מי מאיתנו אינו מתגעגע?

כולנו מכירים את התחושה הנעימה שמפיחים בנו זיכרונות ילדותינו. מן תחושה ממכרת שבה, כך נדמה, שותפים כל החושים. בשעה שאנו חוזרים בנוסטלגיה לשנות ילדותינו, אנו מחבקים בחום את הזיכרונות, בפינו עולה הטעם של פעם, באפינו מכה ניחוח הזמנים ההם, ובמוחנו רצות התמונות.
ואז אנו מתגעגעים.

מדוע נשטפנו כולנו בנוסטלגיה הזו?
אחד ההסברים לפענוח התעלומה הזו נטוע בסיבה שבשנים האחרונות, בצער ובכאב, אנחנו מבחינים שהגל שנשא אותנו משנות ילדותנו עד הלום, נשא עמו גם ים של מושגים כמו הכפר הגלובלי והיי-טק, קפיטליזם וקידמה, עולם וירטואלי ואי-מייל. אבל האמת היא, שהחיים שלנו אינם טובים יותר בעקבות כל אלה. אולי להיפך.
משהו השתבש.
משהו השתבש בדרך, ובעקבות זאת אנחנו רוצים לחזור אחורנית, אל המקום האחרון שבו היה לנו טוב ונעים ובטוח, כמו שכותב דייויד סלע ברומן הנוסטלגי בשבוע הבא - אמריקה

"...מאז עברו שנים רבות. מקצתן טובות, מקצתן פחות, אך תמיד הסיעו אותי מחשבותיי אל נוף ילדותי, כנווט הטועה בדרך וחוזר למקום האחרון שבו היה הכול ברור ידוע ומסומן..."

הגדרת חיינו בהווה- בעזרת זיכרון העבר.
בחברה שבטית כמו החברה שבה אנו חיים, חברה שבה המעורבות של היחיד חזקה כל כך, חברה שבה החיים עוברים דרכנו ולא לידנו - אנחנו חייבים להרגיש שייכים. ואם הדבק הזה שמחבר אותנו יחד מתרופף - אנחנו מבקשים למצוא חומר גלם אחר, ראשוני, שיוכל להמשיך ולהחזיק אותנו ואת חיינו כאן.
וכאן נכנסת הנוסטלגיה לפעולה: מנגנוני הזיכרון ההפכפכים שלנו מסננים את זיכרונות העבר הלא נעימים כמעשה ניפוי המוץ מהתבן, מצרפים זיכרון נעים אחד למשנהו, מוסיפים מעט גוזמה וקורט של משאלות לב, ויוצרים תודעה נוכחת של זמן העבר, המשמשת לנו כשכבת שומן עבה המחממת אותנו, בחורף חיינו הנושך.

וכך קורה שאנו חיים את חיינו כתרבות שמגדירה את עצמה בהווה - באמצעות הזיכרון של העבר. יכולת זו של היזכרות בחוויות העבר שאותה מניעה הנוסטלגיה - היא המסייעת לנו לכוון את עצמנו לעבר העתיד.
יגאל סרנה כתב בכתבה על היוגבים בעמק: "...יש רגעים שהם מגדלורים...". (ידיעות אחרונות , 6.6.2003 ) ואכן, זיכרונות העבר הנעימים שלנו הם המגדלורים המאירים את המשך דרכנו, כשהערפל כבד והראות לקויה.

אולם, אותה ה"נוסטלגיה" לא הותירה אותנו רק אפופי זיכרונות ומחשבות. לא ולא. הנוסטלגיה גם קוראת לנו לפעולה, וגוררת עמה את התופעה המכונה "רטרו".

מהו הרטרו?
בדיקה בכמה מילונים במקביל הולידה את ההגדרה הבאה:
סגנון הרטרו מציין את הממד הנוסטלגי של תרבות, המאמצת מחדש סגנונות מן העבר, ההופכים להיות מאפיינים מהותיים של סגנון החיים, בעידן הפוסט-מודרני.

האם חיינו כאן תואמים את הגדרת הרטרו? ועוד איך. כולנו נהנים כל כך מהשתתפות אינטנסיבית בתעשיית הרטרו הזו. הרטרו הופך את חיינו לטובים ולנעימים יותר, והוא נמצא כמעט בכל מקום: באולמות השירה בציבור ההומים מאדם, בסדרות טלוויזיה מקוריות ובתוכניות נוסטלגיה פופולאריות ברדיו. המסקנה שהוסקה בפסטיבל הטלוויזיה והקולנוע שהתכנס בסוף אוקטובר 2010 בראש פינה (במגמה לנסות ולהעריך מה יקרה במדיה הישראלית בחמש השנים הבאות) היא - ש"...גל תכניות הנוסטלגיה יהיה הזרם הלוהט של השנים הקרובות (בנוסף לתכניות ה"מציאות") וישתלט על כל חלקה פנויה בלוחות המשדרים...".
ואילו הפרסומאי משה גאון מעריך ש"...מגמת הנוסטלגיה במדיה תימשך לפחות עד שנת 2017...".
אך הרטרו והנוסטלגיה נמצאים לא רק במדיה. אפשר למצוא אותם גם במקומות רבים אחרים בחיינו: בעיצוב המוצר, במסעי הפרסום השונים וגם באופנה הישראלית. הרכבים מוזיקליים משנות השישים והשבעים מחדשים ימיהם כקדם, גרסאות כיסוי לשירים של הימים ההם מבוצעות על ידי זמרים עכשוויים ומושמעות ללא הרף ברדיו, וספרים רבים מהשנים ההם מודפסים במהדורות חדשות. משפחות שלמות שוקדות שעות וימים על בניית עץ המשפחה, רבים מחפשים חברים מהעבר באתר חבר'ה ולא מעט מוצאים את עצמם בעליית הגג או במרתף, מפשפשים בארגזים ישנים ובהם דפים מצהיבים ופריטים שונים שנזרקו לשם כלאחר יד לפני שנים, וכעת שבו והפכו להיות משמעותיים.

וגם הצעירים בחגיגת הנוסטלגיה
וגם הצעירים שנולדו לאחר השנים ההם, מתגעגעים למשהו שמעולם לא חוו, אלא רק שמעו מההורים, מהדודים, מהסבים. משהו שהיה עבורם וירטואלי לחלוטין - הופך בעקבות השתתפותם הפעילה בחגיגת הנוסטלגיה למשהו חי, קיים ואהוב.

חבר'ה הצעירים שואלים את עצמם, האם באמת המתינו פה פעם שבע שנים לקו טלפון??? האם באמת קיררו פה את האוכל עם בלוקים של קרח??? האם באמת היה כאן פעם שטר כסף של 10,000 שקל? האם באמת חיו פה פעם ללא מזגן ובלי שלט לטלביזיה? האם כל זה היה "על אמת" או רק סיפורים של סבתא???

חבר'ה בני שמונה-עשרה, עם עגיל באוזן וחולצת בטן, עם סלנג עכשווי של "כזה וכאילו", נשאבים לתוך גל הנוסטלגיה הנעים הזה, מתעניינים שואלים וחוקרים, מאמצים באהבה אופנות מהימים ההם, רוקדים ריקודי עם ושרים את שירי שנות החמישים, השישים והשבעים, בהתלהבות רבה ובגרון ניחר.

הנוסטלגיה - המגפה העולמית של העידן החדש
האם הנוסטלגיה והרטרו מאפיינים רק את החברה הישראלית הלחוצה והאינטנסיבית? כלל וכלל לא. בדיקת המושג "ממוריביליה" (Memorabilia) במנוע החיפוש "גוגול" (google) מניבה מעל לשלושה מיליון אתרים!!! ואמנם, מכתבה שפורסמה בפברואר 2010 ב"ניו יורק טיימס" עולה, שהעבר הוא הדבר הלוהט ביותר כיום בתרבות האמריקנית - ברדיו, בטלוויזיה, בסרטים, על בימות ברודווי, בחדרי העיצוב ובאולמות הייצור. העולם כולו נשטף בנוסטלגיה וברטרו, כי יש בתופעה הזאת ללא קשר לסיבותיה, משהו נעים ומנחם ואופטימי, שעונה כנראה על צורך בסיסי של כולנו.

סוף דבר - והתחלה חדשה.
כולנו בקטע הזה של הנוסטלגיה והרטרו, מחיים אותו מתוך עשייה תמימה וכיפית, ומקווים שהוא יביא אותנו, לפחות בתחושתנו, לאותו גן העדן האבוד שאולי אם רק נשוב אליו - נוכל להתחיל מחדש.
כותב על כך אמנון דנקנר בפתיח להפקת מעריב - " אומרים שהיה פה שמח - דברים שמתגעגעים אליהם":
"...אנחנו כמו איש מבוגר, קשוח, מריר ומצולק קרבות שמתגעגע, לפני שהוא נרדם, לילד שהיה פעם, לתום, לאמונה השלמה, לאהבה הטהורה ולצבעוניות של שנות צמיחתו הראשונות..."

וכאילו היה זה המשך לדבריו של דנקנר, כותב דייויד סלע בסוף ספרו בשבוע הבא - אמריקה את מה שכל אחד מאיתנו וודאי אומר מדי פעם לעצמו:
"...כשאני נזכר בילדותי - תחושה נעימה מתפשטת בגופי, ואני מוצא את עצמי מחבק בחום ומכרבל לתוכי באהבה את הזיכרונות, משקע עצמי לתוכם כתינוק הנשכב על מצע של פוך רך ונעים - ומתגעגע...."