או עברו הנה מאירופה באותן שנים השפיעו על המו"לות העברית עשרות שנים קדימה. בתקופת "תור הזהב" נשענה המו"לות על תנועה עממית - הלא היא התנועה הציונית ושיבת ציון, שבמשך 17 שנותיה של תקופה "תור הזהב" הגיעו לארץ ישראל כ-120,000 עולים חדשים. חלקם אמנם המשיכו להעדיף לקרוא בשפת המקור, בעיקר הייקים, אך לשוק הצטרפו בפרק זמן קצר יחסית  עשרות אלפי קוראי עברית פוטנציאליים, להוטים ומעוניינים באות העברית, בשפה העברית וספריה.

מוציא לאור בארץ ישראל בזמנים ההם היה גם קצת מטורף....
להיות מוציא לאור בעברית בשנים ההם היה ברוב המקרים אקט חסר כל היגיון כלכלי, ולא רק בגלל פוטנציאל השוק, שלמרות שגדל היה עדיין מאוד מוגבל. המוציאים לאור בארץ ישראל  פעלו בדרך כלל ללא בסיס כלכלי איתן, נכנסו לפרויקטים עצומים של הפקה והוצאה לאור של מפעלים ענקיים כגון אנציקלופדיות, יוזמות תרגום עצומות של ספרות יפה, והוצאה לאור של ספרים שברור מראש שקהל הקוראים שלהם מוגבל כמו למשל ספרי פילוסופיה ועוד עוד. ספרים רבים שהמו"לים חשבו ש"חשוב שיהיו" בארן הספרים הארץ-ישראלי....

חלק מהמו"לים בזמנים ההם היו אנשים שבאו מעיסוקים אחרים והביאו לתוך עסקי המו"לות את כספם אותו יצרו ממסחר ותעשייה. הם ידעו שהסיכוי לרווחה כלכלית מוטל בספק, אבל הם רצו להשפיע ולהשתתף בבניית דמותו של העם העברי המתחדש. חלקם פשטו את הרגל פעם ועוד פעם אבל כמסוממים שחוזרים למזרק הם שבו שוב ושוב, להוציא עוד ספר בשפה העברית ועוד אחד, ולהישאר בלי פרוטה בכיס....


"באתה למו"ל - יצאת נימול"...
חיים נחמן ביאליק חקק את המשפט הידוע שבא לתאר היחסים בין המו"ל לסופר בזמנים ההם, הוא אמר:  "כשבאת למו"ל - יצאת נימול" ...הוא לא התייחס במטבע לשון זאת  לנקודת המבט של הסופר דווקא אלא לזאת של המוציא לאור, הרי הוא עצמו היה כזה, ובמשפט המפורסם הזה הוא ניסה להסביר את המצב הרעוע של המוציא לאור. גם היום טוענים חלק מהמוציאים לאור שהם לא גומרים את החודש ובשל כך מקוצץ באגרסיביות חלקו של הסופר, אבל ההבדל הוא שהיום, להבדיל מהזמנים ההם, שיקולי הוצאת ספר זה או אחר מתחילים ונגמרים בפוטנציאל המכירה המסחרי של הספר, ותו לא.

הוצאת "שטיבל" - סוחר עורות בעל חזון
הנה למשל סיפורה של הוצאת "שטיבל", שנוסדה ב-1917 במוסקווה בסמוך למלחמת העולם הראשונה על ידי אברהם יוסף שטיבל שהיה סוחר עורות שהתעשר, החליט לעשות למען הרוח והנפש ובחר להשקיע את הונו בהקמת הוצאה, שתוציא לאור ספרים בעברית בלבד. למרות ששטיבל  אהב ספרים וגם את השפה העברית - לא היה לו מושג ירוק בתחום אליו נכנס, אבל זה לא מנע ממנו ללכת בגדול:  הוא גייס עבור ההוצאה מתרגמים רבים, בהם את חיים נחמן ביאליק, דוד שמעוני ודוד פרישמן, שתרגמו עבורו לעברית את מיטב ספרות העולם כגון: דוסטויבסקי, טולסטוי, היינה, אוסקר ויילד ועוד, וכן החל להוציא לאור ספרות עברית מקורית, למשל מאת חיים הזז, יעקב שטיינברג ואחרים. 

הנה מה שכתב יוסף חיים ברנר על חיים שטיבל בעיתון "הפועל הצעיר" בשנת 1920, שנה לפני הירצחו של ברנר:

          "...אם יש איזה מעשה  נסים בחזיון שטיבל, כלומר בצירוף המשונה של בעל-כסף ומוקיר ספרות עברית, הרי במעשיו של שטיבל אין כל חידות: הוא, סוחר-העורות הפשוט, מתוך שנפשו היא נאצלה,  מקדיש את אונו והונו להרמת קרן הספרות העברית ....אנחנו היינו רוצים שהוא יעמוד על מרום-תעודתו, שהוא לא יהיה רק בעל-פיקדון סתם, נותן-כסף, כי אם מבסס בכספו הוצאת-ספרים עברית יסודית... "הוצאת-שטיבל", אחריותך גדולה!

ב-1921 פתח שטיבל סניף בתל אביב ואח"כ גם בוורשה ברלין וניו יורק ובשנת 1930 התאחדו סניפי ההוצאה בתל אביב. בשנות ה-30 העליזות  הייתה הוצאת "שטיבל" מרכז יצירה תוסס בתחום ההוצאה לאור העברית, וסביבה התאגד  צוות  של אנשים שלאחר מכן כל אחד מהם הקים לעצמו הוצאה לאור  משלו, כגון יהושע צ'צ'יק שהקים את הוצאת "צ'ציק"  שעסקה בספרי מוזיקה, תיאטרון, היסטוריה ואנציקלופדיות, ויוסף שרברק שהקים את  "שרברק" שעסקה בהוצאת ספרות ילדים ונחום טברסקי שהקים את הוצאת "טברסקי" שהוציאה בין השאר חלק גדול מ-44 ספרי חסמב"ה, המוכרים לכל.

הוצאת "מקיצי נרדמים"- ספקית התוכן של תנועת ההשכלה היהודית
55 שנים לפני שהוקמה הוצאת "שטיבל", בשנת 1862, הוקמה בפרוסיה הוצאת "מקיצי נרדמים", בבעלות אליעזר ליפמן זילברמן, כאשר את המימון הראשוני בהוצאה משקיע משה מונטיפיורי. 

הוצאת "מקיצי נרדמים" שמה לעצמה מטרה להוציא לאור כתבי יד  עבריים קדמוניים בעברית עכשווית של השנים ההן, תוך הגשת הספרים בעריכה מהודרת והוספת חידושים מהמחקר האקדמי של התחום, כתיבת ביקורת על הנוסחים העתיקים ואפילו פקפוק בזהות מחברים שיוחסו להם כתבי היד המקוריים - דבר שלא יעשה בזמנים ההם. למעשה הוצאת "מקיצי נרדמים" הייתה ספק התוכן לתנועת ההשכלה היהודית של אמצע המאה ה-19, שחרטה כאמור על דגלה בין השאר את ההכרח בלימוד עברית. ההוצאה הזינה את תנועת ההשכלה בשפע של ספרים בעברית והקימה למעשה את ארון הספרים היהודי, בהוצאת ספרים בעברית עכשווית של "הכוזרי" ליהודה הלוי, "מורה הנבוכים" לרמב"ם, ועוד ספרי הגות רבים אחרים, לצד  סדרה של ספרי מדע יהודיים ואף מפעל ענק של הוצאת האנציקלופדיה היהודית הראשונה בעברית. 

אגב, ש"י עגנון שימש בצעירותו כמזכיר ההוצאה ולאחר מכן כעורך, ועוד מה שמעניין לגבי "מקיצי נרדמים" הוא שהיא ההוצאה העברית הוותיקה ביותר הפועלת ברצף של 150 שנים, להוציא מספר שנים במלחמת העולם, מ-1862 ועד עצם היום הזה.  

הוצאת "דביר" - ממוסקווה ועד לב הממסד התל אביבי.
ללא ספק שההוצאה לאור העברית החשובה ביותר שהוקמה בשלהי המאה ה-19 תחילת המאה ה-20 היא הוצאת "מוריה" שלאחר מכן שינתה שמה ל"דביר".  
הוצאה זאת חשובה בעיקר בשל הדרך המעניינת שעשתה מהקמתה ועד היותה ציר מרכזי ב"תור הזהב" של ההוצאה לאור בעברית, שהתרחש כאמור בעיר תל אביב בשנות ה-20 והשלושים, תוך מעורבות בשנים האלה של "דביר" במלחמת החורמה שהכריזו עליה חבורה מכובדת של יוצרים וכותבים עבריים, תיכף נגיע לזה.

הוצאת "מוריה" נוסדה במוסקבה בשנת 1901 על ידי  מספר שותפים שהעיקריים ביניהם היו סוחר עצים שכאמרת "הגשש החיוור" "משך בעט הסופרים" - שמו היה  חיים נחמן ביאליק, ושותף נוסף, מהנדס כימיה שהתמחה בייצור זכוכית ולא כל כך הצליח בעסקיו, אחד בשם מאיר דיזנגוף.

ההוצאה  התמחתה בשנותיה הראשונות בהוצאה לאור של ספרי לימוד  בעברית, והתמחותה בתחום זה גם הביאה לסגירתה, בשל צו השלטונות לאחר מלחמת העולם הראשונה שאסרו על הוצאות ספרים להדפיס בעברית. בעלי ההוצאה לא אמרו נואש, העבירו את ההוצאה לברלין  ושינו שמה מ"מוריה" ל"דביר".

הרוח החיה ב"דביר" היה חיים נחמן ביאליק שכל ספריו יצאו בהוצאה זאת, הנה מה שכותב ביאליק בשנת 1923, על הוצאת "דביר".

          "... יש תקוה כי "חכמת ישראל" ת?עשה לחכמת ישראל בלי מירכאות כפולות, בשובה להתחבר דרך הלשון למקור היצירה העברית החיה של האומה כולה, שתדע להפלות בין עיקר ובין טפל, בין מקק ספרים ובין דבר יצירה...

לצידו של ביאליק כתבו בהוצאת "דביר" סופרים מובילים נוספים כגון  י"ל פרץ, י"ד ברקוביץ', דוד פרישמן, משוררים בולטים כגון שאול טשרניחובסקי  זלמן שניאור, ועוד.
בשנת 1924 עברה ההוצאה מברלין לתל אביב והתווספו אליה סופרים נוספים כגון אחד העם, שמריהו לוין, דרויאנוב, והוקמה מחלקה חדשה שלקחה על עצמה להוציא לאור את כל הספרים שנדרשו לתלמידי האוניברסיטה העברית בירושלים, שהוקמה שנה לאחר מכן, ב-1925.

בתחילת שנות השלושים מחזיקה הוצאת "דביר" בקטלוג ענק של לא פחות מ-1400 כותרים בעברית, היא הופכת למעשה ל"ממסד" בתחום ההוצאה לאור, ומושכת אש מצד קבוצת משוררים וסופרים, עד שנפתחת מלחמת עולם בין ההוצאה לקבוצת היוצרים.

מלחמת הספרות והשירה העברית: הצעירים נגד אנשי הממסד:
בין השנים 1926 - 1939 התפתחה בתל אביב חבורה ספרותית שמנתה בעיקר משוררים, עם חבריה הבולטים נמנו אברהם שלונסקי, נתן אלתרמן, לאה גולדברג, אברהם חלפי, אלכסנדר פן, אליעזר שטיינמן, ישראל זמורה ועוד.

חבורת המשוררים הצעירים האלה שקראו לעצמם "קבוצת יחדיו", עסקה ביצירה עברית מקורית, וקראה תיגר על דור המשוררים הקודם, שייצג לדעתם את הממסד הספרותי. בעיקר הם תקפו את חיים נחמן ביאליק ושאול טשרניחובסקי,  ששירתם של אלה נתפסה בעיני חברי קבוצת "יחדיו" כמיושנת, ארכאית ולא מתאימה לארץ, למרות שאף היא נכתבה בעברית. 
קבוצת "יחדיו" תקפה ללא הפסק וללא רחם את אגודת הסופרים שרובים הצטופפו תחת הוצאת "דביר",  וכינו את יצירתם  "מנוונת", ובמקביל תקפה את הוצאת "דביר" עצמה שהואשמה על ידם כמתמקדת בהוצאה לאור של כתבי "משוררים מתים" כדבריהם, ומתעלמת מהיצירה העברית-ישראלית החדשה והצעירה.

במענה סירבה הוצאת  "דביר" להוציא לאור את כתביהם של בני חבורה "יחדיו", ולכן הקים אחת מחברי "יחדיו", המבקר וחובב הספר ישראל זמורה, הוצאת ספרים חדשה בשם  "מחברות לספרות", אליה הצטרפו גם  חברי חבורה ספרותית אחרת בשם "הכנענים", סופרים ומשוררים  כגון  יונתן רטוש, בנימין תמוז, פנחס שדה, בנימין גלאי ועוד.

מעט מהסערה הספרותית הזאת שהתרחשה בעיר שהייתה כבר אז בלי הפסקה, תל אביב התוססת של שלהי שנות העשרים ושנות השלושים, אפשר היה לראות במחזה הנפלא של עדנה מזי"א בשם "היה או לא היה", שהועלה בתיאטרון "הקאמרי" לאחרונה. 

הוצאת "מסדה" וסיפורה של "גברת הברזל":
נסיים עם סיפורה  המופלא של האישה היחידה בתחום המו"לות העברית בשנים ההם,אשת ברזל אחת בים של גברים, היא גם האישה שיסדה את מפעל "שבוע הספר".  שמה המקורי היה ברוניה פיליפובסקי  והיא עברתה אותו לברכה פלאי.  היא עלתה לארץ ב-1919 על האוניה "רוסלאן" בהפלגה המפורסמת מאודסה ליפו שזכתה בתואר "המייפלאור הציונית", בשל הריכוז הגדול של הנוסעים שעלו לארץ ישראל בהפלגה הזאת, והפכו לדמויות בולטות ומשפיעות על היישוב ועל מדינת ישראל.

ברכה פלאי נחתה ביפו והתיישבה בעיר הצעירה תל אביב, שהייתה אך בת עשר בלבד. מהר מאוד היא התערתה בחוג החברתי והספרותי המתפתח של העיר, ובשנת 1922 היא פתחה ספרייה ציבורית בשם "אחיעבר" בשני חדרים מושכרים בשדרות רוטשילד, שהפכו במהרה  למקום המפגש המרכזי לחוג הספרותי ולאנשי הרוח של תל אביב. כמו כן שימשה פלאי כיבואנית ומפיצה של ספרים בתחומי המדע החקלאות וההנדסה לחנויות הספרים המעטות שהתקיימו אז בארץ ישראל, וכשלא מצאה מספיק חנויות להפצת  הספרים  - הקימה בשנת 1924, שנה לפני הקמת רשת "סטימצקי", רשת חנויות ספרים משלה בשם "מוריה", עם סניפים בירושלים, חיפה, פתח-תקווה וטבריה, ולאחר שנים בנקודות ישוב נוספות בארץ ישראל.

פלאי הייתה פורצת דרך בתחום שיווק הספרים בארץ ישראל. היא הנהיגה לראשונה את שיטת המכירה ב"תשלומים",  ולאחר שנים הייתה הראשונה לפתח הפצה ארצית על ידי סוכני מכירות מדלת לדלת, וכן שיווק לוועדי עובדים ומוסדות.

בשנת 1932 ייסדה  פלאי את הוצאת הספרים "מסדה" ברחוב הרצל בתל אביב, והקימה את "דפוס פלאי", שבו הודפסו ספרי ההוצאה. מרגע הקמת הדפוס לא פסקו ברכה פלאי  והוצאת "מסדה" ליזום בתחום ההוצאה לאור, למשל כבר בשנת  1934 הוציאה מסדה את "האנציקלופדיה הכללית" בת  ששה כרכים, 10 שנים לאחר מכן הקימה "מסדה" צוות גדול של מומחים להוצאת ה"אנציקלופדיה העברית" שהכרך הראשון שלה הופץ ב-1948 - מפעל ספרותי תרבותי ענק בן 16 כרכים שנמשך לאורך 30 שנים, בין לבין  הוציאה לאור מיזמים נוספים מרובי-כרכים כגון  תנ"ך בפירוש של גורדון, אנציקלופדיה "תרבות" הזכורה לטוב ואנציקלופדיה לנוער בשם "אביב", ועוד הפקות רבות.

  גדוד "מגיני השפה העברית" מכים את ביאליק ודיזנגוף...
באותן שנים פעל בתל אביב ארגון בשם "גדוד מגיני השפה" שפעל בצורה נמרצת, לעיתים אף אגרסיבית,  להחדרת השימוש בשפה העברית, דבר שהביא בעקיפין לעליה במכירות ספרים בעברית.
מגיני השפה לא הסתפקו רק בפיזור כרוזים הדבקת פלאקטים ופיצוץ אסיפות שלא נוהלו בעברית בטענה ש"עברי חייב לדבר עברית",  אלא גם היו מפליאים מפעם לפעם במכות עוברי אורח שלא דיברו בעברית. ידוע למשל הסיפור על ביאליק ודיזנגוף שהיו מהלכים להם בנחת ברחוב אלנבי משוחחים אידיש עד שנתקלה בהם חבורה של מגיני השפה שהחלו להכות בהם, כשביאליק צועק להגנתו שהוא "רוצה לדבר עברית, אבל דיזנגוף התחיל לדבר איתו יידיש"....

כך או כך,  בשנת 1923 רתמו "מגיני השפה העברית" את ברכה פלאי לארגן בתל אביב תערוכה ראשונה של ספרים שהודפסו ביישוב העברי בארץ ישראל.

 לתולדות "שבוע הספר העברית" - משדרות רוטשילד עד "גימנסיה הרצלייה":
בשנת 1926 יזמה ברכה פלאי את "יום הספרים העברי" הראשון בו נמכרו ספרים בהנחה, אירוע  שהיווה את הבסיס לאחר מכן ל"שבוע הספר העברי".

האירוע התקיים  בשדרות רוטשילד,  הנה דבר המערכת של עיתון "הארץ" לקראת האירוע:

"...הספר הוא צורך חיים הכרחי לעם הספר, חלק עצמי ומהותי של תחייתו הלאומית שפרושה התחדשות יסודותיו הטבעיים של העם, חידוש תכניו וצורותיו בספרים בעברית שהם פרי היצירה החופשית של האומה המחודשת.  'יום הספר העברי' הבא עלינו לטובה בא להזכירנו את חובתנו לספר העברי החדש", יצירה של האישיות הלאומית המחודשת."

"יום הספר העברי" הראשון התקיים בחול המועד פסח של 1926 במקביל לאירוע "יריד המזרח" בשנתו השנייה, והיה חשש שאנשים יתמקדו ב"יריד המזרח" ולא יגיעו ליריד הספר, אך בפועל האירוע נחל הצלחה עצומה, כמתואר בעיתון "הארץ" ביום למחרת:

"...בשעה 11 לפני הצהרים, במעמד אלפי איש שהסתדרו מסביב לשדרות רוטשילד, נפתח שוק הספרים של 'יום הספר העברי'... השדרות היו מקושטות ובהן ערוכים שולחנות וקיאוסקים של ספרים. קהל רב זרם לשדרות. גדוד מגיני השפה הפיץ כרוזים  מתוך אבטומובילים מקושטים ונושאי שלטים שעוברים בכל רחובות העיר. הסדר בשדרות היה מצוין והמשטרה של תל אביב החזיקה משמר. ד"ר ווייצמן נשא נאום הפתיחה בקונצרט שנערך  בגימנסיא לכבוד 'יום הספר' והגב' ד"ר ווייצמן הסכימה להיות המטרוניתא של 'תה בין הערבים' שנערך בחצר הגימנסיה מ-5 עד 7 ..."

מאז עברו שנים רבות. במסגרת "חגיגות העשור" שהתקיימו בשנת 1959 יזמו לראשונה את האירוע במתכונתו הנוכחית והחל מ1961 מתקיים "שבוע הספר" באופן רצוף כבר 50 שנה.

סוף דבר:
אמנם ברכה פלאי, יוסף שטיבל, ביאליק, ישראל זמורה ורבים אחרים ממייסדי ההוצאה לאור העברית בארץ ישראל כבר אינם איתנו שנים רבות, ואולי גם מורשתם לא נשתמרה כהווייתה, אבל הספרים נשארו,  אהובים ומוערכים על ידי חלק גדול מאיתנו, בני "עם הספר".

דייויד סלע